הביקורת של א' לספר הזה של מאיר שלו גרם לי לקדם אותו ברשימת הקריאה שלי כי הייתה לי תחושה מקדימה שאוהב אותו הרבה הרבה יותר ממנו. התחושה הזאת לא הכזיבה (לאחרונה אני פחות סומכת עליה) וקראתי את הספר בהנאה רבה. בקיצור אהבתי אותו מאוד. במיוחד את הכתיבה של מאיר שלו שהיא משעשעת וצינית במקומות הנכונים (זה הספר הראשון שלו שאני קוראת) וגם הסיפור מרתק ומרגש מאוד.

מסופר על בחור שגדל כל חייו בבית מלא בנשים, הנשים כל כך עטפו אותו בחיים שהוא כבר מתחיל לכנות אותן האישה הגדולה. בסיפור שהוא מספר כאן הוא מנסה לפצל את האישה הגדולה למרכיבים שלה (אמא, אחות שתי דודות וסבתא) ומתאר אותן במחיצתו דרך הסיפור שלהם ביחס לגברים בחייהן. הנשים מאוד חזקות כל אחת היא עולם שלם של תקוות ואכזבות וכל אחת מהן תרמה לחיי המספר משהו לקחת אותו לחיים. הגברים בסיפור הם דווקא החלשים, הם נגררים אחרי אהבה בצורה אובססיבית ומסיימים את חייהם בצורה טראגית (אפילו המספר מתפלא למה הוא לא מת עדיין כמו יתר הגברים במשפחה).

אעטה פרצוף של אקדמאית לרגע (צריך להצדיק את הכסף שאני שופכת על הקורסים בספרות באוניברסיטה הפתוחה שאני לוקחת) ואומר שמדובר בספר חניכה. הדמות של המספר גודלת וצומחת בגינה שמשקות חמש נשים חזקות ומדהימות שכל הגברים נופלים לרגליהם (תרתי משמע) והוא כתוב ממש מיוחד ומצחיק. אהבתי מאוד!

מאיר שלו! זאת הולכת להיות תחילתה של ידידות נפלאה :)

ספר שהוא אוסף של זכרונות והיסטוריה משפחתית של רפאל מאייר, בעודו מחכה ובמידה מסויימת מצפה למותו. הוא לא גוסס או משהו, הוא אפילו לא מבוגר במיוחד,רק בן חמישים ושתיים, פשוט במשפחתו גיל זה הוא זקן מופלג מאחר וכל הזכרים מתים בגיל צעיר מתאונות, מין קללה שכזו.
הזכרונות של רפאל הם בעיקר מירושלים המנדטורית ומישראל בתחילת דרכה, ועל איך שגדל, "הדרך הכי טובה לגבר לגדול" כביכול, עם חמש נשים, או כפי שהוא מכנה אותן "האישה הגדולה". בהן סבתו הקמצנית החולנית, אימו הלומת האובדן של חברת ילדותה הטובה ובעלה, הדודה השחורה הפרועה והמתירנית לתקופה, הדודה האדומה הכה מסכנה, ואחותו הקטנה והנבונה שלעתים ונדמה שהיא הגדולה.
אט אט במהלך העלילה הקוראים מבינים את מה שרפאל מתקשה להבין בתור ילד, והדרך שלו להבנה היא מיוסרת וכואבת. שלו מצליח לגרום לנו הקוראים להבין לפני רפאל הנער את מה שמתרחש מתחת לפני השטח, וזה מבריק.
רפאל בבגרותו חי במדבר בדרום, הרחק הרחק מ"האישה הגדולה", אך לא באמת, צורת הגידול הפולשנית, והחולנית משהו לטעמי, בה גדל ממשיכה ללוות אותו כל הזמן וגם מונעת ממנו לנהל חיים נורמטיביים של משפחה.
זהו ספר שני של מאיר שלו שאני קוראת, הראשון היה שתיים דובים, ואני חשה שיש משהו אצלו בנושא גבריות ועצמאות גברית והתנגדות לשליטה של נשים בגברים, אפילו משהו מיזוגני קצת, פוחד מנשים ומכוחן עליו. אבל הוא כותב כל כך טוב ועוצמתי, משחק עם השפה העברית כל כך יפה שעדיין אני נהנית מאוד מספריו.
יש לקחת בחשבון שזהו ספר מאוד איטי, מתפתח לאט, ויש לבוא אליו עם סבלנות, אך בעיני זה משתלם.

בדרך כלל אני קורא שני ספרים ויותר ביחד, כשהשלישי הוא בדר"כ ספר עיון, לא מחייב עלילתית. לקרוא ספר נוסף בצמוד לספר של מאיר שלו, במיוחד בביתו במדבר, זה לעולל רע לספר האחר, לא משנה עד כמה טוב הוא. התחרות פשוט אינה הוגנת. שלו מנצח עם יד אחת קשורה מאחור, אפילו שתי ידיים.
פעם, כשהייתי צעיר מאוד, שנתיים לפני גיל ארבעים, הושפעתי מביקורות בעיתונים. אמנם קראתי אז את רומן רוסי, כימים אחדים ועשו, את הסגנון הפנומנלי כבר הכרתי ולא הייתי צריך יותר, אבל חוט שדרה קריאתי טרם פיתחתי. בדיוק אז הופיע בביתו במדבר והתקבל בקרירות. למרות שהתחלתי לקרוא, זנחתי די מהר והספר יצא מביתי. לאחרונה צפיתי בראיון של שלו עם קובי מידן וחזרתי להיות מוטרד בעניין בביתו במדבר. הרי קראתי מאז גם את יונה ונער ושתיים דובים המופתי. מיהרתי להשיג את הספר ובלי המנהג הנלוז לכתוב על גב כריכות ספרים, שהספר קורע מצחוק, כך בלי שום אזהרה, חטפתי קמטי צחוק פרמננט. אמנם יותר חיוך מצחוק, אבל חוזר ונשנה עד שהפנים כואבות מרוב המצב החדש שנכפה עליהן.
הספר מספר על רפאל מאייר, ילד הגדל עם המדינה בירושלים, ולו אמא גדולה בת חמש ראשים: סבתו, אמו, דודתו (השחורה), "דודתו" האדומה, שלא מן הדם, ולה שיער בוער מאודם, ואחותו. וכך גדל לו הילד רפאל, רפי, רפאול, בירושלים של פעם ליד בית היתומים, בית העיוורים (הצופן בחובו תעלומה אפלה, תרתי משמע), בית המשוגעים ודוׂד אברהם הסתת. משגדל, עזב את ביתו בירושלים ועבר לעבוד בחברת מקורות ולגור בביתו במדבר, שם הוא נהנה מהשקט, מהנופים והנסיעות לאורך הצינורות. מדי פעם באה לבקר אותו (אה)רונה, אשתו בעבר, מאהבתו בהווה ואסונו בעתיד.
המאפיין המשפחתי החזק הוא מותם בטרם עת של כל הגברים במשפחה מתאונה זו או אחרת, טרם הגיעם לגיל ארבעים. רפאל כבר בן חמישים ושתיים והוא לא עומד בסטנדרטים של המשפחה. פרט לאמא הגדולה, לרפאל "דוד" אחד חי, הלא הוא הדוד אברהם, החי מסיתות אבנים, אצלו מבקר כל יום רפאל, אוכל כריך ורוצה להיכנס לבית הנהדר שבנה הדוד, אבל באין משפחה, הבית נעול ואין איש בא שם. גם הדוד הזה אינו מן הדם, מין דוד מאומץ.
הספר אינו בנוי כעלילה. פרקים קצרים, עמוד או שניים, בכל פרק סיפור כזה או אחר, ועם ההתקדמות החיוכים גדלים. רפאל שומע שוב ושוב שאין דרך בה גבר יכול לגדול טוב יותר מאשר הוא גדל בה עם האם הגדולה. רק שלא יממש את הסטנדרט הגברי.
ואז, כשרפאל כבר חצי שנה לאחר הבר-מצווה שלו, משום מקום ובמקריות מוחלטת, נפתרת לה תעלומה והקתרזיס מושלם.
העברית בספר מדהימה בעושרה, בליריותה, בתובנות הנמסכות בין הדפים, ביופי הבלתי נלאה. נדמה, שלשלו ממש אין תחרות במובן הזה. הוא הוכיח זאת לא פעם ואין אושר גדול מן הידיעה שבסופו של יום, לא פספסתי את הספר הזה. ברור שפספסתי ספרים נהדרים אחרים בחיים, אבל זו היתה יכולה להיות החמצה מרה, עד כדי העלאת מיצים חמוצים מהבטן.
את הספר הזה לא צריך לקרוא ברציפות שעות, משל מישהו רודף אחרינו לאיזשהו דדליין ערטילאי. הספר הזה הוא הקצפת, הטירמיסו, הפנה קוטה של הספרים. קוראים בנחת, שלוק אספרסו, עוד ביס והחיים יכולים להיות כל כך יפים.

וואו.
דבר ראשון, כבר על ההתחלה, הרגשתי תחושה מוכרת- אותה תחושה שחוויתי מ''שתיים דובים'' ואיך לא, כי האווירה מאוד דומה.
אבל כמה שהתלהבתי בשתיים דובים, אין זה דומה לבביתו במדבר.

העלילה עוקבת אחר חייו של רפאל מאייר, גבר יחיד במשפחה שכוללת כמה נשים שכל אחת מהן שמה עצמה כאמא שלו.
כמו כל גבר במשפחה שלו, הוא מחכה למות בתאונה.
אבל הוא ממשיך לחיות, מחכה במדבר השקט, והנה הוא כבר בן 50.


היופי האמיתי הוא הסביבה שלו. כמו פאזל גדול שמרכיב תמונה אישית, אחת ממש ממש יפה.
הוא מצליח לאגד שמה המון צבעוניות של אנשים ושל תכונות, ברמה מאוד גבוהה.

קשה לי לדמיין אחד שיקרא ולא יתחבר, גם אם ימצא טעויות כאלה ואחרות- וזה בגלל שהכל בנוי בצורה כל-כך חיננית ומושכת, שאפילו הסוף שלא בהכרח סוגר משהו ירגש אתכם.

לא קראתי את שלו כבר תקופה, ואני שמח שנפלתי על הספר הזה, כי עד עכשיו הוא בין הטובים שלו בלי ספק.

ספריו של מאיר שלו נעים בין "זה כיף לקרוא" ל"כבר היינו בסיפור הזה" ועל אף ש"בביתו במדבר" שייך להתרשמות הראשונית הוא רחוק מלהיות מושלם. את רוב ספריו של שלו (ויסלח לי מורי) נטשתי כבר בתחילתם למעט "יונה ונער" ו"גינת בר" שהיו שלמים ומהנים מאוד. שלו אף פעם לא הצליח לפרוץ את תקרת הזכוכית שנמצאת בין ספרות בידורית-מהנה לבין חשובה או מופתית באמת. הוא סופר קלאסי של ארבעה כוכבים לכל היותר.

"בביתו במדבר" רפאל מאייר נזכר בילדותו בירושלים ובחמש הנשים שגידלו אותו לאחר שארבעת הגברים במשפחה מתו בזה אחר זה בנסיבות טראגיות. הספר ברובו נכתב בגוף ראשון ולפעמים חורג לשני בו פונה המספר לאחותו הבכורה והיחידה. למה אליה? אולי בגלל שהיא לא באמת שייכת ל'אישה הגדולה'- הישות הנשית האחת שארבע האחרות מרכיבות אותה? הסיפור מסופר במעגלים גדולים והוא מהנה מאוד לקריאה וכירושלמי במקור היה מרגש לחוש בירושלים של פעם לפני שהפכה להומוגנית למראית עין. אולם הטקסט כיריעה אחת, כספר אחד הרגיש לי מוגבל בעומקו. כדי לפצות על זה הוסיף שלו לסיפורו מעיין ריאליזם מאגי אבל לא בסגנון מסורת הכתיבה הדרום אמריקאי, אלא מופלאות ישראלית-אנושית. טריק מוכר במקומותינו הספרותית כמו הנער ההוא שאוהב ללכת על הידיים ב"סוס אחד נכנס לבר" של גרוסמן או כמו המשפטים המשונים של הדודה השחורה בסיפור הזה שאומרת: "אני לא מבינה איך בחור בלונדיני יכול להצליח במתמטיקה". בביתו במדבר גרם לי להתגעגע למרבד המעגלים המופלא של זיכרון דברים של יעקב שבתאי.

זיכרונותיו של רפאל מאייר מילדותו בירושלים מסופרות שוב ושוב ובכול פעם נוספות להן עוד אנקדוטה, עוד נקודת מבט, עוד אמת משפחתית כואבת וזה מהנה כי מאיר שלו כתב אותו, וזה גם מרגיש כמו בהייה באלבום תמונות משפחתי של חבר.

בן חמישים ושתיים, הזקן מכל הגברים שחיו ומתו במשפחתו, מספר רפאל מאייר על ילדותו בירושלים ליד בית היתומים, בית העיוורים ובית המשוגעים, ליד אברהם הסתת, ועד ימי בחרותו במדבר. היה גר עם משפחתו, “האישה הגדולה”, שהיא קולקטיב נשי המורכב מסבתו הקמצנית השולטת ביד רמה, אמו שמעולם לא מסיימת סיפורים מאז ששלה נקטע באמצע, “הדודה השחורה” הגסה המקורבת בדם, “הדודה האדומה” הבולמית שאינה מקורבת בדם, ואחותו ה”כלבתא”.
רפי, רפאול, רפינקה אינו מסוגל להקים תא משפחתי, כי הצורה בה גדל היתה הכי טובה בשביל גבר לגדול. ולכן רונה, אשתו בעבר, היא אהובתו בהווה ואסונו בעתיד.

רפאל מתאר את חייו קטעים קטעים בראייה רטרוספקטיבית. בשלב מסוים, המשפטים הנשזרים זה בזה מתחילים להישמע כמעין רפרן סיפורי. הוא כותב מנקודת מבט בה הוא כבר "מיטיב לדעת", אך מעניק תחושה של גילוי משותף.
סיפור חייו של רפאל סובב בעיקר סביב מוות. “רפאל, מתי כבר תגדל?” “רפינקה, מתי כבר תמות?” התמונות של ארבעת הגברים, אבא וסבא ושני הדודים, שמתו כל אחד בדרך טרגית זו או אחרת וכעת ממתינים לו ממוסגרים על הקיר, שיצטרף אליהם. המדבר, כמובן. ועוד הרבה.
   
לקח לי זמן להיכנס לספר, אבל בסוף הוא תפס אותי חזק. “כמו בתנופות של סדין התגלו הסודות”. כתיבתו של שלו עשירה, מגלה טפח ומכסה טפחיים ביכולות ניסוח מלאות בשר וצבע.

פעם , לפני שנים, חשבתי שמאיר שלו הוא עיתונאי מבריק ושנון, אבל משום מה לא נמשכתי לקרוא את ספריו. התחלתי לקרוא אותו רק בשנים האחרונות ובאופן מוזר קראתי את הספרים היותר חדשים שלו (כמו למשל "יונה ונער" ו"שתיים דובים") לפני שקראתי את ספריו הישנים. והנה כמו שלעתים קרובות קורה אצלי. התחלתי לקרוא במקרה את סיפרו זה של שלו, לאחר שהיה שנים רבות בספרייתי ואפילו לא הצצתי בו ולפתע נשביתי בקסמו!
הספר קרוי "בביתו במדבר"; ומדובר אכן באדם מיוחד, שחי בבגרותו במדבר ועובד לפרנסתו בענייני מים.
אבל למעשה, המדבר הוא רק חלק קטן מהעניין; רוב העלילה (אם אפשר לקרוא לכך עלילה) מתרחשת דווקא בירושלים של פעם. אותה ירושלים הקטנה המנדטורית ושל שנות החמישים, על המוסדות המיוחדים שהיו בה כמו למשל "בית חינוך לעיוורים" "בית היתומים" "גן החיות התנכי" בתי החולים שרובם נעלמו בתקופתנו או שינו את מיקומם. ובוודאי שמוסד כמו השוק של מחנה יהודה שפועל ומצליח עד היום. מבחינה טכנית המספר הוא גיבור הספר שמספר לנו בגוף ראשון על ילדותו באותה ירושלים
במשפחה "מיוחדת" עם סבתא, אמו, שתי דודות ואחותו, שכולן מגדלות אותו ומטפלות בו כשהוא היחידי ממין זכר במשפחה, מכיוון שכל הגברים במשפחה נהרגו בצורות שונות ומשונות...
וכך קופצת העלילה בפלאשבקים תמידיים מחייו הנוכחיים של "המספר" במדבר לאותה ילדות עם סיפוריה הקטנים וסודות שונים ואפלים שהולכים ומתגלים תוך כדי הסיפורים השונים.
וזה מאוד יפה ומיוחד כי מה שאנחנו חושבים שאנו יודעים בתחילה, איננו דומה למה שמתגלה לנו אחר-כך, בדיוק כמו שאותו הילד התמים שהוא "המספר", לומד פתאום דברים חדשים על החיים...
שלו, שבביוגרפיה שלוֹ אכן גדל בירושלים, מגלה בה בקיאות אמיתית ובמיוחד ב"טיפוסים" השונים שלוקחים-חלק בעלילה ולהם מקצועות שחלקם חלפו מן העולם כמו; סתת ידני באבן, חלבן, מורה (עיוורת) לעוורים ועוד ועוד.
לשלו יש רגישות נפלאה ללשון. גיבוריו שהעברית של רובם, לא הייתה השפה הראשונה שלהם, מדברים בשגיאות מצחיקות והוא מביא את אותה העברית כפי שהיא, עם אותן השגיאות... מצד שני, חלקים בספר כתובים כמו שירה ומצאתי את עצמי לפעמים משתעשע ברעיון לקחת קטע מסוים שיכול היה להיות שיר מקסים בפני עצמו ולנקד אותו... (כידוע עם או בלי קשר, אביו של שלו – יצחק שלו היה משורר מוערך בזכות עצמו)
בקיצור, אהבתי מאוד את הספר ולדעתי הוא אחד מהטובים שבספריו ואני ממליץ עליו מאוד!

מחייה השפה העברית. להתאהב במדבר

ביליתי את יום כיפור בביתו במדבר ללא רגע דל אחד של שעמום וללא יכולת לעצור את רכבת הקריאה הדוהרת.
מאיר שלו מספר את סיפורו של רפאל , מילדותו בירושלים ועד בחרותו בביתו, במדבר, בשפה עשירה, ארץ ישראלית, שלווית אופיינית.
חושף לנו טפח ומסתיר טפחיים, יוצר פסיפס של אירועים ותקופות הנארגים יחד בחוטי הזמן, לעיתים עם קושי בהבנת התקופה המתוארת. האם זהו תיאור מהתקופה הנוכחית או מהעבר.
העלילה חושפת את ירושלים של פעם, מאכלים פשוטים שאתה מתאווה לאכול ומעוררים את בלוטות הרוק כבר בזמן הקריאה (אני צריך לנסות להכין פעם את סנדביץ׳ הסתתים), חיי הסתתים ומונחים מעולמם (כפי שכבר עשה שלו בהצלחה בעבר עם האופים, החקלאים וכו׳) ואפילו היכרות עם הארינמל שמשכה אותי לראות מספר סרטונים ביוטיוב כדי להבין טוב יותר את המתואר.

שלו טווה ביד עדינה ומרפרפת את תהליך גדילתו של רפאל בצילה של האישה הגדולה (מונח שטבע בספר המייצג את חמש הנשים שעטפו אותו בשנות ילדותו), וכצייר אומן מתווה במכחולו שכבה אחר שכבה של אירועים ותקופות שחושפות בפנינו טיפין טיפין את תהליך התפכחותו של רפאל מהתמימות הילדותית דרך היחשפותו לאירועים שונים אותם אינו מבין, עד ההכרה באמיתות, בבגידות, ובבחירתו בביתו האמיתי, במדבר. תוך כדי התרת השאלות והסודות המשפחתיים.
נקודה נוספת לציון , לאורך כל הספר לא נמסרים שמותיה של האישה הגדולה, אלא נחשפים בנקודה אחת מסויימת, ממש לקראת סופו של הספר, בה בעצם הקורא עצמו יוצא מחושך לאור, במקביל לגיבורי העלילה.

מאוד מומלץ, משאיר טעם של עוד. אולי צריך לנסות את הסנדביץ׳ הזה עכשיו... :-)