יש לי חולשה לספרי ילדים, במיוחד לספרים שאמא שלי הקריאה לי כשאני הייתי ילדה קטנה ופודי הקיפוד זה אחד מהם, אבל אני אתחיל מההתחלה.
לפני שבוע בפעם הראשונה בחיים שלי הייתי על יאכטה, הייתי עם חברים- מאלה שהאינטראקציה איתם מאוד קלילה, מאלה שאני משתדלת מאוד שלא להכביד עליהם בסיפורים מהשירות. הם יודעים גם שמסוכן לשאול אותי מה שלומי, המקסימום שאני מספרת זה עד כמה אני מאוהבת עד כלות בילדים בבית החולים (התגובה הקבועה שלהם היא: זאת פדולפליה- הומור חנונים מעוות).
אז פשוט מצאתי לי מקום להניח בו את הראש והתרכזתי רק בתנועה של הגלים, ברעש של הים ובנוף שאין לו סוף.
והמחשבות שלי נדדו, כמו שהן נוטות לעשות בדרך כלל. וחשבתי על זה שעוד מעט תסתיים השנה ואני אלך, כי זהו, נגמרות להן עכשיו שנתיים. וזה הזמן להמשיך הלאה, לפנות את המקום למשהי אחרת, זה הזמן לנקות את הראש ולעשות דברים נוספים, דברים חדשים שעדיין לא עשיתי. שנה שעברה, כשהייתי צריכה לבחור מה לעשות בשנה השנייה של השירות לא הצלחתי לדמיין את עצמי עושה משהו אחר, לא הצלחתי לדמיין את עצמי עוזבת את הילדים שאיתם התחלתי תהליך, לא הצלחתי לדמיין את החיים בלעדיהם, הרגשתי שלא סיימתי את העבודה שלי, שיש לי עוד הרבה מה לעשות שם וככה סגרתי עוד שנה באותו המקום, למרות כל הגבות שהתרוממו מסביב, למרות כל השאלות "את לא רוצה לנסות משהו חדש?" "את לא רוצה לראות מקומות חדשים?" השאלות האלה היו לא רלוונטיות, זה המקום שלי. והיום כשאני חושבת על זה שזהו, עכשיו זה יגמר, אני מרגישה מוצפת בכל כך הרבה רגשות סותרים, כי מצד אחד, אני לא מסוגלת לדמיין את זה, זה הפך להיות חלק כל כך גדול בחיים שלי ומצד שני אני יודעת שיהיה טוב, יש לי מן תחושה כזאת, אמא שלי אומרת שאני אופטימית חסרת תקנה, יש בזה משהו, אבל זה ככה, למזלי.
ושם, על המים, כאילו צמחה לי ההשלמה. צמחה לה ההבנה שזה הדבר הנכון, שזה בדיוק מה שצריך לקרות עכשיו, כי זה הזמן, לכל דבר יש את הזמן שלו. והילדים שלי, אני לא עוזבת אותם, אני אמשיך לבוא לבקר אותם, אני אמשיך לדבר איתם, אני אמשיך לצחוק איתם ולאהוב אותם ולדחוף אותם קדימה, כמיטב יכולתי ולדאוג להם, ולאהוב ולאהוב, ולאהוב.
"ערב אחד אמא אמרה אני מרגישה ברע, אין לי תיאבון, צא בני לבד לחפש מזון, פודי ענה בקול רועד אמא אני פוחד אמא נשקה לו בקצה האף ואמרה בחיוך רחב: אם אתה מפחד שיר לעצמך שיר מעודד. פודי יצא לבוסתן פוחד ולחש לעצמו שיר מעודד"
אני יודעת, גדלתי כבר, אני יודעת שזה ספר ילדים, אבל יש בו משהו שמדבר אליי שוב ושוב, כל פעם שהחיים משתנים.
אז כן, אני קצת פוחדת, אבל בעיקר שרה לעצמי שיר מעודד. ומאמינה בו. באמת.

אמא קיפודה חולה. פודי הקטן יוצא לראשונה לבדו בלילה לחפש מזון. הוא שר לעצמו שיר בכדי להתגבר על הפחד ונקלע להרפתקה משעשעת
סיפור על התבגרות והתגברות על פחדים