בתור מי שקרא כמה וכמה ספרים על מלחמת העולם השנייה, הקריאה בספר הזה היה מצד אחד מהירה- הוא אכן כותב היטב, אך מצד שני- נטולת הפתעות או חידושים.

לא מצאתי בספר הזה שום תובנות מיוחדות, והוא לא השאיר רושם רב. לעומת ספרים משובחים כמו "מדוע ניצחו בעלות הברית" או "ארמגדון" של הייסטינגס או "1943-הניצחון שלא היה". זה פשוט ספר כרונולוגי של אירועי המלחמה (גם אם כתוב היטב).

לן דייטון ידוע יותר בשל ספרי המתח שלו (תיק איפקרס, וסדרת הספרים של ברנרד סמסון), לכן הופתעתי בזמנו כאשר ראיתי שהוא גם כותב ספרי היסטוריה צבאית.

הופתעתי אפילו יותר כשגיליתי שהוא גם סופר מעולה בתחום...

לא חסר בעברית ספרים שמתארים מה קרה מתחילת המלחמה ועד שצרפת נפלה, היתרון של הספר הוא שהוא מתחיל בנקודה שבה הקייזר מודח בסוף מלחמת העולם הראשונה, דרך המצור הימי שנשאר על גרמניה לפחות שנה אחרי המלחמה (כולל נתון מצמרר- שלפיו 60% מהתינוקות שנולדו בגרמניה ב-1919, לא שרדו את השנה הראשונה, בגלל הרעב והמצור הבריטי, אני לא יודע מה היה ביתר מהקומות, אבל לא נראה לי שהמספרים האלה נכונים באופן כללי), דרך עליית הס"א, לאחר מכן ה-ס"ס. דייטון מחזיק, ובצדק מהיינץ גודריאן את איש המפתח להבנת תפקודו המרשים יחסית של הצבא הגרמני בחלק הראשון של המלחמה, ומתאר את מערכת היחסים עם היטלר, ואיך הם חוברים לכפות את המיכון על הצבא השמרני.

הוא מתאר את המתקפה על צרפת שבה דווקא הדמויות הנועזות יותר - רומל וגודריאן נלחמים במתקפות הנגד של קצינים צרפתים נועזים (נראה לי שאחד מהם לחם נגד דה-גול), וגורמים לעצבנות במטה של היטלר.

לסיכום- הספר עשוי להיתפס היום כמיושן, אבל לא הייתי מוותר עליו

מלחמת יום כיפור היתה המלחמה ב"הא" הידיעה לרובנו. זו היתה מלחמה שבה הסכנה המיידית היתה בצפון, שם הסורים היו קרובים לאוכלוסיה הישראלית, אבל ההכרעה יכלה להתבצע רק בדרום- מול הכוח הגדול יותר שעמד מולנו.

אפשר להיכנס לויכוח על האם הצלחנו או לא, לטעמי,די אם אספר אנקדוטה- כשחבר שלי היה בקורס קצינים לפני כ-20 שנה, במורשת הקרב שלמדו אותם - הם למדו כל מה שקרה במלחמת ששת הימים. על מלחמת יום כיפור לימדו רק על הקרב של חטיבה שבע בצפון רמת הגולן, מה שהתרחש בדרום הרמה, או בסיני- לא היה חלק מהחומר (כמו גם- כל מלחמת לבנון הראשונה).

כמו שכבר כתבתי בעבר- המיתוס הגדול של צה"ל לאחר המלחמה היתה- "היינו מוכנים, אבל אמ"ן לא נתן לנו התראה מספקת- אז היו כמה ימים קשים בהתחלה- אבל אחרי זה הכל נהייה בסדר".

הספר הזה עושה שני דברים חשובים לדעתי-

1) מתאר בפעם הראשונה מה אירע בקרב החשוב הזה, הוא מהווה הקדשה לחללי חטיבה 14 שהחלה את הקרב כחטיבה, וסיימה אותה עם טנקים ספורים.
2) לכל מי שחושב שהבעייה של צה"ל היתה ההפתעה ההתחלתית, הוא מראה שוב איך שאננות, יהירות וזחיחות של מפקדים הם שגרמו להרוגים.

דוגמאות-
1) יצחק מרדכי שולח פלוגה לכבוש מתחם של גדוד מצרי, אחרי הפלוגה מרוסקת- (בשלב זה ברור שיש שם לפחות גדוד), החשיבה של מרדכי היא שמה שלא עלה בידי פלוגה אחת לעשות, תעשה פלוגה אחרת, בתוספת שרידי הפלגה המקורית.
לאחר שגם פלוגה שנייה חוטפת אבדות, נשלחת פלוגה שלישית לחלץ נפגעים. (וגם היא כמובן סופגת אבדות כבדות)

2) גם כשברור שבמתחם מיסורי יש סדרי כוח של לפחות דיביזיה- לא נשלחת אוגדה או חטיבה לטהר אותו- אלא גדוד... וכשהגדוד סופג אבדות- שוקלים לשלוח גדוד אחר במקומו.

אלי זעירא כתב פעם שההנחה של צה"ל היתה לפני המלחמה שכאשר חטיבה מצרית פוגשת פלוגה ישראלית- היא מרימה ידיים, אנו רואים בספר שגם תוך כדי המלחמה הפיקוד העליון של צה"ל לא ממש הפנים שהצבא המצרי השתנה

המזל של צה"ל (ושלנו) שלעומת הפיקוד העליון- המפקדים בשטח היו טובים יותר, ולמרות שגיאות הפיקוד העליון (למה היה חיוני שהפלוגה של אלי גבע תעלה לרמה הגולן? לא היה חסר פלוגות אחרות, אבל היא היחידה שיכלה לקדם את גשר הגלילים כמו שצריך) הצליחו לחצות את התעלה. (הם לא הצליחו להכריע את הצבא המצרי, או לזרוק אותו חזרה- אבל כן הצליחו לשבש את ההיערכות שלו, להגיע לצד השני של התעלה, להתחיל להשמיד את סוללות הנ"מ שהפריעו לחיל האוויר, ולהביא לכך שאם האמריקאים לא היו מתערבי- ברור מי אכן היה מנצח.


הערה אחת לגבי הציוד של צה"ל במלחמה-

מבחינה היסטורית אפשר לחלק בגסות את נושא קבלת הנשק לשלוש-
1) עד 1967- צרפת היתה ספק הנשק שלנו (אני לא סגור ממתי, לפחות מ-1956, אבל נראה לי שגם קודם)
2) 1967-1973- תקופה שבה לא ממש קיבלנו נשק חדש, צרפת היתה איתנו ברוגז, והאמריקאים לא נלהבו לתת לנו נשקים חדשים (יוצא מכלל זה היו מערכות שהיו קשורות להתמודדות עם טילי האוויר הסובייטים, וגם זה נבע יותר מרצון לראות איך אנו מצליחים להתמודד איתם, כדי שהם יוכלו להפיק לקחים)
3) 1973- עד היום - האמריקאים מספקים לנו חלק גדול מהציוד שלנו.

למה זה חשוב? כי צריך להבין- שרוב הצבא יצא למלחמה באותם כלים שהיו שש שנים לפני כן, רק שבעוד צבאות ערב שודרגו על ידי הסובייטים, הן ברמת הציוד, והן ברמת העלאת איכות הפיקוד (המצרים גייסו לתפקידי קצונה בוגרי אקדמאים), צה"ל הגיע למלחמה כשהוא מאומן שוב למלחמת ששת הימים, עם ציוד דומה (שוב צוידו ברובי עוזי, שכבר ב-1967 הצנחנים הביעו סלידה עזה מהם, ולקחו קלצניקובים מהירדנים)

דבר נוסף, כמו שכבר כתבתי- צה"ל הגיע למלחמה אחרי שבמשך שש שנים- החי"ר בצהל נוון, השריון היה בראש חילות היבשה, (בהינתן הדומיננטיות של ישראל טל- איש השריון בצה"ל- זה די ברור). כך שלא צריך להיות מופתע שלקח לא מעט זמן עד שמביאים את הצנחנים. צהל לא התכונן למלחמה מול חי"ר מצרי חמוש בטילי סאגר, אומנם היו מקומות שבהם הצליחו לטאטא אותם כמו בקרב המתואר על מתחם טלוויזיה, אבל במקומות אחרים- לא תמיד הצליחו לייצר את מאסת האש הנחוצה לשם כך (כמובן שכאשר שולחים גדוד לטהר מתחם דיביזיוני- התוצאה לא ממש חיובית)

דבר אחרון- ויש כאלה שעשויים לכעוס עליו- המחבר שכח לאודות לאישה מסויימת, ואני מתכוון לאישה שהתלוננה שיצחק מרדכי הטריד אותה מינית, הביאה להרס פולחן האישיות שלו- ואפשרה לאמת לצאת לאור. אין ולא צריך להיות ספק שלפני 15 שנה ספר כזה שמגמד את תפקידו של יצחק מרדכי לא היה יכול לצאת לאור.
למי שחושב שיצחק מרדכי לא מנסה להשתיק את האמת מוזמן לקרוא פה-

http://www.news1.co.il/Archive/0024-D-79919-00.html

גילוי נאות- אני המלצתי על הספר לתרגום, ואני מאוד שמח שהוא תורגם. כך שלא יהיה הוגן מצידי לדרג את הספר.

מרבית ספרות ההיסטוריה שמתפרסמת בשנים האחרונות עוסקת במלחמת העולם השנייה. הקורא הישראלי שאוהב את ברברה טוכמן וספרה ראי רחוק- מקבל תמונת מצב שבה בסוף המאה ה-14 האימפריה הטורקית החלה להתפשט גם באירופה, אבל נשאר חסר ידע לגבי מה עתיד להביא לדעיכתה כמה מאות שנים לאחר מכן.
באותה תקופה עדיין לא היתה אימפריה רוסית שתבלום אותה (ממלכת רוס של אותה תקופה היתה עדיין תחת כיבוש מונגולי), אנגליה- היתה עדיין אי די בודד, רחוקה מהאימפריה הבריטית שלמדנו להכיר במאות היותר מאוחרות. למעשה- משעה שקונסטנטינופול נפלה, היה רק כוח אחד שיכל להתמודד מול העותמאנים- האימפריה הספרדית.

זוהי סיפורה של ההתמודדות בין שתי האימפריות, שהחלה מהקרב על רודוס ב-1521 שפתח את הים התיכון לטורקים, ועד קרב לפנטו- אחד מהקרבות הימיים הקטלניים ביותר שנערכו אי פעם, אם לא הקטלני שבהם (כ-40,000 הרוגים ב-4 שעות)

לטעמי סגנון הכתיבה של קראולי טוב לפחות כמו זה של ברברה טוכמן, ואני מקווה שמעריצים נוספים של כתיבתה יגיעו למסקנה דומה לאחר הקריאה.

קריאה מהנה!!!

הספר בעצם אינו ספר קריאה אלא אוסף מאמרים מעולה על המלחמה. החל במאמר שסוקר את המלחמה עצמה, וכלה בהשלכות.

מעבר לכך שזו מלחמה די בלתי ידועה פה, להוציא העובדה שטרומפלדור איבד שם את ידו, אני מאוד נהנת מהצורה שבה הספר מחולק-

מה אירע במלחמה, מה היו ההשלכות והלקחים הצבאיים (בכל מיני מדינות). בתחום יחסי החוץ- למה הביאה המלחמה (כולל ארה"ב, וקוריאה)- אם לפני המלחמה. מה היו התוצאות הפוליטיות (הניסיון הכושל של לנין להפיל את הצאר), ושני מאמרים של הקשר ליהודים (הן מנקודת הראות של השבויים היהודים, והן מהצד של העשירים האמריקאים שדאגו להלוות ליפנים כסף כדי לנקום על הפוגרומים ברוסיה). יש כמה מאמרים שלא עניינו אותי על ההשפעה של המלחמה על התרבות ביפן, אבל ככלל- זהו ספר חובה לחובבי ההיסטוריה ככלל, יש פה הרבה מעבר לתיאור הקרבות.

הספר כתוב היטב (אני מניח שאין צורך לחזור על העלילה), הדבר המעניין הוא שחסר (לי באופן אישי) קצת רקע כדי להבין מה הולך שם בתחילתו.

אחרי מלחמת העולם הראשונה, בעקבות תבוסת רוסיה הצארית, הרפובליקות הבלטיות (ליטא, לטביה ובלארוס) קיבלו עצמאות [עד שבהסכם ריבנטרופ-מולוטוב סוכם שהן חוזרות לכנפיה של אימא רוסיה], וכך גם פולין. יש לי בלבול מסויים בספר לגבי הקשר בין הליטאים לפולנים (אם אחת הדמויות נולדה בליטא, למה היא מגוייסת לצבא הפולני?)

מעבר לזה, הספר מתאר היטב את הווי החיים אצל קבוצות הפרטיזנים ביערות, את האנטישמיות הטבועה בפולנים (המדינה היחידה באירופה שבוצע בה פוגרום אחרי מלחמת העולם השנייה), שמצד אחד עזרו לגרמנים להשמיד יהודים, מצד שני- היו בעצמם אחד העמים שבאופן יחסי סבל מההשמדה גדולה במלחמה (שישה מליון פולנים נהרגו, מתוך שלושים מליון- אם כי זה כולל כנראה גם את היהודים הפולנים, שהפולנים עצמם לא יחשיבו). [כן, אני יודע שנהרגו למעלה מ-20 מליון רוסים, אבל 20 מליון מתוך 180 מליון זה עדיין באחוזים פחות מאשר 6 מליון מתוך 30].

לגבי העלילה, הצלחתי לנחש את מהות החידה בערך בעמוד 400, אבל זה לא מנע ממני להנות מהספר עד סופו, הספר כתוב בצורה קולחת למדי, התיאורים בו (למשל- מה קורה באירופה שלאחר המלחמה- מאירי עיניים) ומומלץ.
הורדתי כוכב בגלל חוסר הבהירות, כמו שכתבתי- לגבי המיקומים, שאלת הגיוס לצבא, רוב המקומות אינם מוכרים והייתי שמח אם היה מצויין באיזו מדינה הם בדיוק (לפחות בתקופת המלחמה).


גילוי נאות- קיבלתי את הספר לקריאה מהמחבר, אם כי לא התחייבתי לכתוב ביקורת מטעם, והוא אינו השפיע בשום צורה על הביקורת הזו.

לג'ק היגינס יש כמה מגרעות כסופר, אחת מהם היא השחזור של אותה סצינה בכמה ספרים (הגיבור שולף אקדח שנמצא במגפיו ומחסל את שלושת השומרים שלו).

למרבה המזל- ב"הנשר נחת" המצויין עדיין לא הופיעו המגרעות הללו, הקריאה של הספר קולחת ומרתקת.

רק נקודה אחת מעציבה אותי- יש לספר המשך שמעולם לא תורגם... The eagle has flown

לפני כמה שנים (רמז- הייתי בחופשת תיכון בין הכיתות) לקחתי את ההזדמנות מהספריה, והלכתי ללשכת העבודה לראות איזה עבודה יש בחופש לנערים צעירים, היה תור ארוך- אך זה לא הפריע לי, כי בלעתי את הספר!!

ג'קי קולינס כותבת רומנים מעולה, או לפחות היתה כזו בזמנו, הן ההזדמנות והן בעלים ובוגדים (וכן, גם נשות הוליווד) היו רומנים עבים שקראתי במהירות שיא, לא ברורה לי ההשוואה להרולד רובינס, להוציא המין- הוא מעולם לא כתב כה טוב, ההזדמנות הוא הראשון בסדרה של ספרים על לאקי, מתוכם אהבתי רק את ההזדמנות ו"לאקי"- אחרי זה יש תחושה של מריחה. (קראתי את אשת קריירה ונקמתה של לאקי והפסקתי), בכל מקרה- לאוהבי הרומנים- ספר מומלץ

אלי זעירא היה ראש אמ"ן יהיר וחסר סובלנות, בתקופה של לפני מלחמת יום כיפור הוא אסר על כפופיו להשמיע הערכות שונות לדעתו (ודעתו היתה- סבירות נמוכה למלחמה) וועדת אגרנט בהתאם לכך החליטה להדיח אותו מתפקידו, ובצדק.

הבעייה היחידה היא, שאמ"ן לא היה אחראי למצבו של צה"ל בשישה לאוקטובר 1973, וכשאני אומר מצב- אני לא מתכוון לשאלה האם היתה הפתעה או לא.

בשוך הקרבות, נתקבעה הדעה שלפיה חוץ מההפתעה בהתחלה- הכל עבד יופי, ולכן אין כאן מחדל של הצבא, אלא של אמ"ן בלבד.
הבעייה היא שזה לא מה שקרה במציאות.

די שנזכיר את הנקודות הבאות-
1) חיל האוויר- חיל האוויר דרש לפני המלחמה לקבל 48 שעות להשמיד את סוללות הטילים, במקביל- המטכ"ל ציפה ממנו לתמוך בסדיר ב-48-72 שעות הראשונות למלחמה, עד שיגוייסו מילואים, ואף אחד במטכ"ל לא שם לב לסתירה הזו!!!

2) חזית הצפון- בפתיחת המלחמה היו ברמת הגולן קרוב ל-100 אחוז ממה שתוכנת פיקוד צפון להגנה על רמת הגולן קבעה, מכאן ואילך היה כאן ניהול קרב שגוי של הפיקוד (אי הכנת עתודה פיקודית), למזלה של מדינת ישראל, המילואים התחילו להגיע לגולן עוד באותו יום (מה שלא היה צפוי לפי תוכניות צה"ל).

3) חזית הדרום- למרות שהיה ידוע מראש שלחי"ר המצרי יש טילי נ"ט, צהל לא נערך למלחמה בחי"ר חמוש. אלא חזרה למלחמה כמו ב-1967 של שריון בשריון. כאשר 80,000 חיילים מצרים חמושים בסאגרים חצו את התעלה, לא היתה לצבא תשובה לזה. חשוב להבין- זה לא משהו שמתקנים ביום או שבוע, זה מאלץ להפיק לקחים מתקריות קודמות (שהיו), לבנות תורת לחימה חדשה ולאמן את כל האוגדות הרלוונטיות לפיה.

כל הכשלים האלה- לא היו קשורים לשאלה מה אמ"ן אמר או לא.

זעירא מתקומם על נסיונו של משה דיין לחמוק מאשמה בועדת אגרנט בטיעון של "אני לא המומחה לנושא", ועל העובדה שאגרנט אכן טייחה את העובדה שהסיבה היחידה שדיין היה שר ביטחון שש שנים לפני המלחמה נבעה מכך שהוא נחשב ל"מר ביטחון"- בטיעון שהיא לא עוסקת בדיין ספציפית, אלא בשר ביטחון וירטואלי כלשהו, וקבעה שלא היה סיבה לצפות ממנו לנהוג אחרת. מיותר להזכיר שהעם היושב בציון לא קיבל את המסקנות המגוחכות האלה ושלח את דיין לכל הרוחות, כמה שנים לאחר מכן ועדת כהן לא היססה לשלוח שר ביטחון ו"מר ביטחון" אחר על הרבה פחות ממה שדיין עשה.

לסיכום- הספר מומלץ ביותר, גם מי שכועס ורותח על זעירא ויהירותו- לא הוא אשם בתפקוד הקלוקל של צה"ל במלחמה, באלפי ההרוגים, אלא היוהרה שהשתלטה על הצבא אחרי 1967, והתחושה שהערבים תמיד יילחמו כמו ב-1967.