"ישנו איש אחד שמקיים כבר עשר שנים מנהג משונה למדי - הוא מבקר בגן חיות בכל טייפון או סערת ברקים וגשם עז. הוא חבר שלי. הוא גר במרחק כחמש עשרה דקות הליכה מגן חיות ... הוא נוהג להתייש תמיד מול כלובו של הנמר הבנגלי, לשתות פחית בירה (כי הנמר הבנגלי מתרגז יותר מכולם בזמן טייפון), ואחר כך הוא שותה את הפחית השניה מול כלוב הגורילה. הגורילה תמיד אדישה לטייפון. נראה שהיא מגלה עניין רב יותר בו עצמו. הוא נוהג להתיישב על הבטון במין תנוחה של בת יפ ולשתות את הבירה שלו, ומשום מה נדמה לו שהגורילה מביטה בו בהבעת רחמים. 'זה כמו להיתקע במעלית עם מישהו זר,' אמר."

הסיפור הזה נקרא "אסון המכרות בניו יורק". המספר, איש צעיר שאנחנו לא יודעים מה השם שלו, נזכר בחבר הזה ובחיבתו לטייפונים ולחברות מתחלפות שנראות זו שיבוט של זו, בכל פעם שהוא, כלומר המספר, נזקק לחליפה כדי להתייצב בהלוויה. משום מה זה נראה למספר כמו מזל רע לקנות חליפה ייעודית להלוויות, כי זה כביכול מזמן אותן. אז הוא שואל חליפה ממי שיש לו, מה שקרה בשנה האחרונה מספר גדול להתמיה של פעמים. כלומר בהתחשב בזה שמדובר באנשים בני עשרים ושמונה (ושאינם גרים בישראל) ושרק אחד מהם תזמן לעצמו את מותו והתאבד. אחר כך, בלי קשר לשאילת החליפה ולהחזרתה כשהיא נקיה, ושתיית מספר משקאות אלכוהוליים עם החבר, המספר ממשיך למסיבה קטנה, שם מכירים לו מישהי, והיא מספרת לו על אדם שהיא, לפחות לדבריה, אחראית למותו לאחר שנפל על כוורת דבורים. הפיסקאות האחרונות בסיפור, ולמעשה בשרשור הסיפורים הקצרים הללו שכתובים תחת כותרת אחת, קשורות באמת לאסון התמוטטות של מכרה בניו יורק.

רציתי לכתוב את הסקירה על קובץ הסיפורים הזה ברוח מורקמית, אבל גיליתי שמיציתי את הטריק הזה בסקירה על הספר "הפיל הנעלם" וזו כבר חזרתיות מוגזמת. לא שלמורקמי מפריעה חזרתיות - עובדה, התחלת הרומן "יער נורווגי" מופיעה בקובץ הסיפורים כסיפור קצר - אבל לי זה נראה חזרתי, טריק שאפשר לבצע פעם אחת לכל כותב ולא יותר. אז אני צריכה משהו אחר כדי להעביר את ההוויה המורקמית. מכאן הבחירה בסיפור הזה, שהיה הסיפור בדף שפתחתי באופן אקראי. מה יש בו בתמהיל המורקמי? יש בו מוזרות, יש בו חיות ברמה כזו או אחרת של ביטוי אנושי, יש בו לא מעט מוות, יש בו גיבורים או מספרים שהקוראים לא תמיד יודעים את שמותיהם. יש בו רשתות משפחתיות וחברתיות מאוד קלושות ורפויות והרבה בדידות. באירועים שמתרחשים במהלך הסיפורים התגובות של הגיבור הן לא מה שהיית מצפה כקורא. אירועים כבדי משקל - שכול, אובדן, מחלה קשה, גירושין וכדומה מתקבלים בשיוויון נפש, בעוד אירוע שולי כמו מפגש עם חבר או פספוס של אוטובוס זוכים לתגובה המומה וקשה מאוד. הסוריאליסטי, העל-טבעי או האל-טבעי נמצאים במציאות של הסיפור, אבל כהצצה. זה לא סיפור פנטזיה, אלא סיפור עם רכיבי פנטזיה שפתאום מגיחים פנימה ואז יוצאים חזרה. הגיבורים מקבלים אותם כמו שהם מקבלים אירועים קשים בחייהם, כלומר בשיווין נפש. אה, יש קוף מדבר במערכת הביוב העירונית והוא מחבב תגים עם שמות של אנשים, הגיוני. אה, יש ציפורים שקובעות טעם של עוגיות, שיהיה.

ויותר מכל בהווית הסיפורים המורקמית, אבל זה קיים אצל עוד מספרי סיפורים קצרים מהתקופה האחרונה כמו אליס מונרו או אתגר קרת, אין פואנטה. זה משהו שלא קיים ולכן למרות שהסיפור מוביל לכאורה לפואנטה ולפתרון היא לא תגיע. בטח איזה קוף גנב אותה בדרך.

ובעת הזו כשהעולם קרוב מאוד אך גם רחוק מאוד. כשאי אפשר לגעת או לחבק קרובים ואהובים. כשהעולם ממש נמצא במרחק נגיעה עומד לו כחפץ דומם, כמו תמונה מזמנים אחרים, זה בלתי נתפס. כי התרגלנו ל "כאן ועכשיו". מתי לאחרונה היה חסר מוצר בסופר? מסעדות, בתי קפה, בתי קולנוע, גני משחקים קיימים אך סגורים בפני העולם כולו. יש לציין שהמצב לפחות אצלי יוצר סוג של התבוננות חדשה. כמו זוג משקפיים נוספים שקיבלתי במתנה. גורם לי לקוד בהודיה כלפי העולם. להעריך אותו הרבה יותר ואת מה שקיים בחיים שלי.

ולכן שמחתי שעל המדף נמצא ספר שמכיל סיפורים קצרים של מורקמי. בסיפורים קצרים לפחות כך אני מרגישה אני פחות מחויבת. אני יכולה לבחור איזה סיפור שארצה מהסוף להתחלה. אני יכולה לעזוב סיפור אם לא אהבתי. אני יכולה להניח אותו לשבוע ולחזור אליו בלי נקיפות מצפון.
ואחרי שהוצאתי את מה שעל ליבי אפשר לספר לכם על הספר.

מורקמי בשבילי הוא אמן מופלא, ואמן הסיפור הקצר, למרות שאני מעדיפה אותו בסיפור אחד גדול שאתו אני רצה למרחקים. כל סיפור בספר ויש 24 כאלה, מכיל כל כך הרבה וזה רק בכמה עמודים.
אני תמיד תוהה איך הוא גורם לי לפתח בזמן כה קצר סקרנות כל כך גדולה, מתח , אהבה, אכזבה מדמויות שהוא ממציא כל סיפור מחדש. ואז שמתי לב שיש לו אלמנטים קבועים שהוא משחיל בכל סיפור וסיפור ורק משנה את המיקום של הדמויות, את השמות שלהם, הערים, החברים, מצב משפחתי של הגיבור וכו'. בכל סיפור הוא לוקח מסר לקורא שרוצה להעביר שנוגע לחיים של כולנו. נניח בדידות, בגידות, חברות, נידוי חברתי או מקובלות בחברה. לכל מה שהזכרתי הוא תמיד מוסיף חיות כמו חתולים שהוא אוהב, או ארנבים או דגים + אלמנט דמיוני שישבור לגמרי את הרצף הבנאלי וישאיר את הקורא פעור פה בהשתוממות.

יש פה סיפורים מעולים שהלכו אתי במחשבות הרבה אחרי הקריאה ויש כאלה שלא סיימתי. הערבוב שהוא עושה בין המציאות והדמיון לפעמים קריא ו - "נופל האסימון" ולפעמים מתסכל כי אין אפילו קצה חוט של הבנה מה הוא רצה להעביר. מורקמי כמו בכל ספריו וגם כאן בעיקר אלוף בתיאור מצבים ופירוקם לחלקיקים קטנים. הא שם את הגיבור על סוס, אפילו נותן לו כתר ואשליה של מי מנוחות. ורגע לאחר מכן האדם נרמס מתחת לסוס ומפורק לחלוטין. היכולות שלו לקחת את הנקודה הזו השפלה ביותר של האדם וממנה לצמוח ולתת לנו להבין שבקומדיית החיים הכל אפשרי וגם אם נפלת אפשר לקום שוב.

באופן פרדוקסלי ברוב הסיפורים יש סוג של שכר ועונש לא מבחינה דתית אלא סוג של חוק בלתי כתוב של ערכים שאם תעשה מעשה בלתי נסלח או רע מאוד היקום כבר יגלגל את הגלגל כך שתבין בסופו של דבר שיש קוד מוסרי לעולם שצריך להתיישר אתו. מאוד התחבר לי לתקופה שלנו היום.

ציטוט יפה שאהבתי מאחד הסיפורים:

"אני אוהבת שמישהו מקריא לי, "אמרה איזומי. ככה זה מאז שהייתי ילדה. תמיד חלמתי לשבת במקום שטוף שמש ומואר, מישהו מקריא באוזני משהו – לא משנה לי מה, אם זה עיתון או ספר לימוד או רומן – ואני מקשיבה בשקט, מביטה אל הים או השמים. אבל עד היום לא היה לי אפילו בן אדם אחד שיעשה בשבילי דבר כזה. אז הנה, אתה משלים את הפער. חוץ מזה, יש לך קול נורא יפה."

אז שנפיק מהחג ומהתקופה את מה שאנו יכולים, זה יהיה חג שייזכר לדורות.
חג שמח

----------------------------------------------------------------------------

מי שתועה לפעמים בדרכים חסרות המוצא של הפייסבוק (מין סיור שכונות של דקותיים לשעה) נתקל אולי
בזה

אני מקווה שלא יחשב לי הדבר ככפירה בעיקר אבל כשקראתי את "ערבה עיוורת, עלמה נמה "(להלן "ערבה") נזכרתי מדי פעם בפוסט הזה.

ולא ש"ערבה" מצחיק, ממש לא (ושמתי לב שישנם כאילה שחושבים שגם הפוסט הנ"ל ממש לא, אם כי אותי הוא כן). לעיתים רחוקות "ערבה" מעלה חיוך, לעיתים קרובות יותר הוא מעציב, אבל ברוב הסיפורים ישנה הרגשה של משהו רע נורא שעומד לקרות ובסוף לא קורה או שאולי כן אבל בשולי הפריים ולא על זה מדובר, או לפחות לא במישרין, רק האופל ממשיך להזדחל.
כתוב מאחורה שמורקמי הוא האמן הבלתי מעורער של הסיפור הקצר אבל לי נראה שמורקמי הוא בעיקר האמן הבלתי מעורער של המורקמיות. חלקם של הסיפורים היה יכול באותה מידה להיות פרוסת רומן מורקמיאי רחב יריעה וזו לא ההגדרה הקלאסית של האמנות הבלתי מעורערת של הסיפור הקצר.
כתוב מאחורה שקובץ הסיפורים הזה מקיף חמש שנות כתיבה וזה לא נכון. מקריאת רשימת שמות הסיפורים באנגלית (וגם ביפנית אם מתעקשים ואני משום מה מתעקשת) בסוף הספר, עולה שהם נכתבו בין 1983 ל2005, שזה לרוב הדעות 22 שנות כתיבה.
ילדים, היזהרו מעצי הבאובב וממה שכתוב מאחורה.

די קל להבחין בין הסיפורים שנכתבו ב 1983 לסיפורים המאוחרים יותר. לרוב הסיפורים הראשונים (חוץ מ"אסון המכרות בניו יורק" ו"הגחלילית") יש סגירה קצת צ'יזבטית ובסיפורים המאוחרים יותר העמימות והאסוציאטיביות מעמיקות. אוסף סיפורים רחב יריעה עד כדי כך מאפשר בחינה מעניינת לאחור אבל אם הייתי יוצרת מתוכם ספר שנכתב במיוחד עבורי הייתי מוותרת על חצי.

שלא תהיינה אי הבנות- למרות דימויי הפייסבוק והצ'יזבט אני ממש לא מזלזלת. המורקמי הראשון שלי, "מרדף הכבשה", השאיר אותי פעורת פה, קצת כמו הסרט "המסע המופלא" של הייאו מיאזאקי. שוק תרבותי.
כשקראתי ספרים נוספים שלו מצאתי בהם תבניות חוזרות, עד שחלק מהם התערבב לי בראש, בליל של נשים אניגמטיות, לא יציבות ובלתי מושגות, חתולים מדברים וביצועים מוסיקליים שחיפשתי ביוטיוב. זה לא גורע מחלקם של היופי והקסם.
נתקלתי ביוצרים יפנים קודם לכן אבל הדיאלוג הקרוב של מורקמי עם תרבות המערב מדגיש את השוני ומבליט מין תפיסה פילוסופית ואסתטית מפתיעה למי שרגיל לצרוך את הנרטיב המערבי, במיוחד ביחס לטוב ורע. יש ג'אז וביטלס וספגטי ומזוודות סמסונייט ועדיין הקול והכל שונה כל כך ועולם הצללים עמוק ועשיר ונמצא בכל פינה שגרתית כמו מבט דרך משקפת חדשה ומשונה. כשאני נזקקת להסבר עולה בדעתי משפט ידוע משיר של מרים ילן שטקליס, שגם לה יש מין סאבטקסט מורבידי אפילו שהיא לא יפנית. למה לגרש החושך? והרי הוא ילד טוב!

גם כשהוא מדייק בתיאורי שכול ואובדן זהות, מורקמי כמעט ולא נוגע בבלוטת הדמעות שלי הנוחה לפעול אבל בהחלט נוגע בבלוטת הרגישות ליופי ולפעמים הנגיעה הזו עמוקה יותר. תיאור שולי יחסית כמו "מסגרת החלון היתה צבועה ירוק שדהה מן השמש, והלם אותה, והתריס הוונציני היה צבוע לבן שמעט גוון ירוק עורבב בו." גורם לי בחדותו לחוש את קרירות רפפות הפח ולרצות לדעת יפנית, כי אין לי ספק שביפנית זה נשמע יותר טוב.

ובתור רואת שחורות אני לא יכולה שלא להזדהות עם תחושת הקטסטרופה המפעפעת מן המכרות הנעלמים שמתחתינו-

כולם להשתדל לא לנשום, נותר רק אוויר מועט.

מאסטר הספרות "הנושכת", בעיניי !! זהו אוסף סיפורים קצרים שכמו נדחסו למספר עמודים וכל שורה נוספת בסיפור תגרע מטעמו המשובח ותמתח את העלילה שלא לצורך. הדמויות בסיפורים משעשעות, וכבר בשורות הראשונות של כל סיפור הקורא ניצב לצד הדמות, מתאהב בו ועוקב אחריו בשקיקה. גם אחרי שהסיפור נגמר נשארת תחושת הידהוד מ"נוכחות" הדמות בסיפור שפתאום מלווה את הקורא גם אחרי שתם הסיפור. אני מאוד אוהבת את הגבול הדק שבין סיפור הזוי לבין סיפור פנטזיה והרוקי מורקמי מהלך בדיקנות על החבל הזה במינון עדין ומדוייק. סיפורים הזויים אינם לטעמי אך מעט מתח בגבול הפנטזיה הינם חוויה עילאית. זאת בעיניי ספרות "נושכת". מומלץ למי שאוהב להלך על חבל דק אך יציב.

אני אוהבת את מורקמי. הוא נכנס לפנתאון של הסופרים האהובים עלי. הוא כותב בהיר וצעיר ולא מתבכיין, למרות שבסיפוריו ובספריו יש בדידות והרבה, ויש מיטבל של כאב אבל כל זאת בנעימות וללא רגע של שיעמום וטרטור. ויש כמובן גם הרבה הרבה יופי וחלום.

עשה חשק לנסוע ליפן, עכשיו כבר לא, רק להצטער על המכה הקשה שעברה ויותר מזה על השד הרדיואקטיבי השחור שמתפשט בה.

אני ממליצה על הספר הזה ממש. אגב, הסיפורים שלו נגמרים כך באויר, כאילו ללא סוף בצדק, כי בחיים לשום אפיזודה אין באמת סוף, זה תמיד המשך למשהו ומשם ממשיך משהו אחר.

ספר חדש של מורקמי הוא חגיגה גדולה בשבילי ולמרות שאני מעדיפה סיפור ארוך על סיפורים קצרים מאד נהניתי לקרוא את קובץ הסיפורים שקובץ בספר הנוכחי. מורקמי לוקח את הקורא אל מחוזות הדמיון, הפנטזיה, והלא מציאותי ולמרבה הפלא הכל נראה הגיוני ולא הזוי בכלל. המסרים האנושיים שלו שזורים לאורך הסיפורים ויכולתו לקרוא אופיים של אנשים ולקבל את כולם כמות שהם מביא איזו סוג של שלווה בחיים הקדחתניים של המאה ה - 21.

בהתחלה כשהתחלתי לקרוא די התלהבתי ואמרתי לעצמי אחלה סיפורים עד שלפתע התחלתי לקרוא את הסיפור הקצר שלקוח מתוך "יער נורבגי".
מאותו רגע ירד לי לגמרי מהספר.
הסיבה הפשוטה לכך היא ,שבאמת חשבתי שהסופר קיבץ ומיין כמה סיפורים קצרים שהוא כתב ורוצה לפרסם אותם.
אבל כשאני רואה שהוא סתם דחף עוד סיפור מתוך רומן שלו כדי לנפח את הספר,זה כבר היה נראה כמו עוד ספר שמנסים למכור מסחרית כדי להעשיר את קופת הבנק של ההוצאה/הסופר.
מה שמאוד מחזקת את הטענה הזאת היא העובדה שלקראת האמצע של הספר, אתה נתקל בסיפורים ללא שום רעיון או פואנטה בסיום.
כאילו סתם רישום של מאורע שקרה לו בחיים
ועם כל הנתונים הללו, לאט לאט הספר מתגלה כמו אוסף של טקסטים חלקם טובים אפילו טובים מאוד ,
אבל חלקם נראים כאילו שלא בא לו שום רעיון לסיפור ואז סתם ישב וכתב משהו כדי להעביר לעצמו את הזמן.
אולי אם היה משמיט את הסיפורים המיותרים הללו הספר היה מתקצר מאוד מבחינת העמודים , אך מבחינתי הספר היה הופך להיות ספר פנטסטי ,מעניין ,ואפילו בגדר חובת קריאה.
אבל לצערי בגלל כל הסיפורים המיותרים הללו ,הוא לא, וחבל שכך.

הספר מקבץ בתוכו אוסף סיפורים של הסופר הרוקי מורקמי, אך בפועל ישנה תחושה שכל סיפור הוא מעין המשך של הסיפור הקודם לו, או בעצם שכל הסיפורים נשענים על אותה תבנית. במשך כל קריאת הספר הייתה לי הרגשה שהסופר כתב כמה התחלות לאותו הספר ולא ידע במה לבחור אז החליט להכניס את כולם ולקרוא לזה מקבץ סיפורים. עם זאת, אופפת את הסיפורים מעין אפלה משעשעת ואופטימית, שמעבירה חשיבה מעולם אחר, הקריאה של הסיפורים הללו מצריכה לעיתים יציאה מהקופסא של התרבות שאנו חיים בה וכניסה לראשו של מורקמי שמצליח לגרום לקורא להאמין שלרגשות ולתחושות יש גוף וצורה ושהעולם הוא מעבר למה שרואות העיניים.

אנשים תתעוררו, מה קורה לכם?? אחד הגדולים שלו!! ספר מדהים פשוט, מהתחלה ועד הסוף, כל סיפור שם טומן בשורותיו עולם הזוי ורגיש להפליא- מורקאמי הוא גדול המספרים של ימינו, אני כ"כ מעריכה את האיש הזה..
ספר פשוט יוצא מן הכלל!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!