נדרשתי לספר אם תשאל את אליס בעקבות שיחה שלי עם העלמה קיפוד על הספר ההסכמה של ספרינגורה.
בדיון המלומד שלי עם מיסקיפוד הטענה שלי בקשר להסכמה הייתה שספרינגורה לא מצטיינת בכתיבה בכלל ובכתיבה ארוטית בפרט. העלמה העוקצנית טענה בתגובה שההסכמה בכלל לא נועד להיות ספר ארוטי.
הגנה הבסיסית שלי הייתה שגברים הם מין עם כזה שמחפש ארוטיקה בכל מקום, גם במקום בלתי נועד. (זה המקום להתבשם מהשפה העברית שצמדה לה יחדיו את המילים נועד ונודע).
ברור שהטענה העלובה שלי היא התחמקות נואלת. ולכן כמעט השתכנעתי שעלי להכות על חטא ולהישבע אמונים לעלמת החן (קיפוד לא ספרינגורה) ואז נזכרתי בספרון הקטן והמיוחד כל כך הזה.
נשכח ומבויש בספריה שלי טאטאתי מאם תשאל את אליס את האבק ושבתי לקרוא בו אחרי יותר מארבעים שנה.
יש הבדלים עצומים בין שני הספרים. האלמונית, אליס, שכתבה את היומן מתה. כשהייתה בת 17 או 18 היא התאבדה או לקחה מנת יתר. ספרינגורה, שתבדל לחיים ארוכים, עדיין חיה ובועטת.
אמנם שתיהן נולדו למשפחות טובות (אבא של אליס מתמנה להיות דיקן באוניברסיטה בחוף המערבי ואבא של ספרינגורה הוא בעל הוצאת ספרים יוקרתית) אבל אליס מעולם לא הייתה עשירה ומפורסמת כמו ספרינגורה והעבודה היחידה בחייה לא הייתה ניהול הוצאת ספרים בעלת שם אלא דחיפת סמים לצעירים ממנה.
אם תשאל את אליס, כמו ההסכמה, לא נועד לשמש להשבעת היצר. ההסכמה נועדה למטרת התחשבנות עם אהבת ילדות לסופר מזדקן, ואם תשאל את אליס לא נועד לכלום.
אליס כתבה יומן אישי פרטי בהחלט, אבל גם אם לא התכוונה לכך הספר שלה מתחשבן עם ההורים, עם בית הספר, עם מבוגרים נצלנים ועם המוסדות הפסיכיאטריים. עם ה"ממסד" אבל לא פחות ממנו גם עם סוחרי הסמים.
אליס הכישרונית בצורה כל כך בלתי רגילה כתבה מסמך אנטי חברתי נוקב, וכמו כל יצירה מעולה למרות שהוא מדבר דרך התמכרות לסמים, הוא מדבר על משהו גדול מזה. היומן פורסם ב- 1971 בשלהי התקופה ההיפית.
לא קראתי הרבה ספרים על השפעות סמים. בחזרה מטואיצי כולל איזה קטע קטן שאני זוכר במעורפל אבל החוויה של גינסברג היא צל חיוור לעומת אליס. אני מתמכר בקלות וכבר בתיכון ידעתי שלא אצא מזה אם אתחיל. מספיק היה לי קשה להיגמל מעישון. אליס מתארת נפלא את סחרחרת השיאים והשפל, את ההחלטות האמיצות שגורמות לאופוריה, החלטות שמופרות מייד והופכות לחגיגת סמים אופורית אפילו יותר. היומן מתאר בכנות מחרידה את ההתדרדרות העקבית, היומיומית, והבלתי ניתנת ועצירה של נוטל הסמים.
פעם קראתי שאף אדם מעולם לא נגמל מסמים. במקרה הטוב ביותר יש תקופות הינזרות ממושכות יותר או פחות. אני לא בטוח שהמצב נורא כל כך, אבל קריאת יומן מזעזע של ילדה חכמה ואינטליגנטית זו חוויה שלא שוכחים. וסלחו לי על השימוש במילה החיובית חוויה.

איך כל זה קשור לאוטוביוגרפיה ארוטית?
למרות שאליס לא התכוונה לכתוב יומן ארוטי, הספרון שלה כולל כמה קטעים כאלה שפעלו עלי כמו פטיש בראש (פטיש בראש בתרגום לעברית זו הצצה חטופה במשהו שאף אחת לא חלמה שהיא חושפת). הפטיש הזה הוא הבסיס לטענה שלי נגד הכתיבה של ספרינגורה.
לא קראתי יומנים אישיים שלא פורסמו לקהל הרחב, ובוודאי לא קראתי יומנים כאלה של נערות בגיל ההתבגרות. ההצצה האינטימית הזו , לכשעצמה, ביומן אישי של נערה צעירה מהווה רקע מעורר אצל תאוותן צעיר, וכמו מחוג שהופעל במוח בתדר המיוחד של משפטים מגרים הוא מתעורר גם אחרי ארבעים שנה ומאיץ את הדופק. בזמן שהרציונל מזדעזע מגורלה הנורא של המכורה לסמים קשים, העין מתענגת , אבוי לאותה כלימה, על מה שהיא קוראה. דווקא הידיעה שהכותבת בכלל לא התכוונה לגרות מעצימה את הגירוי.

אז זה מה שחסר אצל ספרינגורה -היכולת לכתוב את הארוטיות של צפיה בחיה הניצודה.

איך אף אחד לא הגיב? הרי זה לא ספר חדש..

ספר מדהים, של נרקומנית [לא של הרואין, אלא ל.ס.ד] בת 16 שמתעד את דפי יומנה,
לבסוף היא מתה ממנת יתר והוריה פרסמו את יומנה.

[לא היה פה ספוילר]

מצמרר הזוי ומלמד לקח כל כך חשוב..
לא מדובר בסיפורת אלא ביומן אמיתי של אלמונית בגיל התתבגרות,
הספר מתאר ברובו חוויות קשות של סמים ומציאות קודרת, אך קיימים גם הבזקים של תקווה וכמיהה לחזור למיטב.
אני עצמי קראתי את הספר לראשונה בגיל 17, מומלץ בגילאים 16 ומעלה לפי דעתי.
בני נוער לא ירצו לגעת סמים לאחר קריאת היומן ולכן יצירה זו מהווה גם "ספר לימודי" מנקודת מבט שלי.
לא מזמן קניתי את הספר וסיימתי לקרוא אותו שוב תוך זמן קצר, הייתי במתח והתרגשתי (כמצופה מספר טוב) מומלץ לקרוא בנשימה אחת.

הספר ממש יפה, כתוב בצורה שכל אחד יבין, ספר כואב ומאוד מעניין, הבעיה היחידה.... כתוב שזה סיפור אמיתי, אבל זה לא. בכל מקרה הייתי ממליצה לקרוא, למרות זה שבר לי את הלב כשגיליתי שהספר הזה הוא לא באמת יומן של מישהי, אלא סתם מישהי המציאה אותו בשביל לגרום לנוער לא לקחת סמים ולהתרחק מזה.

תיעוד כ"כ עצוב של מישהי כ"כ צעירה שכל החיים היו לפניה....את הספר הזה לא אשכח אף פעם.

יומן אישי של נערה, שסוד כוחו באותנטיות הכואבת שלו. מי שקרא אותו בגיל הנעורים, כמוני, לעולם לא ישכח אותו.