לא מזמן הייתי בסיור בעקבות אנשי רוח וספרות מראשית ימיה של תל אביב. ש. בן ציון, ש"י עגנון, הרב קוק, ברנר, טשרניחובסקי, וכמובן ביאליק. ליד ביתו האייקוני של ביאליק מצאתי בספריית רחוב את הספר הזה. אהרן מגד לא שייך כמובן לדור הזה של היוצרים העבריים, אלא לסופרי דור תש"ח, אבל לא צריך להיות חוקר ספרות כדי לראות ביצירה של מגד את המתח בין הישראליות החדשה, הציונית, הצברית והבטוחה בעצמה, שהחלה להיבנות בימים ההם של חובבי ציון והעלייה השניה, אל מול היהדות הגלותית, שארית הפליטה הדוויה והכואבת, המבכה את העולם שאבד והחוששת כל העת מפני שואה שנייה.

"אינני איש צעיר. בן 61 אהיה באוגוסט. עברו תשעה חודשים מאז מותה של אשתי, נורה, וחמישה ממותו של המשורר שמואל פויגלמן. הצער מכלה אותי בעירה איטית כזאת, בלתי פוסקת". כך נפתח הרומן, המסופר בגוף ראשון מפי צבי ארבל, היסטוריון צבר יליד המושבה רחובות, החוקר את פרעות ת"ח ות"ט ואת הפרעות באוקראינה במהלך מלחמת האזרחים ברוסיה, הידועות כפרעות פֶּטְליוּרָה (1918-1920).

הכול החל לאחר פרסום ספרו של ארבל "הבגידה הגדולה" – מחקר על פרעות ת"ח ות"ט ועל הבגידה של האצולה הפולנית באוכלוסיית החסות היהודית. תרגומו לצרפתית הביא לכך שמשורר יידי עלום שם המתגורר בפריז שולח לו כתשורה על יצירתו המחקרית את ספר שיריו עם הקדשה נלהבת: "למחבר החשוב מאוד של 'הבגידה הגדולה', שבעין מעמיקה לראות ובלב חם ואוהב, חדר אל מוקד הטרגדיה הנוראה של העם היהודי ההרוג, שהאפר של ששת מיליוניו הקדושים פזור על פני אדמת אירופה – בהערכה לבבית וברגשי הערצה – שמואל פויגלמן".

מנקודה זו ואילך ארבל נשאב במין תערובת של סלידה ומשיכה לחייו הסחופים והמוזרים של פויגלמן, שלמרות מוזרתו וגינוניו המעט ילדותיים, מתגלה מעת לעת במחשבה מקורית וסוחפת על אודות הקיום היהודי. ארבל נשאב לעזור לו בניסיון לקדם את שירתו בארץ ישראל ולהביאה אל תוך המרחב העברי, אך מגלה במהרה שלעברית החדשה אין סבלנות רבה ליידיש ולמה שהיא מייצגת. נורה, אשתו של ארבל, המתוארת פעמים רבות במראה אַרִי, תיאור הטומן אולי סוד אפל במשפחתה, מגיבה לפויגלמן בדחייה חריפה. הוא מעורר בה סלידה והתנגדות, לא רק כאדם אלא גם כסמל: הוא מחזיר אל הבית את הגלות, השואה, היידיש ואת מה שהישראליות החדשה ביקשה להותיר מאחור. מכאן מתפתח המשבר הזוגי המרכזי של הספר, שמסתיים כפי שנכתב כבר בפתיחה, במותה הטראגי של אשתו, ובמותו של פויגלמן.

אולי משום כך הספר הזה, שמצאתי דווקא ליד בית ביאליק, הרגיש לי כמו חוליה ישנה בשרשרת חדשה. לא עוד ימי התחייה הגדולים והבטוחים בעצמם, אלא הרגע שבו התרבות העברית נאלצת להביט לאחור ולשאול מה דחקה הצדה כדי להיוולד, ממש כמו בשירת "שמחת עניים" החידתית של אלתרמן. פויגלמן הוא ספר על משורר יידיש, אבל לא פחות מזה הוא ספר על הישראליות עצמה, עלינו. על מה שביקשנו אולי לשכוח, ועל מה שממשיך לשוב ולדפוק לנו על הדלת גם בימים אלו ממש.

אולי אני הבעיה במקרה הזה, אבל באמת קצת לא מבין את שאר הדירוגים בספר הזה.

במתכונת הקבועה של מגד עם הגיבור שבצורה כזאת או אחרת סופר ועם העלילות ששזורות בחוטים של רגש עמוק, דווקא בפויגלמן ניכר משהו מאוד אישי.

האם באמת אפשר להצביע על תקריות בחיים ולהאשים מישהו אחד? זה לפחות מה שעושה בערך צבי ארבל, היסטוריון וסופר, כאשר רואה את פויגלמן המשורר נכנס לחייו.
היחסים עם אשתו שגם ככה היו קצת רעועים במוזרות לא שגרתית מתחילים להתערער בגלל פויגלמן הספציפי, וכל תשומת הלב של צבי מופנית לחיי הרוח והחומר של פויגלמן בעל כרחו.

עכשיו פויגלמן לכשעצמו לא האדם הכי מעניין, וגם הקרירות של צבי קצת מורגשת;
אבל. הספר מרגיש ממש אישי, כי נראה שהוא מורכב מהרבה הרבה נאומים קטנים שמאוד טעונים, על השואה, על שירים, על הארץ ועל הזרות של היידיש בארץ ואולי זה לא בהכרח האג'נדה הבוערת של מגד, אבל זה מה שעשה לי את הספר. הרגעים האלה שהכתוב מתחיל להתהדק וללבוש צורה של נאום, ואני הקורא מוצא את עצמי מסביב ללהבות של שטף דיבור מהיר והכל ממש מורגש, בלי לדבר בכלל על העלילה עצמה, שלמרות מה שכתבתי, יש בה המון חלקים טובים.

אז זה בגדול, ואם לא התרגשתם או הרגשתם כמוני, אז לא יודע, תקראו שוב
5!

אהרן מגד נפטר היום ואני עצובה.
עצובה כי הוא מייצג של דור ההולך ונעלם, ועצובה כי הוא אחד הסופרים הישראלים האהובים עלי.
יהי זכרו ברוך.

***

בגיל 61, תשעה חודשים לאחר מותה של אשתו נורה וחמישה חודשים לאחר מותו של המשורר שמואל פויגלמן, נוטש צבי ארבל את כתיבת ספרו על פרעות פטלורה ומתחיל לכתוב את סיפור הופעתו של פויגלמן, משורר יידי ניצול שואה, בחייו והשפעתו ההרסנית עליהם.
תוך כדי סיפורו נפרשים לפנינו תולדות חייו והאנשים המשמעותיים בהם: אביו הארכיאולוג החובב הנלהב, נורה, אשתו והוריה יוצאי גרמניה, ובנו היחיד יואב.
צבי ארבל (שימו לב לשם הצברי, הזקוף והגאה) הוא היסטוריון. ספרו הראשון, "הבגידה הגדולה", עוסק בפרעות חמלניצקי.
השם הזה, "הבגידה הגדולה" מהדהד לאורך כל קריאת הספר: מהי הבגידה הגדולה? בגידתם של בני האצולה ביהודים שסמכו עליהם שיצילו את חייהם בזמן פרעות חמלניצקי?
ואולי זוהי בגידתם של הישראלים בשפת היידיש, אותה זנחו לאנחות ולא נתנו לה מקום ראוי במדינתם החדשה? או הבגידה בדוברי השפה, ניצולי השואה והיהודים הגלותיים באשר הם, שהמדינה אינה מחבקת אותם והם מתקשים למצוא בה את מקומם?
מפגשם של צבי ונורה, זוג צברים יפי בלורית וזקופי קומה, מלוחמי מלחמת השחרור, עם פויגלמן, המשורר היידי ניצול השואה כאילו מקפל בתוכו את יחסם של הישראלים כולם לניצולי השואה: חמלה וחוסר נוחות מחד ודחייה מאידך.
אלא שגם הזוג הצברי הזה אינו מאפיין כה מובהק של הישראלי יפה הבלורית כפי שנראה מלכתחילה: הלא צבי, ההיסטוריון, זנח את הארכיאולוגיה שאביו כה אהב, ובמקום ליצור חיבור אל הארץ במו ידיו, במקום לסייע לחיבור בין הישראלים לבין ארצם ע"י החייאת ההיסטוריה הקדומה, הפרה-גלותית, בחר לעסוק דווקא בהיסטוריה הגלותית המדכדכת, ללמוד יידיש ולשבת ספון בחדר בין ספריו כתלמיד בבית מדרש בעיירה היהודית... ואולי גם זו בגידה, בגידתו של צבי במורשתו של אביו, החזרה לאחור, אל עולם אותו שאפו בני דורו ובני דורו של אביו להשכיח.
וישנן עוד בגידות בספר.
צבי מכניס את פויגלמן לביתו ומקרב אותו על אף התנגדותה הנחרצת של אשתו, מה שמוביל למריבה קשה ביניהם ובסופה בגידה שלה בו. הוא, בתמורה, מפזר את חסכונותיהם הזוגיים למען פויגלמן ומסרב להושיט לה יד לעזרה כשהיא נמצאת על ספה של תהום.
לאחר שנורה נוטלת את חייה בידיה, בנם של השניים, יואב, שמלכתחילה היה לצדה של אמו, בורח לקצה השני של העולם ומותיר את אביו בבדידותו. כך נותר צבי, איש המשפחה, מרצה בכיר ואהוב, בודד. אולי כפי שהיה פויגלמן בשעה שהכיר אותו, שהרי אשתו של פוגילמן משוטטת בעולם ומופיעה בפני קהלים דוברי יידיש ההולכים ומצטמצמים ובנו, בעל הקריירה האקדמאית המבריקה באוקספורד, אינו רואה את עצמו קשור לעמו או למשפחתו.
אבל לא רק בבגידות עוסק הספר.
השאלה המרחפת מעליו בשעת הקריאה היא שאלת האלטרנטיבה.
ויכוח נוקב פורץ בין צבי לבין בנו יואב בשאלת האלטרנטיבה שהיתה, או לא היתה, בשעת הפרעות.
לא היתה אלטרנטיבה, מתעקש האב בעוד הבן, הקצין בצה"ל מאמין שחייבת היתה להיות אלטרנטיבה צבאית-יהודית גאה. אולי זהו ההבדל בין מי שחי בארץ עוד בטרם הוקמה המדינה, של מי שהיה עד לפרעות בצפת באין צבא שיגן, לבין מי שנולד לתוך מציאות של מדינה קיימת ושוב אינו יכול לדמיין את החיים בלעדיה.
אבל, כמובן, היו חיים בלעדיה. חיים ארוכים, עשירים ומלאי תוכן. בגולה.
שם היתה ליהודים מעין מדינה אקס-טריטוריאלית עם חוקים משלה ועם אמצעי הגנה משלה. השואה החריבה את המדינה הזו, ולכאורה קמה לנו אלטרנטיבה בדמות מדינת ישראל, אלטרנטיבה שמנסה למחוק את שנות יריבתה הגלותית, להשכיחן ולהתחבר היסטורית ישירות לעבר הישראלי בארץ ישראל.
האם זוהי אלטרנטיבה ראויה? ויותר מכך, האם היא מוחלטת כמו שהיא נראית בעיני יואב, או שאולי גם היא מוטלת בספק ועלולה ליפול יום אחד קרבן לבגידה כמו אלו שחוו היהודים בגלות שוב ושוב?
"האפוריזם הידוע של סנטיאנה האומר כי "מי ששוכח את העבר נידון לחיות אותו שנית" – אי אפשר להחילו על ההיסטוריה היהודית, כי כאן, גם מי שזוכר את העבר נידון לחיות אותו שנית" אומר צבי ארבל, בהתייחסו לגורלם של היהודים שחזר על עצמו שוב ושוב בפרעות חמלניצקי, פלטורה ושוב בשואה (פויגלמן עצמו הוא מייצגו של גורל אכזר זה, באשר נפל לידי הנאצים לאחר שאיכר פולני בגד בו והסגירו לידיהם) האם אמת היסטורית עצובה זו נכונה עדיין, גם כאן, בארץ אבותינו?
בסוף חייו אחוז פויגלמן בפחדים וחששות לגורל המדינה.
רמז דק לכיוון ממנו תבוא הסכנה, רמז שהוא כמעט נבואי, ניתן אולי למצוא בדמותו של בנו המאמץ דעות אירופאיות אנטי ישראליות הרואות במדינת ישראל קולוניאליזם ארכאי ("החטא הקדמון שלכם... אולי הוא המדינה עצמה...") – אישית הופתעתי לגלות שרוח זו נישבה באירופה כבר בסוף שנות השמונים עת יצא הספר לאור.

בין ארבל – ההר הארצישראלי הגבוה, הנטוע במקומו לבטח, לבין פוגילמן – איש הציפור הנודד בין הארצות ואינו מוצא מנוחה מיטלטל הספר המרתק הזה.
ומה עוד? שיקוף של ישראל בשנות השמונים, עת לוחמי מלחמת השחרור מחד וניצולי השואה מאידך היו בשנות השישים לחייהם ועוד היוו חלק משמעותי מהנוף האנושי בארץ, מסדרונות האקדמיה התלאביבית, עיסוק בסוגיות היסטוריות מרתקות (תשאירו את גוגל פתוח, אם אינכם יודעים מה הן פרעות פטלורה, או אם אינכם מכירים את תולדות המאבק בין הרב יונתן אייבשיץ לרב יעקב עמדין, למשל), דמויות כובשות לב ועלילה עצובה וישראלית מאוד.

מתאר ידידות רופפת בין ההסטוריון צבי ארבל יליד הארץ וחוקר הפוגרומים באוקראינה ומשורר יידיש שמואל פויגלמן המתגורר בפריס "פויגלמן" משמעות השם:איש הציפור. האיש המעופף בין העולם היהודי המזרח ארופאי פריס ומדינת ישראל. מתאפיין בכך שאינו שייך. הוא אינו מוצא את מקומו לא במזרח אירופה לא בפריס ולא בישראל. צבי ארבל הישראלי הצבר חוקר בחוסר עיניין את הבגידה הגדולה של של העם האוקראיני ביהודים. נורה אישתו מתעבת את פויגלמן ואת אשר מייצג דווקא משום שמנסה להפטר מהעבר הקולקטיבי ופויגלמן מפריע לה בכך. הספר כולו עוסק ביחסו של הפרט והקבוצה למוצאם. בסוציולוגיה מוגדר מוצא כ"סטטוס שיוכי". סטטוס שלא ניתן לשנות שאנו נולדים לתוכו. בהיותנו עם שעברו קשור במעברים ונדודים פוגרומים ושואה נוראה ההתמודדות של היהודי עם מוצאו מורכבת. באשר לכתיבה-איני בקיא בכתיבתו של אהרון מגד.זה הספר הראשון שלו שקראתי. נראה שהספר נכתב בידי בעל מלאכה היודע את עבודתו ובקיא בה. זו אינה יצירה ספרותית גדולה. מתאר היטב מציאות שמוכרת לאדם מבוגר שחי בארץ הזו או במקום שנמצאת בו קהילה יהודית. ראוי לקריאה -לא חשתי שביזבזתי זמני, משאיר חומר למחשבה.

יש אנשים אשר תמיד מאשימים אחרים בכל מה שקורא רע בחייהם. גיבור ספרו של מגד הוא כזה. בכל פעולה שנקט - כאילו בעל כורחו- הוא מאשים את פויגלמן. האמת שאותה אינו מצליח להבין היא, שבכל שלב הוא היה יכול לאמר את מה שרצה לולא פחד שיהיה קצת לא נעים.
מסתבר שהשקר היחיד שעובד הוא לומר את האמת.נימוסים מזויפים הינם רק מזיקים כפי שלמד גיבור ספר זה על בשרו. גם להאשים את הזולת לא עוזר. הספר קריא אבל בהחלט לא מרתק ומוסר ההשכל גם הוא לא משהו..

צבי ארבל הוא פרופסור להיסטוריה באוניברסיטה, מחקריו עוסקים בעיקר בפרעות העוברות על יהודי מזרח אירופה לאורך מאות השנים האחרונות, ובזה עוסקים גם ספריו. אשתו, נורה, היא ביולוגית העובדת במכון מחקר. אל חייהם נכנס שמואל פויגלמן, משורר אידי מפריס וניצול מיידנק יחד עם אחיו התאום.
כבר בתחילת הסיפור אנו למדים על מותם של שניים מגיבורי הספר, בתחילה נורה בהתאבדות ולאחר מכן פויגלמן ממחלה.
מתח מסוים מלווה אותנו באשר להתרחשויות שהובילו את נורה להתאבדותה ואיך קשורה לכך כניסתו של פויגלמן לסיפור. גם כשכבר מבינים די מוקדם איך הובילה השתלשלות עניינים למקריות שהובילה לכך, זה לא פוגם בקריאת הספר המקסים הזה, שלעיתים יש בו עוצמות רגשיות חזקות מאוד.
פויגלמן הוא משורר לא מפורסם. מקום מושבו בפריז מרחיקים אותו מהמשוררים האידיים בישראל וכשהוא כבר בא לכאן ומתרגמים את שיריו, אין הוא זוכה לשמץ הכרה. לחייו של צבי ארבל הוא נכנס במקרה, כשנודע לו על כתיבתו הנוגעת ליהדות מזרח אירופה. הוא שולח ספר משיריו ביידיש ומצפה לאמירה כלשהי מפיו של הפרופסור, אמירה שאינה ממהרת להגיע. תחילת הקשר לאחר שליחת הספר מובילה את הפרופסור לסייע לו בפרסום תרגום משיריו, שכאמור, לא זוכים לשום הכרה.
אבל בין לבין אנו למדים על חייו של ארבל ממקור ראשון, כשהוא מספר על 30 שנות חיים מאושרים עם נורה, חיים המשתבשים בעקבות עזיבת הבית לכמה ימים. מדוע עזבה ובעקבות מה תצטרכו לקרוא בעצמכם וכמובן על תוצאות העזיבה, החזרה והמשך ההתפתחויות.
הסיפור הוא סיפור אישי, סיפורו של צבי ארבל בעיקר, אבל לסיפור האישי נכנס גם סיפור אישי אחר, זה של פויגלמן, אלא שעוד קו עלילה נפתח, זה הנובע ממחקריו של הפרופסור, אלה הנוגעים למזרח אירופה. לפתע הקווים מתאחדים כשניצול מזרח אירופה נכנס לחייו של החוקר את מזרח אירופה והקורות את היהודים שם. פרק נרחב מוקדש גם לניסיון להציל ולהביא לתחיית שפת היידיש. פתאום המחקר היבש מתלחלח ע"י ניצול ממשי מהשואה, אחד אדם חם, רחב לב ושופע רגש.
כך או כך, הספר מרתק, כתוב היטב ומערב סיפור אישי עם סיפור לאומי, בלי מליצה ובלי שמאלץ מיותר. סיפור נוגע ללב הגורם לקורא לרוץ ולחפש ספרים נוספים של אותו מחבר. המלצת קריאה חזקה.