לא יודעת למה אבל פתאום נזכרתי בספר הקסום הזה...
כן, 'קסום'. לא חושבת שאי פעם תיארתי ככה ספר, אבל זאת המילה שמתאימה לו. קראתי אותו כלכך הרבה פעמים כשהייתי קטנה, וכל פעם נהניתי ממנו מחדש.
מסוג הספרים שאשמח שיהיו אצלי בבית ואדחף אותו לילדים שלי שיקראו בכוח ;-)

בקיצור, הכי מומלץ בעולם.

מסוג הספרים שגורמים לי להרגיש לא בסדר עם עצמי. בכריכה שלו אמנם כתוב'רומן שנון', אבל פשוט לא הצלחתי למצוא את השנינות! וכן, אני בחורה אינטיליגנטית בעלת חוש הומור מפותח- אבל כאן זה כנראה לא עבד...
את המאה העמודים הראשונים צלחתי אך ורק כי קיבלתי המלצה חמה לגבי הספר, אבל העמודים בהמשך זכו להיקרא בזכות עצמם. אז המשכתי- מתנחמת בעובדה שהספר לפחות נהיה מעניין, גם אם שנון הוא לא.
אבל בסוף הסופרת שוב איבדה את זה- או שאני איבדתי אותה, עוד לא סגורה לגבי זה. ואגב , בי? רק אני לא הצלחתי לפענח את האופי שלה לאורך כל הספר?
בקיצור, אם אתם מחובבי הספרים בעלי התחלה משמימה, אחלה אמצע וסוף לא ברור- עופו על זה!

לצערי יצא לי לראות את הסרט לפני שקראתי את הספר- כך שהעלילה לא הפתיעה אותי יותר מדי-
אבל למרות זאת- הספר הזה לגמרי ברמת 'מושלם'. הוא כלכך סחף אותי שפשוט ישבתי כמה שעות עד שסיימתי אותו. ובמהלך השעות האלה צחקתי ובכיתי, ובסופו הרגשתי סיפוק של 'סיימתי ספר טוב' כמו שתכלס כבר הרבה זמן לא הרגשתי.

ספר טוב. אמנם לא מהמושלמים של פיקו אבל בהחלט כתוב טוב ומעניין. אבל הסוף !!!
~זהירות ספויילר~

מה העניין שבסוף היא עם פיץ? ואני לא מבינה איך אריק וויתר עליה כ"כ מהר- כשלאורך כל הספר הוא מתאר איך היא כל מהות חייו... אבל כשהוא מגלה עליה ועל פיץ- הדבר היחיד שהוא אומר - שלפחות הוא לא הפסיד גם את המשפט וגם את האישה?? הרי את כל המשפט הוא עשה בשבילה...
בקיצור, לא הבנתי למה כל זה נצרך,ותכלס זה גרם לי לסיום קצת מריר.

תקשיבו, זה אחד הספרים הכי מטומטמים שיצא לי לקרוא אי פעם.
ברצינות.
וקראתי מלא ספרים בחיי.
כאילו... מה לעזאזל?! חשבתי שזה ספר נחמד, שיעביר לי את אחה"צ הנחמדים...
~ספויילרים~
אז הבנתי את העלילה עוד מהשני פרקים האחרונים, אבל חשבתי - יאללה ניתן לזה צ'אנס.. בטח יש הסבר נחמד ל"איך לעזאזל הם מכירים אחד את השני מאז ומעולם", ובטח יהיה ספר קיטש, חמוד, שגורם לך להתאהב קלות בגיבור הספר (אעא אדוארד, אעא איאן, אעא כל-גיבור-בספר-בסגנון), אבללללל!
הספר לא מתקדם, העלילה חוזרת על עצמה כל הזמן - אין שום חידוש. (אומייגאד דניאל שונא אותי אומייגאד דניאל התייחס אלי אומייגאד קאם אוהב אותי אבל אני לא אותו אבל הוא כלכך חתיך אבל דניאל יותר ו.... -תנשמי!! )
והסוף!!
לא... שאני אבין... את רצינית?
מלאך? מלאך?!
אשכרה התחלתי לצחוק. מי לעזאזל... כאילו... מה... מלאך?!
זהו, איבדתם אותי.
ואם העכבר היה מפסיק לקפצץ הייתי מדרגת כבזבוז של זמן, כמובן.

ההתחלה הייתה בסדר, ההמשך מבטיח ממש - אבל ככל שהספר התקדם לסופו פשוט השתעממתי יותר ויותר, עד שדיפדפתי לדפים האחרונים, בדקתי מה העניינים עם כולם ו... שלום לגרג הורוביץ.

לא נעים לי מכל הביקורת המהללות, אבל... באמת שבעיני הספר הזה לא יותר מ'בסדר'.
הספר אמנם מעניין וסוחף, אבל אין בו עומק מיוחד בעיני, או איזה גאונות כלשהי.
ספר נחמד, שהעביר לי שעתיים מחיי בצורה מאוד נחמדה, אבל לא מעבר...
~ספויילר ~
מה גם שקצת תסכל אותי שהיא לא דיברה עם אייק (אייק,נכון? מצטערת, השם שלו לא נקלט לי...) מההתחלה... זה פשוט היה חוסך הכל! וכמובן, צריך שיהיה מתח וסוף טוב, אבל רבאק זה היה קצת מוקרץ, כי זה ברור מההתחלה שזה מה שיקרה, אז למה לדחות את זה כל כך הרבה? הקורא לא טיפש :)

וואלה ניקולס... אתה מסוגל להרבה יותר.
בתור קוראת אדוקה של ספרי ניקולס ספארקס - אני מרשה לעצמי לומר שיש ספרים טובים יותר(מכתב בבקבוק, היומן, החתונה, ועוד...) וטובים פחות.
ו.. וואלה - הספר הנוכחי ממש איכזב אותי. הוא היה צפוי מדי.
כלומר - יש איזה קטע בספרים של ניקולס שהם קצת צפויים - תמיד הזוג יהיו בהתחלה לא קשורים, יתחילו לחזר בקטנה, ומתישהו אחד יזמין את השני לארוחת ערב שכוללת יין וריקודים, ו... כל המחיצות והחומות נופלות.

אבל כאן... כמו שאמרתי - צפוי מדי. במיוחד הסוף - קראתי אותו בשעמום קל כי כבר 30 עמודים לפני הבנתי מה יקרה. ולא, זה לא שאני אינטליגנטית במיוחד ;-)

אבל דורג כספר בסדר - כי הוא קליל כיפי. וזה דבר שניקולס ספארקס תמיד מצטיין בו.

נתחיל בזה שסיום העלילה קצת עצבן אותי (ייאי! בואו נעשה כמה דברים ממש לא הגיוניים כדי שיהיה לנו האפי-אנד והקוראים ישמחו והספר יימכר), אבל הדבר הכי גרוע זה השפה של הספר.
שמעו, פעם ראשונה שאני קוראת ספר של הסופרת הנ"ל, ובחייאת רבאק - היא כותבת כמו נערה בת 16! כל הספר מלא רק בדיאלוגים, בלי תיאורים, בלי לתת לקורא לדמיין שום דבר.
ומה גם שיש שם כמה דיאלוגים כלכך מטופשים. אני לא זוכרת ציטוט מדוייק, אבל יש שם איזה קטע ששחר קורא לאלכסנדר אלכס, ותוך כדי מעיר עליו הערה.
התגובה של נוגה היא בהתחלה התקוממות נגד ההערה, ואז אחר כך פתאום "ומה פתאום אתה קורא לו אלכס?". הסדר של המשפטים היה כלכך מטופש, שהוא פשוט הזכיר לי את הסיפורים שהייתי כותבת כשהייתי בת 14. ומשום מה לא נראה לי שהסופרת בת 14, ככה שהיא יכולה לעשות קצת יותר.