"רסיסים" כתוב בעברית מוקפדת ומשובחת, וניכר שנעשתה פה מלאכת תרגום נאה. אלא שמתוך כתיבה מסוגננת כל כך, נשאלת השאלה מה עושה את הספר, כל ספר, למעניין? כי סיפור הספר הזה מתחיל באופן מבטיח במיוחד אך ככל שקוראים בו הוא הופך לפשטני מאוד, והסיפור שבו די מדשדש במקום, למרות שהוא מדלג מתקופה לתקופה, דילוגים מעשיים של החיים עצמם ודילוגים של זכרונות. אז אנחנו נחשפים למראות, ריחות וטעמים של יוון ולקשיי קליטה ונופים של קנדה. וגם לארכיאולוגיה, אבל עלילה ממשית אין פה. יש פה תיאורים קצרים של זוועות הנאצים ונסיון לחיות עם זכרונות של משפחות שאבדו, אלא שזכרונות כאלה אפשר לשמוע מכל ניצול שואה (אני כבר שמעתי זכרונות רבים שכאלה במשך חיי) כך שבסופה של קריאה אני לא מוצאת משהו מיוחד שמעניין בספר הזה, כספר קריאה. ובכל זאת כל משפט בספר הוא פנינה בפני עצמו. תיאורים בשפה עשירה שכבר מזמן לא נתקלתי בה. שפה שירית שהיא אכן שפתה של הסופרת שנכתב עליה שהיא קיבלה פרסים רבים על כתיבת שירה.

פולין 1940. יעקב הקטן משחק מחבואים, לפתע "הדלת ניפרצת, עץ נתלש מציריו קולות שלא נשמעו מעולם נתמלטו מפיו של אבי. אחר כך דממה."

כשהוא יוצא מהמחבוא "רציתי לגשת אל הורי, לגעת בהם. אבל לא יכולתי לעשות זאת מבלי לדרוך על הדם שלהם"

הוא בורח ליערות מנסה לשרוד. צועד בלילה, בבוקר חופר לעצמו מיטה ואוכל מכל הבא ליד. הוא מוטרד, בבליל קולות שנשמעו כשהתחבא במחבואו בבית ושהולכים עימו, הוא לא זוכר ששמע את קולה של בלה, אחותו בת ה-15 "יצירת אומנות" כפי שאמרה אימו, נעלם זה מלווה אותו כל חייו.

כשהוא סוף סוף יוצא מהיערות, הוא פוגש אדם שחופר ברחוב "רעב כל כך צעקתי אל הדממה את המשפט היחיד שידעתי לומר ביותר משפה אחת, צעקתי אותו בפולנית ובגרמנית וביידיש, מכה באגרופי על חזי שלי: יהודי מלוכלך, יהודי מלוכלך, יהודי מלוכלך".

האיש, אתנסיוס אתוס, יווני שעורך חפירות, אוסף אותו ומצליח להימלט עימו לביתו באי היווני זקינתוס. פה הוא גדל, רוכש בטחון ולומד שפות, אומנות, היסטוריה ופילוסופיה. אחרי המלחמה הם מהגרים לקנדה ויקוב הופך למשורר.

במעבר הזה יעקב הופך לכאורה מקורבן לאמן והדבר מבטא את אמונתה של הסופרת שהאהבה מסוגלת לברוא עולם חדש. "איש אינו נולד רק פעם אחת. אם אתה בר מזל, תיוולד שנית בזרועותיו של מישהו, אם חסר מזל, תתעורר כשזנבה הארוך של האימה מחכך את פנים גולגולתך". ולכאורה, יקוב הוא בר- מזל, הוא נולד בשנית בזרועותיו של מישהו.

אבל רק לכאורה. העולם החדש לא מגיע לאלה שניצלו מהישן. למרות "נסיונות הבריחה" מפולין, ליוון, לקנדה, הם נותרים מנותקים ובודדים ואט אט שוקעים לתוך זיכרונותיהם-משפחתם שנעלמה, זוועות השואה והאימה.

החוויות שהם "סוחבים" איתם, ממלאים אותם ולא מאפשרים ל"חדש" להיכנס, וכך הם נותרים חיים/מתים בעולם המלא ברוחות רפאים המלווים אותם כל חייהם, עד שלעיתים עבר והווה מתערבבים.

זהו ספר על געגוע, על בריחה, על זיכרון ועל חיפוש.

יקוב שהעלה על הכתב את זיכרונותיו כותב " חוויותיו של אדם מהמלחמה לעולם אינן מסתיימות עם המלחמה".

הקריאה בספר לא קלה הן מפני שבספר משובצים תיאורים קשים: "לא היה רוע בפניהם של חיילים שבסך הכול ביצעו את תפקידם כאשר השיבו לאמהות את ראשיהן הכרותים של בנותיהן - סרטי השיער והסיכות עדיין במקומם".

והן מפני שהספר שזור קטעי שירה, גדוש בעובדות היסטוריות וכתוב ברובו בשפה מלאת מטאפורות שלפעמים היא יותר מדי מליצית, כמו:

" הגעגועים הם שמניעים את הים"

" כמה מאות שנים נדרשות לרוח לשכוח את הגוף?"

" מהו אדם שאין לו נוף? רק בבואות וזרמי גאות"

" כשאדם מת, מתגבשים סודותיו כמו קריסטל, כמו כפור על שמשת החלון. נשימתו האחרונה מערפלת זכוכית"

לא שזה רע וזה לא פוגם ואפילו מהנה, אבל לפעמים זה מפריע להתרכז בעלילה.

ניכר כי נעשתה פה עבודת תחקיר יסודית ומעמיקה, והדמות הבדיונית יקוב מקבל סיפור אוטוביוגרפי משכנע. אבל במספר פרטים בעלילה לא "סגורים" למשל – מה עושה גיאולוג יווני בחפירות באי פולני בזמן המלחמה? או – מה קרה ליקוב ולאישתו ????

אן מייקלס, שכתבה את הספר, היא משוררת קנדית, ואין ספק שמרגישים זאת בספר, אבל, לאור השיטפון בספרי שואה, שלפעמים הסתבר כי הם בדויים, דווקא מייקלס בכתיבה יוצאת הדופן שלה מצליחה ליצור ספר-שואה אחר, שונה וייחודי, כמעט לירי, ובעיקר אמין.