"מבצע לומבארד" הוא ספר "ישן" – הוא פורסם לראשונה בשנת 1973 – והתרגום העברי (של עמיהוד ארבל), משנת 1980, גם הוא מעט ארכאי. אבל הארכאיות לא הפריעה לי – אדרבא, נחמד לקרוא ספר בו מפקח המשטרה נאלץ לכתת רגליו לפינת רחוב נידחת כדי למצוא טלפון ציבורי ממנו יוכל להתקשר לתחנת המשטרה ולהתעדכן אודות פרטי התקדמות החקירה.
"מבצע לומבארד" הוא גם ספר "אפל" במובן הטוב של המלה. יש בו תעלומת רצח אפלה מתובלת בסטיות מיניות הכוללות יחסי סאדו-מאזו בין אשה מבוגרת ושתלטנית לגבר כנוע ומבולבל מינית, קורטוב הומוסקסואליות, קמצוץ גילוי עריות, שמץ פדופיליה, כשברקע מככב בוטיק-מין בעל השם הלא-ממש מקורי "ארוטיקה", מהסוג שהיה נפוץ במנהטן בימי טרום-ג'וליאני. ההתעסקות הכמעט אובססיבית של המחבר בפרטי הפרטים של הסטיות הללו גרמו לי לחשוד שמא הוא עצמו היה פרוורט לא קטן. אחד ממשפטי המחץ מופיע לקראת סוף הספר, כאשר (זהירות, ספוילר !) גופתו של הרוצח הסדרתי מוטלת בראש צוק סלע פאלי, מעורטלת ומכוסה שלג, והשוטר שנשלח במסוק לבחון אותה מדווח בהתרגשות: "אלוהים, אין לו בכלל זין !" (ע' 538)
הספר, שבמקורו נקרא "The First Deadly Sin" היה רב-מכר בארה"ב, ואף שימש בסיס לסרט שצולם בשנת 1977 בכיכובו של פרנק סינטרה. הוא חלק מסדרת ספרים מאת סנדרס שגיבורה הוא המפקח דילייני.
נתקלתי בספר במסגרת עבודתי כקריין בספריה המרכזית לעיוורים. הוא משתרע על פני 541 עמודים, והקראתו ארכה למעלה מ- 24 שעות (לא ברציפות, כמובן...) העלילה מסופרת בו מנקודת ראותן של שתי הדמויות המרכזיות: דניאל בלנק, הרוצח הסדרתי - ואדוארד דילייני, השוטר המתחקה על עקבותיו. בלנק, הרוצח, הוא אדם נורמטיבי כלפי חוץ, גבר נאה וספורטיבי, העובד כאיש מחשבים (כן, היו מחשבים כבר בשנות השבעים !) בחברה גדולה, ותחביבו טיפוס הרים. הוא התגרש לא מכבר, ואינו בטוח באשר לנטיותיו המיניות. הוא נתקל באשה מסתורית בשם סיליה מונפורט, המגלה לו דברים חדשים ומפתיעים בתחום המין, הגורמים לו לחוש מבולבל אף עוד יותר. המפגש המיני הראשון ביניהם מתואר כך: "לאט, בתחושת סלידה מסויימת, ישב על המזרון החבוט, ואט-אט, ברכות, דחפה אותו לאחור, עד שהיה שרוע על גבו. הוא לטש את עיניו בנורת החשמל וזו נראתה לו כמוקפת הילה... ואז, בטרם ידע שזה התחיל, כבר עשתה לו דברים. הוא לא יכל להאמין כי אשה נבונה, רצינית ומאופקת זו, עושה לו את כל הדברים הללו. פחד-פתאום הלם בו, והוא מילמל כמה מילות התנגדות, אבל קולה היה רך ומרגיע. כעבור זמן-מה עצם את עיניו והניח לה לעשות בו כחפצה." (ע' 47) במהלך מערכת היחסים הנרקמת בין השניים - שבה סיליה היא הגבירה השלטת ובלנק העבד הכנוע - מתעורר בבלנק הדחף להוכיח את "גבריותו" המוטלת בספק בכך שהוא יוצא למסע רציחות אכזרי, ובכל פעם מביא לגבירתו "הוכחה" על הפשע בצורת פריט שהוא נוטל מגופת הקורבן, כגון רשיון נהיגה או תג שוטר.
בהמשך מסעותיו לחקר מיניותו נסחף בלנק גם למערכת יחסים הומוסקסואלית עם טוני, קטין מסתורי יפה-תואר שהוא ספק אחיה של סילה, ספק נער-השעשועים שלה. שמץ תובנה באשר למניע הגורם לבלנק לבצע את הרציחות הסדרתיות מתגנב למוחו הקודח דווקא בשעה שהוא קודח בעכוזו של טוני: "לאחר מכן, כאשר החזיק את הנער בזרועותיו ומחה בנשיקות את דמעותיו - יין חדש, אותן דמעות - הירהר כי אפשר, כי קרוב לוודאי שהם משתמשים בו, מנצלים אותו מטעמים אשר לא יכל להבין. אלא שלכך לא היתה חשיבות כלשהי. שכן, יהיו אשר יהיו הטעמים, חזקה עליהם שיהיו אנוכיים. ולפתע ידע: חלקת לשונה, הרצאותיה על הפולחן, אהבתה את הטכסים והכרוך בהם, האלהתה את הרוע - מכל אלהעלתה צחנת האנוכיות: לא היה שום הסבר אחר. היא ביקשה, בדרך זו או אחרת, להיות בנפרד. בנפרד ממנו ומעליו. היא רצתה לכבוש את העולם, ואולי גייסה אותו כחלק ממזימתה המתוחכמת." (ע' 167)
מעברו השני של המתרס נמצא המפקח אדוארד דילייני, החוקר את הפרשה ומתחקה אחר עקבות הרוצח הסדרתי. דילייני הוא שוטר בכל רמ"ח איבריו, וברגע שהוא נוטל על עצמו את המשימה, הוא מתמסר לה במלואו. הוא אף מתפטר (זמנית) מהמשטרה, על-מנת לנהל את החקירה כראטות עיניו, ללא קבלת תכתיבים מהממונים עליו וללא צורך במתן דין-וחשבון לאיש. רוב הספר עוסק בדילייני ובפעולות הבילוש והחקירה שהוא נוקט בהן על-מנת לעלות על עקבותיו של הרוצח הסדרתי. אלא שגם לאחר שהתעלומה נפתרת, והרוצח נחשף - העלילה עדיין לא באה אל קיצה. דילייני חושש שבית המשפט לא ירשיע את בלנק, למרות ההוכחות המרשיעות החד-משמעיות שנאספו נגדו, שכן חלק מהראיות הללו הושגו בדרך בלתי חוקית - על כן הוא פותח נגדו חזית חדשב בדמות לוחמה פסיכולוגית. בהכירו את נקודות התורפה בנפשו המעורערת של של הרוצח, הוא לוחץ עליהן במטרה להביא אותו אל הקצה - פשוטו כמשמעו. בסופו של דבר (זהירות, עוד ספוילר) הוא מצליח בכך, וגורם לרוצח לחסל את עצמו במו ידיו.
הדרך שבה מפצח המפקח דילייני את התעלומה ומתקדם בחקירתו צעד-אחר-צעד היא מרתקת, והמחבר מתאר אותה ביד-אומן - אם כי פה ושם מצאתי את עצמי מגחך באירוניה, שכן התפתחות המדע והטכנולוגיה בשנים שחלפו מאז - בעיקר בכל הקשור למיחשוב, הצלבת נתונים, מצלמות מעקב, חקר הדנ"א - הפכו את המז"פ למדע בפני עצמו, וחקירה מעין זו היתה מתנהלת בימינו בצורה אחרת לגמרי, ומסתיימת מהר הרבה יותר (בהנחה שהאנשים הממונים עליה הם אכן אנשי מקצוע, ולא שלומיאלים כפי שלעתים קורה בימינו למרבה הצער).
אהבתי את המקוריות של סנדרס. קודם כל העובדה שהרוצח אינו משתמש בנשק קונוונציונלי - אקדח, רובה, או סכין - כי אם בפטיש מיוחד של מטפסי הרים, ההמצוייד בקצה חד שנועד לצורך היאחזות בסלעים ובגושי קרח. אהבתי גם את ההתעמקות בצדדים הפסיכולוגיים באישיותו של הרוצח הסדרתי. לא הופתעתי לגלות שהרוצח הסדרתי הינו חולה נקיון אובססיבי. הקטע שבו השוטר פולש לדירתו (ללא צו חיפוש) ועורך בה חיפוש מקיף, נפרש על פני עשרה עמודים (383-393) וכולל תיאור דקדקני ומפורט של דירה מסודרת להפליא, מצוחצחת ונקייה ללא רבב, המכילה שלל פריטי לבוש ואופנה - תיאור שבעצם חושף תמונה של גבר נוירוטי בעל טעם טוב בבגדים.
מה לא אהבתי בספר? ובכן, פה-ושם משובצים בו קטעים "תפורים" שלא ממש קשורים לעלילה. ניכר שהמחבר "שתל" אותם כדי להשלים חוסרים מסויימים במה שנחשב קביל בעולם הספרות, או פוליטיקלי-קורקט בעיני הקורא. כך למשל דמותה של רעייתו של דילייני, שאין לה כל קשר לעלילה ובכל זאת מגיחה פה-ושם כרוח-רפאים. כבר בתחילה אנו למדים כי דילייני הוא איש משפחה למופת, הנשוי באושר לרעייתו ואף יש להם ילדים מקסימים, אלא שאז נופלת על האשה מחלה מסתורית, והיא נלקחת לבית החולים. בהמשך "קופץ" אליה דילייני מפעם לפעם, מביא לה מתנות ואף מתייעץ עמה בנוגע להמשך החקירה ומאזין לעצותיה המושכלות. אלא שהתיאור הוא מאולץ ורופף, והקורא אינו יכול להימלט מהתחושה המעיקה שדמותה של הרעייה המסורה הוכנסה לספר כדי להעצים את הניגוד בין השוטר השמרן, איש המשפחה הנורמטיבי - לבין הרוצח הפסיכופט, הערירי והגלמוד. באחד הקטעים המעצבנים מסופר כיצד, בסיומה של סדרת בדיקות רפואיות שהאשה עוברת, נקרא הבעל אל חדר הרופא והלה מוסר לו את תוצאות הדו"ח הרפואי. מדוע אינו מבשר זאת לאשה עצמה, הממתינה בחוץ משל היתה אחת מנשות הרמונו של שייח בדואי? אמנם מדובר בשנות השבעים - אבל היי, לנשות אמריקה היו כבר אז כמה זכויות, והן אפילו הורשו להצביע בבחירות, לא ככה?
עוד נקודה תמוהה: בתחילה מציין הסופר כי לזוג יש ילדים, אך בשום מקום לא מוזכר שגם הילדים באים לבקר את אמם השוכבת על ערש-דווי. נראה לי שהסופר סנדרס מיטיב לתאר את דמויותיהם של אנשים משולי החברה - אקסצנטריים, אקסטרווגנדיים, תמהוניים ואינדיוידואליסטים - ומקרטע קצת כשזה נוגע לתיאור דמויות נורמטיביות ו"מרובעות".
התרגום של עמיהוד ארבל בסדר. הוא אמנם קצת ארכאי, אבל אסור לשכוח שהשפה העברית השתנתה מאוד בשנים שחלפו מאז צאת המהדורה העברית לאור, אי-שם בראשית שנות השמונים. באופן כללי התרגום שוטף וקולח, וכנראה מייצג נאמנה את סגנונו של החבר. פה-ושם נתקלתי בכמה טעויות צורמות - כמו למשל השימוש במלה "ימיני" במקום "ימני". אילו היה מדובר במעידה חד-פעמית זה לא היה נורא, הבעיה שהביטוי חוזר בכמה וכמה צירופים במהלך הספר - כגון "ידו הימינית", או "המגירה הימינית בשידה", או "הרחוב הימיני". אני מניח שבקריאה רגילה איכשהו הטעות יכולה לחמוק מהעין, אלא שאני הקראתי אותו בקול, במשך למעלה מ- 24 שעות כאמור, ובסוג קריאה כזה טעויות כאלה פשוט צורמות.
לסיכום, "מבצע לומבארד" הוא אחד הספרים הטובים ביותר שקראתי בעת האחרונה. איכותו בולטת על רקע השלל הזעום והדל ברמתו המציף כיום את השוק אשר מיוצג נאמנה בידי הרלן קובן, לי צ'יילד, ושאר שרלטני גרפומניה סדרתיים.
מומלץ לבעלי עצבים חזקים, שונאי סמרטפונים ומציצנים חבויים כמו כולנו.
