מגע כנפי הפרפר

הזיכרון האחרון שלי מורד, אותה הכרתי לפני שנים רבות, ממאן להרפות ממני. שעה שפסעה לקראתי בשבילי הקיבוץ, הבחנתי במבט עיניה המצועף שנמנע להביט לעיניי. היא אמרה שלום בקול רפה, שגרם לי לדמות אותה לאייקונה קדושה מיוסרת וחיוורת, עם הילת אור סביב ראשה דמוי פעמון זכוכית שברירי. לאחר זמן לא רב, נודע לי שורד, הרגישה, המוכשרת שתמיד הייתה עצובה, שמה קץ לחייה. עם מותה, נחשפה העובדה שהצליחה להסתיר מהסובבים אותה, את היותה דיכאונית ואובדנית, ובשל כך היא סבלה עצב וכאב ללא נשוא.

לפני זמן מה, עשיתי סדר בספרי הישנים, ומצאתי בהם את פעמון הזכוכית של סילביה פלאט, אותו קבלתי מורד לפני שנים רבות, בכריכתו תמונה של פעמון - הכוונה למעטה זכוכית היוצר במעבדה סביבה סטרילית, ובתוכו בצורה מפתיעה ציור של וורד אדומה שברירית וחיוורת. את הספר קראתי בנעורי, ועד היום אני זוכר אותו כאחד מהספרים שהצליחו להעציב את נשמתי, ולא רק בגלל תוכנו והסוף הידוע של הכותבת, אלא בגלל היותו לורד שהכרתי נבואה מחרידה שהגשימה את עצמה.

הספר של פלאט הוא על מלנכוליה של בחורה צעירה הנאבקת למצוא אהבה ולבטא את עצמה כיוצרת ומשוררת, על דיכאון ששתק את פלאט, למרות כישרונותיה ודווקא בשל יכולתה להביט על העולם ברגישות, נפשה הייתה ככנפי פרפר מרהיבים, נגעת בהם, והקסם נמוג.

את פעמון הזכוכית קראתי בשנות השבעים – או נכון יותר ב – 1975. אני חוזר אליו כעת, בוחן את חיי שעברו מאז לאורו כרפלקטור רחוק המהדהד רגשות קדמונים לעומת עכשוויים. האם מה שטלטל את נפשי אז, עדיין רלוונטי?

1975 - הייתה עצובה, בשל טראומת כיפור שהעיקה. הייתי חייל בשירות סדיר, בצבא שהיה עבורי סוג של פעמון זכוכית, כפסק זמן מהחיים האמיתיים. יחד עם זאת רחשו בקרבי תשוקות וחלומות לאהבות, למימוש עצמי, וחששות להתמודדות אמתית עם החיים שיגעו לאחר השחרור. הספר של פלאט ביטא עבורי ועבור רבים אחרים את עצבות התקופה, המשולבת עם עצבות סיום הנעורים.

בקריאה שנייה, בתרגום הישן, שלמרבה ההפתעה לא הפריעה לי, הבחנתי בדברים נוספים שלא היו במוקד קראתי הראשונה, כמו התקופה עליו נכתב הספר. הייצוג לכך, הוא בפתיחה בה מתוארים הזוג רוזנברג, מרגלי האטום היהודים שנשפטו למוות כבוגדים. ברקע הייתה קיימת אימת המלחמה הקרה – ופצצת האטום. ארה"ב נחלקה לפטריוטים ולבוגדים קומוניסטים שנרדפו כבציד מכשפות מודרני. חשבתי על הרלוונטיות, מעוררת ההפתעה, לתקופתנו, למרות שמאז חלפו כ- 70 שנים.

יש בספר תיאור נפלא לקו שבר בין שתי תקופות, ארה"ב עדיין הייתה תחת השפעת המלחמה, אחת מהן היא תחושת שחרור הנשים, שלקחו חלק במאמץ המלחמתי. אך הגברים בקשו להחזיר את הסדר לקדמותו, בבסיסו האישה הקטנה אמורה להיות עקרת הבית. עדיין היו הערכים הישנים, ביטויים היה הצורך בשמירת הבתולין, יחד עם החשש מהסתכנות בהריון לא רצוי בקיום יחסי מין. התקופה הזאת חלפה לאחר מספר שנים עם המצאת הגלולה, והמהפכה החברתית שבאה בעקבותיה. פלאט מצליחה להעמיד תחושות אישיות, מול תחושות חברתיות, כאוס נפשי אישי, מול פחדים חברתיים דמוניים, גישות הומניות למה שהוא האדם, מול גישות המנסות לתייג את האדם, כחלק מהלך רוח חברתי ופוליטי, כבוגד או פטריוט, או כחולה שיש לחשמלו בראשו, ממש כמו הזוג רוזנברג. האם בסביבה הרודפת את מי שלא נחשבו פטריוטים ומחשמלת דיכאוניים, יכולה לשגשג יצירה תרבותית, השואבת מאמת גדולה הבוקעת ממעמקים נפשיים, ולא פעם זועקת זעקה גדולה?

פלאט מרגשת בתיאורי כאב מדיוקים, נוקבים, מאופקים ולעתים מייגעים, לשיגעון היורד לתהומות הנפש ולפעמוני הזכוכית שמידי פעם אנו עוטים על עצמנו במגוון תירוצים אמיתיים או מדומים. לעתים אחדים מאתנו פשוט מתקשים להתמודד, ובוחרים להתכנס לתוכם. מה זה אומר עלנו, האם אנחנו באמת מנסים, להתמודד בפתיחות וחמלה עם מצוקות אנושיות, שלנו ושל הקרובים לנו, מנסים ומצליחים להבקיע את מעטה הזכוכית?

"ראיתי את שנות-חיי משתרעות לפניי כשורת עמודי-טלפון המקושרים זה לזה בחוטים. ספרתי אחד, שניים, שלושה... תשעה-עשר עמודי-טלפון, ואז הידלדלו החוטים בחלל וככל שהתאמצתי לא הצלחתי לראות ולו אף עמוד אחד מעבר לעמוד התשעה-עשר." [עמ' 120].

גילוי נאות - אני מתרגשת, ולא משמחה. הריגוש נובע מעוצמת צירופי המקרים, גם אם אין בהם כדי להעיד על הזדהות ועל דמיון ביוגרפי מלא. אסתר, גיבורת הרומן "פעמות הזכוכית", חוותה רצף של אירועים מכוננים, פיזית ונפשית, בגיל תשע-עשרה. רצף דומה עבר גם עלי בשנה הקודמת. בכלל, זו השנה השלישית שיום-ההולדת שלי נחווה, כמו אצל רבים וטובים ממני, לא בלי נימת עצבות מפורשת. בהתאמה, הספרים שיוצא לי לקרוא עולים בקנה אחד עימה. כך קרה במפגש הראשון עם קפקא (לקראת גיל שבע-עשרה), עם "ארבעים הימים של מוסה דאג" (לקראת גיל שמונה-עשרה) - והשנה הגיעה תורה של פלאת לתת לי סתירת לחי. אין בה משום הכאבה גרידא, או ניסיון בוטה להוכיח אותי על תמימותי ובורותי בענייני העולם הגשמי שלנו - שנות החמישים של המאה הקודמת, המאה עשרים-ואחת, היינו הך - המבעית והמלא אי-הבנות. זו הייתה סטירת לחי מדמות שלא יכולתי לאהוב (עוד מעט ארחיב על נקודה זו יותר) - ועם-זאת כן הייתי מסוגלת להעריך אותה על מי שהיא, להוקיר את החוסן שמאפיין את עמדותיה, להתברך בגילוי איטי ומרהיב של אוצר הדימויים שלה, לזעוק ביחד איתה על הצביעות האנושית.

הטענה שקשה לאהוב את אסתר כבר עלתה כאן בסימניה, ובכל-זאת חשוב לי להתעכב עליה, לחדדהּ.
כבר בעמוד הראשון גאתה בי הסלידה חסרת-הפשר ממנה, בגל מבחיל ומבלבל מאוד. לא יכולתי להכיל את הדיסוננס הזה - מוות ומוצרי טיפוח, כל-כך סמוכים זה לזה. בקושי רב עצרתי את הביקורת מלהפגיש את שתי הכריכות, ברגע אחד של מורת-רוח.
ופתאום, בהפתעה גמורה, הפיסקה שחתמה את הפתיחה עזרה לי להבין שאסתר לא מחפשת אהבה - מהמאזין הפוטנציאלי, מהאנשים שנטלו או נוטלים חלק בחייה. וליתר דיוק, לא אהבה מן הסוג הנאלח - זו שמסרבת בכל תוקף לראות אותה כישות עצמאית, בלתי-תלויה. לא תמיד קיימת באהבה הזאת השתדלות אמיתית להתחקות אחר מה שעובר לה בראש, לבדוק באילו אופנים היא מעבדת את המציאות:
"אלא שאני לא הייתי נוהגת בשום דבר, אפילו לא בעצמי. פשוט הייתי נדחפת מהמלון לעבודה ולמסיבות ומן המסיבות למלון ושוב לעבודה, כמו איזו חשמלית קהויה. אני מניחה שהיה עלי להיות נרגשת, [...] אבל לא הצלחתי להביא את עצמי לידי תגובה. חשתי מאוד שקטה וריקה, כמו שמרגישה בוודאי עֵין סופת-הטורנדו, בנועה בטמטום במרכזה של כל המהומה שמסביב". [עמ' 7].

מוטיב השקט מופיע מספר פעמים לאורך הרומן. אולם שקט אין פרושו אדישות:
"הדממה דיכאה אותי. לא הייתה זו דִממת הדממה. הייתה זו הדממה שלי עצמי. ידעתי היטב שהמכוניות הנוסעות משמיעות קול, וכי האנשים שבהן ומאחורי החלונות המוכרים משמיעים קולות וכי הנהר הזורם משמיע קול, אך אני לא יכולתי לשמוע דבר. העיר הייתה תלוייה בחלוני, שטוחה ככרזה זוהרת וממצמצת, אך ככול שהדבר נגע בי, היא לא הייתה קיימת בכלל." [עמ' 22].
פעמון הזכוכית, כמטאפורה וגם בתור כותרת ותווית, הפך ממזמן לתמרור אזהרה אדום, לאמור - עדיף שלא תכנסו. תגובה דומה מצאתי בדממת הספרנית ובשאלתה התמימה-להכאיב של אימא, "אולי תקראי ספר יותר קליל?". יש איזו נטייה לא ברורה לשגות באשר לטיבם של אנשים השרויים בתוך פעמון כזה. נכון, האוויר בתוכו נחמץ (תרתי-משמע) ואסתר לא מכחישה את זה, אלא להפך. אין בה שום היסוס שימנע בעדה לתאר דברים קשים מאוד; היא נמשכת אליהם ונרתעת מהם בבת-אחת, בעוצמות גבוהות, ולרוב הם מייצגים קוו-תפר עדין בין חיים למוות. בכל-אופן, אסתר רחוקה מלהיות אדישה. זכוכית, חרף אטימותה, שקופה וצלולה מיסודה. היא לא רק מאפשרת למתבונן דרכה לראות את המתרחש לנגד עיניו ללא רבב, אלא גם מעניקה לו הזדמנויות קבועות בחד-פעמיותן להעמיק אל תוך עצמו... כמו שקורה לכולנו בעת נסיעה שגרתית באוטובוס או ברכבת, רק בלי הליכלוך. שהות בתוך פעמון (דוגמת פעמון כנסייה או בניין אופרה) אומנם מגבירה את רגישות החושים ומנעימה באיזשהו מקום את אוזניהם של המתקהלים סביבו - ממש כפי שכמעט כולם מאמינים בשנינותה, בחוכמתה וביעודה לגדולות, הן באקדמיה והן בעולם הספרות והמו"לות - אך לא מגבילה את תנועת היד המושטת; זו שמנסה לגעת, פעם אחר פעם, בזולת, ונבלמת בעל-כורחה.

הבלימה הזאת לא ניזונה אך ורק מאותו "אופי דיכאוני", עליו קל כל-כך להטיל את כל האשמה. אחד הגורמים המרכזיים גלום בהחשפות לאותה צביעות שנזכרה קודם. נדמה שמזריקים תכופות לאסתר את הסאבטקסט הכל-כך פוגעני ושובניסטי - תהיי יפה ותשתקי. בהרבה הזדמנויות היא מתרעמת על כך. באחד הפרקים היא מציגה לפנינו במה היא לא טובה, באורח כה חינני אך פגיע לא פחות. בין השאר היא מדברת על רתיעתה מעבודת הקצרנות. בעוונותיי הספר הוחזר זה מכבר למדפו בספרייה, לכן אין ביכולתי לבסס את להיטותה לכתוב את מכתביה-היא, ולא להקליד, באותם סימנים מפלצתיים, את מכתבי הגברים. למרות התהום האפלה בנפשה, ואולי דווקא בזכותה, מפעמת בה תודעה פמיניסטית מאוד חזקה ונחושה. לא בכדי היא מתעסקת כל-כך הרבה בנושא הטהור, המיני והמצפוני, ולא בכדי חשוב לה כל-כך לחיות "גם בעיר וגם בכפר".
גם לפסיכיאטריה של שנות החמישים יש מקום לא מבוטל בהעמקת הדיכאון הקליני. בשעתו הזרם שראה בדיכאון עוד מחלה בריאותית היה מרכזי למדי, אם לא המרכזי ביותר. רופאים המייצגים קוו חשיבה זה אינם אנשים רעים, כלל וכלל לא. הם רק שוגים שגיאות חמורות, ולעיתים מסובך לתקן אותן - כגון אי-שיתוף המטופל בטיפולים שהוא עתיד לקבל וחסך רציני בעיסוק ישיר ולא-מעומעם בכל המעיק והמכביד, מעבר לסממנים החיצוניים. לזכותה של פלאת חשוב לציין כי היא מצליחה לתאר גם את הפנים האחרות, הנאורות והאנושיות יותר, של הפסיכיאטריה, לצד מגרעותיה.

הסקירה הזאת, כמה שהיא אישית בשבילי, ככה היא מלאת כאוס. ייתכן שהיה לי יותר קל להיפרד מהספר כפי שהשלג מחסה את הטופוגרפיה של השטח, של הזיכרון. אלא ששתינו, אני ואסתר, יודעות היטב שסופו של שלג להתמוסס, לחשוף את הצלקות ואת נקודות השבר, בתוספת ההתבגרות והפריחה המחודשת. אמת, היא דמות ספרותית ואני דמות ממשית (גם אם לא שלמה מי-יודע-מה). אופייה אינו אופיי, דרך ביטוי כאבה אינה דרכי, וקירבתה אל אש היצירה והמוות אמיצה וישירה בהרבה מקירבתי. אין כל ספק. אף-על-פי-כן, על בשרינו קיבלנו תגובות דו-משמעיות, שמכירות בסבל ובאותה נשימה דורשות מאיתנו לשכוח ולהתמודד; להערים עוד ועוד שלג על הלא-פתור, על השאלות, על הספק, ופשוט להיות חשמלית קהויה. ובמובן הזה, שתינו דומות - אמרנו לגישה הפשטנית הזאת "לא" נחרץ.
אחתום את דבריי בעוד שני ציטוטים שנגעו ללבי. הסדר מכוון. איני חפצה לסיים ברעב אלא דווקא בארס-פואטיקה, בטעם לחיים. ולא מפני שהוא מבטל את הרעב. להפך - השיר במהותו נותן לו את הביטוי הכי מזוכך, הכי אפל והכי מעודד.

"ראיתי את החיים מסתעפים לפניי כאותו עץ-תאנה ירוק שבסיפור.
בקצה כל ענף, כתאנה שמנה וארגמנית, רמז עתיד נפלא וקרץ. תאנה אחת היו בעל וילדים ובית מאושר; תאנה אחרת הייתה משוררת מפורסמת, ואחרת – מורה מבריקה; עוד אחת הייתה אי ג'י, העורכת המפליאה, ואחרת – אירופה ואפריקה ודרום-אמריקה; זו הייתה קונסטנטין וסוקרטס ואטילה ועדת מאהבים בעלי שמות מוזרים ומקצועות משונים, וזו – אלופת צוות-חתירה אולימפי; ומעבר ומעל לתאנים אלו היו עוד תאנים רבות אחרות בהן לא יכולתי להבחין בבירור.
ראיתי את עצמי יושבת במִסעף התאנה, מתה מרעב רק מפני שאינני מסוגלת להחליט באיזו מהתאנים לבחור. רציתי את כולן ואת כל אחת ואחת מהן, אולם פירוש הבחירה באחת היה אובדן כל האחרות, ובשבתי שם, בלתי-מסוגלת להחליט, החלו התאנים מתקמטות ומשחירות ונופלות, בקול טפיחה, בזו אחר זו, על הקרקע לרגליי." [עמ' 76].

"בני-האדם אינם אלא גרגירי-אבק, ואני לא יכולתי לראות מדוע ריפויו של כל אותו אבק הינו דבר טוב יותר מכתיבת שיר, אותו יזכרו אנשים ועליו יחזרו בלחש בהיותם אומללים או חולים או סובלים מנדודי שינה" [עמ' 57].

פעמון הזכוכית הוא ספר קלאסי.
למה הוא ספר קלאסי? מה הופך ספר קלאסי לקלאסי?
ובכן, השלמות של היבט מסוים מבחינה ספרותית. יש כל כך הרבה סופרים, כל אחד מהם מתמצא בהיבט אחר.
סילביה פלאת', נקראת המוזה האפלה, ולמה זאת?
הספרים שלה עוסקים באינטרוספקטיבה. כלומר, עיסוק בהתבוננות פנימה, מבט אל תוך הנפש. היא המוזה האפלה, מכיוון שהיא מסוגלת לקחת אותך בספרים שלה אל מול התהום השחורה, להביט בה טוב טוב, להכריח אותך להסתכל עליה ואז להרפות.
הספר הזה, פעמון הזכוכית, הוא ספר על הנפש של בני האדם. על כל ההתנהגות הקטנונית והטיפשית שלנו, על כל הדברים הנשגבים מבינתנו וברי החשיבות של הנשמה.
היא טווה באופן מדויק את הרגש המתאים, עם המטאפורות והמוטיבים, נוצר אריג יפיפה. ואסתר, הדמות הראשית אשר בבירור מבוססת על סילביה, היא דמות מקסימה וכובשת. בניגוד לאנשים דיכאוניים ספציפיים, אסתר לא מבקשת רחמים. היא לא מרחמת על עצמה. היא אישה שמסתכלת לתהום השחורה בעיניים. היא נושאת כתמי דם על לחייה כצלקות קרב, היא מסתכלת במראה ורואה משם דמות אחרת.
הספר הזה גאוני,
הספר האהוב עליי,
ברור שאמליץ עליו בחום.

בפעם הראשונה שקראתי סילביה פלאת -הספר הזה- חשבתי לעצמי: מצאתי סוף סוף נפש תאומה.
כמה יכולתי להזדהות עם הדמות הראשית,שבאופן כה רהוט תיארה את אותן תחושות, מחשבות ודרך חשיבה כשלי. סוף סוף מצאתי מישהו שמבין. לא ניחנתי בכושר הכתיבה של היוצרת, ואיני יכולה לתאר כמה הספר הזה חשוב לי ועד כמה אני מזדהה. מומלץ בחום.

מה אומר על הספר המופלא הזה? מצאתי אותו קטן ומתפורר בספרייה של אמי, ולקח לי שנים להגיע אליו.
הספר שאב אותי אליו מהשנייה הראשונה, פלאת' כותבת באופן אישי כל כך, על מישהי עם עיניים גדולות ובלי עור שיגן עליה.
הניכור והזרות שהיא חשה אל מול העולם המלא בקודים חברתיים והעמדות פנים, אל מול הרגישות החושפנית שלה, גרמו לי להזדהות עמוקה.
הגיבורה האינטליגנטית והמבולבלת נוחתת אל תוך העולם הגדול כשמצד אחד פועמת בה תשוקה להצליח בגדול, לראות ולטרוף הכל, ומצד שני ניכור וזרות מהפלסטיקיות של העולם המקיף אותה. גם החלק השני מתאר בצורה יפהפיה את מחשבותיה של אישה צעירה שהחלומות שלה בוקעים ממנה בתשוקה, מציתים את דמיונה, והחכמה היתרה שלה מסחררת את ראשה, אבל עומס הרגשות מבלבל אותה והיא חשה איך הכל סביבה מבשיל ואז נרקב.
זה ספר מדוייק וחכם, והוא מצטרף לרשימת הגדולים של הסופרות הפמיניסטיות שהקדימו את זמנן.

קשה למצוא מילים חדשות לכתוב על הספר הזה. קשה למצוא מילים לגביו בכלל.

בגדול- זהו התאור הכי חזק שקראתי עד כה המעביר את הקלות הבלתי נסבלת של הטירוף. בחורה צעירה שכל החיים לפניה מתחילה בניו-יורק, בעקבות מלגת התמחות מטעם מגזין אופנה- ו(כמעט) מסיימת את חייה בכמה וכמה הזדמנויות. לבסוף היא מנצחת את הדכאון. זהו אחד הפרטים שבהם החפיפה בין סילביה פלאת' לגיבורת הספר לא קיימת. פלאת' איבדה עצמה לדעת בגיל 31.

לכאורה בחלקו הראשון של הספר לא קורה הרבה. אסתר גרינווד, בחורה צעירה וכשרונית, מקבלת מלגה לשהות בת חודש בניו יורק ועבודה במגזין אופנה יוקרתי. הקיץ הרווי סעודות, סרטים וכנסים, הלינה במלון ומסעות הקניות מעוררים שינוי בנפשה של גיבורת הרומן. מחשבותיה על חברותיה לעבודה באות לידי ביטוי בדימויים מדוייקים ומלאי הומור ("היא הייתה מביטה בדיוקנה הנשקף מחלונות-הראווה המצוחצחים כמו למצוא אישור, מדי רגע, שעדיין היא קיימת", עמוד 97). כחלק מביקורתה על התרבות החומרנית, פריטים נטולי חשיבות מקבלים תאור-יתר השם אותם ללעג ("יש לי גם נרתיק פלסטיק לבן למשקפי-שמש שעליו תפורים קונכיות צבועות ופיסות מתכת נוצצות וכוכב-ים ירוק מפלסטיק", עמוד 7). אך אסתר, המוקפת במבני שיש ענקיים, קוויאר וערכות איפור, מתמלאת בתודעה שיש לה הכל ואין לה כלום.

אם חלקו הראשון של הרומן עוסק בחומר, הרי שחלקו השני עוסק ברוח. משתמה השהות בניו-יורק, אסתר שבה לחייה הדלים בבית אמה. היא מתבוננת בפרבר הרדום ולא מוצאת טעם לחייה. הקורא נהיה עד לתהליך התגברות היאוש ששורשיו בחלקו הראשון של הרומן. מכאן מתגלגל הרומן לתיעוד כמעט-אוטוביוגרפי של אישפוזה בבית חולים פסיכיאטרי. דווקא כאן, כשגולת הכותרת של היום היא מה יוגש לארוחת צהריים והזמן עובר בחוסר מעש, מגיעה אסתר למין שלווה.

השנינות והסרקאזם של הגיבורה, והתאורים המדוייקים שלא נכנעים לרחמים עצמיים מעוררים הזדהות עזה אצל הקורא. לפעמים ראיית העולם שלה נדבקת בקורא והוא מוצא עצמו לוקה בדכאון זמני. קשה לחשוב על דרך טובה יותר להעביר לקורא את המהפך הנפשי שעברה הגיבורה, מבלי שישאל עצמו אם אפשר היה אחרת.

יפה-יפה, עצוב אבל מצחיק, מתלבט, חכם וחד. ספר מריר-מתוק-ושוב מריר על דיכאון ותחושת זרות. גם אם מצליחים להתעלם מההקבלה לחייה הפרטיים של פלאת' (דבר לא פשוט לכשעצמו, כיוון שטורחים להזכיר לנו את הדמיון בין הפיקציה והמציאות שוב ושוב באפילוג ובגב הספר), הוא מומלץ מאוד.

לא אהבתי את אסתר גרינווד גיבורת הספר הזה,היא הצטיירה לי בהתחלה כבחורה מתנשאת ומרוכזת בעצמה,אך במשך הקריאה הבנתי מה זה פעמון זכוכית בשבילה ומה זו נפש לא בריאה.הספר רהוט ומרתק ואני חושבת שמה שהכי יפה ומיוחד בו,לפחות לגבי,שיש לי פתאום תחושה כזו שאני יכולה להבין עכשיו אנשים יותר טוב. קצת קשה להסביר...פשוט מומלץ. זה ספר חשוב