"העבר הוא מדינה אחרת. אנשים שם מתנהגים שונה"

המשפט היפה הזה שחוזר בספר מספר פעמים הוא לדעתי גם זה שהכי מאפיין אותו.
הספר הוא בעצם קפיצה אחורה בזמן של נעמי - בחורה בשנות ה 40 לחייה שהוריה נטשו אותה פחות או יותר כשהייתה ילדה. היא מנסה ,לאחר שמגיעה למשבר בחייה האישיים, למצוא (בפעם הראשונה אולי) קצת תשובות ביומניה הישנים של סבתה שגידלה אותה.

אנו צוללים יחד איתה אל אותו עבר, המדינה האחרת - לשנות ה 30 בגרמניה (עד שנות ה 60 בישראל) להתחלה של הסיפור של סבתה- רות.
הספר פשוט מעניין. כתוב יפה. אתה באמת נשאב לעלילה ששזורה יפה מאוד גם בעלילה העולמית של השואה והקמת המדינה עם התפתחות הרעיון הציוני.

הספר מראה לנו בדיוק את מה שקורה לכולנו בחיים לפחות פעם אחת:
אנחנו עושים דברים בעברנו ולא יודעים להסביר אותם אח"כ. אנחנו לפעמים עושים או אומרים דברים רעים (אתם יודעים, בקטנה, לא רצח או משהו) אפילו שלא מאפיינים אותנו כלל והדרך היחידה לתרץ אותם אח"כ ברבות השנים היא: זה היה לפני מיליון שנה, עזבו אותי...

גם הדמויות בספר הן דמויות עגולות, מתפתחות. רות בעברה כלל איננה מה שהיא בהווה. למעשה כל חייה אח"כ הן מאמץ להסביר את העבר אם לא לעשות תיקון על הטעויות שלו.
מהבחינה הזאת הספר מאוד נגע בי לפחות ולמרות שאני רחוקה מלהתחיל לסכם את חיי ולמרות שאין לי איזה סודות אפלים בעברי אני בהחלט יכולה להגיד שהוא מדינה אחרת.


מומלץ!

עדנה מזי"א מוכרת לי משיתופי הפעולה המוצלחים שלה עם ענת גוב ז"ל, אבל למרבה הצער לא הזדמן לי לראות הצגות שכתבה. תכננתי לראות את "רומן משפחתי" בקאמרי, אבל אזלו הכרטיסים, ולכן הסתפקתי לעת עתה בקריאת הספר.

כמי ששורשיה המשפחתיים נעוצים באירופה וכדור שלישי למלחמה ההיא, נשאבתי במהירות לתוך הסיפור. הסיפור מורכב משני סיפורים, סיפור המסגרת שהיה הטוב פחות מבין השניים, והסיפור המשפחתי. סיפור המסגרת הוא סיפורה של נעמי, רווקה תל אביבית בת 47, בת בלי בית, ללא קרובי משפחה. קרוב המשפחה היחיד שהיה לה, אחיו של סבה, נפטר לפני מספר שנים והוריש לה הוצאת ספרים. היא אינה מצויה בקורות משפחתה. האדם הקרוב ביותר אליה היה סבתה שגידלה אותה כמו בת. היא מנהלת מזה שנים רבות מערכת יחסים לא מחייבת עם במאי תיאטרון אירי, בזכות העובדה שהם נפגשים רק מספר פעמים בשנה. חוץ ממנו יש לה ידיד קרוב, הומו, שיחסיהם עלו על שרטון לאחר שהחליט להוציא את ספרו הראשון בהוצאת ספרים אחרת.

הספר נפתח כאשר נעמי נוסעת להיפגש עם הבמאי, "האירי" כפי שהוא מכונה על-ידה, הפעם בווינה, עיר שהיא החרימה עד כה – עיר מוצאה של משפחתה שמעוררת אצלה זכרונות שהיא מנסה להדחיק, על הורים שהתנכרו אליה ועל סבתה שגידלה אותה ונפטרה בצעירותה.

סבתה "הורישה" לה שלושה יומנים וביקשה שהיא תקרא בהם כשתגיע לגיל 30, אבל היא מעולם לא הצליחה להביא את עצמה לקרוא בהם. הנסיעה לווינה הופכת עבורה למעין קתרזיס והיא מחליטה להתעמת עם העבר שלה, לפתוח פצעים ישנים וללמוד על אודות המשפחה שהייתה לה ואיננה עוד. ואז מתחיל הסיפור העיקרי והמעניין.

סיפורה של המשפחה מתחיל בהיידלברג שבגרמניה בשנות ה-30' של המאה הקודמת – שנים שבהן היהודים יכלו עדיין לחיות ברווחה יחסית בגרמניה, אולם לאט-לאט התווספו עוד ועוד חוקים שהגבילו אותם. האקדמיה דחקה אותם החוצה, מקומות עבודה החלו להיסגר בפניהם, ובעוד שחלק ניכר מהם חשבו שמדובר במגמה חולפת ואהבתם כלפי גרמניה לא נפגמה, היו ביניהם תמימים פחות שראו את הנולד. סיפור משפחתה של נעמי הוא גם סיפורה של משפחה יהודית-גרמנית, אבל גם הרבה יותר מזה: סיפור על יצרים, אהבות מוחמצות, אנוכיות ובגידות. זהו סיפורה של סבתה רות, אישה יפהפייה וחזקה שהחיים כפו עליה להתבגר ולהתפכח, אישה שלא ידעה כיצד להיות אם אך הגורל רצה שהיא תהיה זאת שתגדל בסופו של דבר את נכדתה ותחווה חוויה מתקנת. הסיפור מלווה את בני המשפחה לאחר שהגיעו לארץ, ומספר על קשיי ההתאקלמות של היהודים האירופאיים במדינה זרה להם, מדינה חמה וחסרת רחמים.

אהבתי מאוד את הספר. עדנה מזי"א היא סופרת מופלאה. השפה שלה כל כך עשירה ואינטליגנטית, והסיפור הילך עליי קסם. זה סיפור שבו יש רבדים רבים שהופכים אותו לחד-פעמי, למסקרן ולבלתי נשכח. זה סיפור עמוק מאוד מחד, ומאידך הוא אינו מכביד, ואוצר בתוכו את כל מה שאני מחפשת בספר טוב. זה גם ספר מעורר מחשבות, מרגש, מעניין ואקטואלי תמיד. כיף גדול!

מומלץ!!!
כתיבה מצויינת, כל מילה במקום, שפה נפלאה, עומק והומור, עלילה מעניינת וסוחפת, וכל אלה בספר אחד שנגמר נורא מהר.
הדמויות היוצרות אמפטיה והתנגדות במקביל, תיאור הקרבות הפנימיים והחיצוניים המוגש ברגישות ובאבחנות כה דקות, ממש תענוג.

רומן משפחתי-
ספר נחמד העוסק בגורלה של משפחה בהיידנבורג ובא"י\ פלשתינה של תקופת השואה וקום המדינה. עדנה מזי"א קולחת בשפתה, מרעננת במשלבי הדיבור, בניסיון ההנכחה של התרבות היקית בארץ, אבל מן הצד השני מציגה בפנינו סיפור די טלנובלי, לעיתים צפוי מראש לעיתים קצת נטול היגיון. מעין ספר טיסות עם ערך מוסף, ניסיון קל להביא דמות ראשית לידי דרמות קיומיות בסגנון 'מדיאה' או טרגדיה יוונית אחרת. בסך הכל ספר קריא וזורם ועדיין הרגיש לי שהוא קצת 'ליד', קצת יכל להיות יותר עמוק, קצת יותר חיבוטי נפש והנהרת המצב הבלתי אפשרי של אנשים שחיו באותה תקופה.

הכריכה האחורית מלאה סופרלטיבים, וקצת קשה להבין ממנה על מה הספר בכלל, אז אני אתחיל מתקציר. בסיפור המסגרת נעמי קלר היא רווקה בת 47. היא חסרת משפחה, גם במובן המורחב, ובאופן כללי מנסה להתעלם מהעבר המשפחתי. מה שיש לה זה עמית לעבודה - סופר הומוסקסואל שאיתו הכריזה על קרבה משפחתית (מה-שלא-יהיה המובן של זה), ובמאי הצגות אגוצנטרי ממוצא אירי שהוא נוכח-נפקד בחייה לסירוגין. בניגוד לכל הרגליה הקודמים היא מגיעה לוינה, השנואה עליה עד כה, מפתיעה את האירי, ומגלה את עצמה מחפשת את שורשי משפחתה. כאמצעי מסייע היא פותחת, באיחור של כמעט עשרים שנה, את היומנים של סבתה רות, שגידלה אותה למעשה.

בסיפור העיקרי הגיבורה היא רות שטיין, הסבתא של נעמי, והספר מלווה אותה מאז שנות השלושים בגרמניה, ועד סוף שנות השישים בישראל, על כל התהפוכות והמטען של התקופות והמקומות. כך מתוודעים לעבר חסר השפיות של המשפחה, למשולשים רומנטיים, להורות בעייתית-עד-מזניחה, וכמובן לתהפוכות הפוליטיות בגרמניה, ליחס המזלזל כלפי פלשתינה-ישראל, ולקושי הכללי שחוו הייקים התרבותיים במזרח התיכון הלוהט והלוונטיני. דרך היומנים מתוודעת נעמי לעבר הכואב, זה שעד כה הכחישה והדחיקה בתוקף רב, ואז חוזר קו הסיפור למסגרת שלו.

איך היה? ההתחלה היתה משמימה. כמה וכמה פעמים התכוננתי לעזוב את הספר. אלא שלא היו חלופות אטרקטיביות יותר, וכך נשארתי איתו. לטעמי סיפור המסגרת מיותר למדי, חופר מדי, מתבכיין מדי ובאופן כללי לא מעניין. החל מהחלק השני מתחילים לגלות דמויות עגולות ואירועים מעניינים. כל הדמויות בספר עוברות שינויי אישיות, וזה לא ממש מפתיע בהתחשב בתהפוכות החיים והסביבה. לא כל שינויי האישיות ברורים או אמינים, אבל הספר באופן כללי מחזיק עלילה בצורה טובה, מביא מפנים מפתיעים, ומהווה ראי של תקופה. אפשר לקרוא. לדעתי אפילו שווה קריאה שניה.

קראתי את הספר מאחר וזכרתי כי בזמנו התלהבתי מהתפרצות X של עדנה מזי"א.
ברומן משפחתי עברתי תהפוכות. טוב לא טוב? מרגיז אותי?
הספר קריא, כתוב בשפה משובחת לעתים מוקצנת. קצת מפליג בתאורי נפש מכבידים וארוכים לטעמי, צריך סבלנות לספור המוגש באופן מורכב, אולי לטובה, מוביל את ההתפתחויות שחלקן צפויות משהו. כפי שכבר נכתב יש דמויות שעוברות מהפך, אולי בעל כרחן.
אצל הייקים הכל ייתכן ולכל הכוונים, רק שאצלם ה"טלנובלות" מוצגות ונכתבות בעידון ובאופן תרבותי.

הספר "רומן משפחתי" הוא אחד הספרים שממש נהניתי לקרוא. הכותבת - עדנה מזי"א- פשוט יודעת לכתוב, ויכולה ללמד לא מעט סופרים איך לקחת חומרים לרומן וליצור מהם סיפור קולח שלא ניתן להפסיק לקרוא. בספר ישנם שני מעגלי סיפורים, חיצוני ופנימי שמתחברים ביניהם ומשתלבים בצורה יפה. הסיפור העיקרי עצוב, ומזי"א יודעת בדיוק כיצד לגרום לקורא "להרגיש" את הגיבורים, ואת העולם הפנימי שלהם. זהו סיפור של משפחה מפורקת נפשית שעלתה לישראל מגרמניה בשנות ה 30. על האכזבות, הכאבים, השמחות הקטנות, האהבות והווי הארץ הצומחת. באמת שאני ממליצה בכל פה לקרוא את הספר היפה הזה.

לקראת סוף שרותי הצבאי הכרתי את מי שיהיה לימים, האיש שאיתי. כבר מתחילת שיחת הטלפון הממושכת, הראשונה איתו, הבנתי, שהוא גר ברמות השבים. לא ידעתי היכן ממוקמת רמות השבים. כששאלתי את אבא שלי על מיקומו של המקום שכוח האל הזה התברר לי שהוא נמצא במקום שמפגיש בין כפר סבא, רעננה, הוד השרון וגם הרצליה. אבי, שרוב משפחתו התגוררה בכפר סבא ושם הוא בילה קייצים רבים בילדותו, בפרדס של סבא שלו, סיפר שנהגו לכנות את רמות השבים גם - רמות קוקוריקו - על הלולים הרבים שבה.

כעבור שנה עברתי לגור ברמות-השבים. באותה תקופה כבר ידעתי שאת רמות-השבים הקימו יהודים, יוצאי גרמניה, שהגיעו לכאן עוד לפני הכל. הם היו בני המעמד הבנוני, בעלי מיקצועות חופשיים, שמכרו הכל שם בגרמניה והגיעו לכאן. חלקם עזבו את מקצועותיהם ועברו לעסוק בחקלאות. כמו, הסבא של בעלי, שהיה רופא עיניים בגרמניה. שלח את שני ילדיו ללמוד חקלאות בבן-שמן והיה בין מקימי "קבוצת מגדלי הירקות" או "הירקנים" ורק הרבה יותר מאוחר חזר לעסוק ברפואה.

אני גרה ברמות-השבים כמעט שלושים שנה, כאן גם נולדו ארבעת ילדי. למדתי להכיר את אלה שעלו מגרמניה, חלקם בני משפחתי וחלקם שכנים, מכרים וחברים של המשפחה. ביקרתי בגרמניה לא מעט פעמים ואני מוקסמת מיוצאי התפוצה הזאת.

כששאלתי את הספר "רומן משפחתי" שמחתי לגלות שהוא מדבר על אנשים שעלו משם לכאן. אותם אנשים, כמו האבא של בעלי, שחי את אחרית חייו שוב בגרמניה, ששם הוא היה הכי ישראלי, ופה הוא היה הכי גרמני, או בלשון העם "יקה". אהבתי את שני הספורים השזורים זה בזה. אחד המתקיים בימינו והשני מתגלגל מלפני מלחמת-העולם השניה ועד שנות החמישים.

הספר מספר על כל אותם יוצאי גרמניה שהגיעו משם לכאן וניסו לשחזר פה את כל מה שהם השאירו מאחור. הראשון מביניהם היה שמירת השפה. כשעברתי לגור ברמו השבים ההודעות על לוחות המודעות היו כתובות בשתי שפות. הגרמנית בחלק העליון של הדף והעברית למטה. זקני הכפר עוד זכרו שבעבר המודעות היו כתובות כולן בגרמנית. עברו שנים ואט אט המודעות הופיעו על הלוחות כאשר העיברית מככבת למעלה והגרמנית למטה. אולי מיותר לציין, אבל... היום המודעות רובן ככולן ב...עיברית.

הספר מדבר במקביל על החיפוש האישי של כל אחת מהדמויות בספר, אל מול החיפוש הקבוצתי, הלאומי הכללי שלא תמיד הצליחו לעמוד זה לזה זה בהרמוניה ראויה, וההתנגשויות היו בלתי נמנעות.

הספר קריא וסוחף. הדמויות עמוקות ונוגעות ללב. מערכות היחסים ביניהן מסובכות ונפתלות. ספר נפלא.

אפתח בסיפור המסגרת. המספרת, נעמי (נועומי, נעמיליין) היא רווקה תל-אביבית מבוגרת, בעלת הוצאת ספרים קטנה, המנהלת קשר רומנטי ארוך ומיוחד עם במאי תיאטרון אירי. הם מתראים אחת למספר שבועות בתל-אביב או באחת מערי אירופה שבהן הוא מביים, ומבלים מספר ימים בצוותא. יתר השיחות נערכות בטלפון. זהו המתכון שלהם לזוגיות מוצלחת מאחר ושניהם בורחים ממחויבות ומילדים.

בתחילת הסיפור מחליטה נעמי שהגיע הזמן לשיחה רצינית עם האירי במטרה לייצב או אפילו למסד את הקשר ביניהם. היא מגיעה לפגישה בוינה אך העניינים משתבשים. בעקבות הערה של האירי מתעורר בנעמי צורך עז לקרוא את היומנים של סבתה רות שטיין על מנת להתחקות אחרי תולדות משפחתה. היומנים הללו שכבו אצלה כבר מספר שנים ובעקשנות סירבה לגעת בהם. עתה, משנעור בה הצורך היא מבקשת ממזכירתה לשלוח לה אותם בדואר לוינה ודווקא שם היא מתעמקת בהם.

מן היומנים נרקם הסיפור המשפחתי יוצא-הדופן שלה. בבית אחד בברלין גרה הדודה מרים שגידלה את שני ילדיה של אחותה שהתאבדה. הבת, רות, יפהפייה בלונדית ואגואיסטית להחריד והבן פרדי, דובי שמנמן האוהב ויודע מוסיקה אך סובל מהפרעה נפשית הגורמת לו להיות תלוי באחרים וזקוק להשגחה מתמדת. רות נשואה לאוטו, פרופסור קר-מזג ומשעמם ולהם בת קטנה ובעייתית בשם אנושקה. לרות יש גם מאהב, רוברט, פיזיקאי יהיר ויפה-תואר.

החלק הראשון של הרומן המשפחתי מתרחש בברלין של תחילת עליית הנאצים לשלטון וההידרדרות המתמדת במעמדם של היהודים. קצת לפני פרוץ המלחמה, מצליחה משפחת שטיין לצאת מגרמניה (פרט לדודה מרים) ולעלות לפלשתינה א"י. הם משתקעים בתל-אביב, סמוך להנסי, אחיו של אוטו, שעלה הרבה לפניהם והספיק לרכוש לעצמו מעמד ורכוש בפלשתינה.

למשפחת שטיין, היקית הטיפוסית, קשה מאוד להתאקלם בפלשתינה המחוספסת ובשלב מסוים (לפני שנודעו מוראות השואה) הם מבקשים אפילו לשוב לגרמניה !

לא אמשיך לספר את מה שקורה בהמשך, עד ימינו אנו, מאחר ואינני רוצה להכניס ספויילרים. אומר רק שהעלילה מעניינת ויש הפתעות רבות.

יחסי לרות, הדמות הראשית בסיפור, השתנה במהלך הקריאה מן הקצה אל הקצה. בתחילה ממש תעבתי אותה ובסוף – הבנתי ואפילו קצת הערכתי.

צירוף מקרים : לפני ימים מספר קראתי ראיון עם הסופר אלי עמיר לקראת צאת ספרו החדש לשוק. בסוף הראיון נשאל איזה ספר הוא קורא עכשיו. תשובתו הייתה : "רומן משפחתי של עדנה מזי"א והוא כתוב מצוין!" אני בהחלט מסכימה עם אלי עמיר !