סגנון ראליסטי. משפטים קצרים. מין סוג של יומן של חייל. גרמני. מלחמה. מלחמת העולם ה-1. אמיתי. ואמין.

משהו אישי: בן 44. בגיל 16 אמרו לי שאני צריך לקרוא את הספר. אני דחיין. בלשון המעטה. מצטער מאוד שדחיתי. אם הייתי קורא אותו בתיכון, אולי החיים שלי היו אחרת. כן, זה ספר שגורם לך לסוג הרהורים כאלו. מי ששרת בצבא, אולי יגיד, כמוני: כן, באמת זה ככה. כך זה היה. למרות ששירות צבאי יכול להיות כל כך שונה ממקום למקום מתפקיד לתפקיד, עדיין כל מי שעומד להתחכך במערכת הצבאית או כל מי שעבר את הצבא, שיקרא. מי שמחכה לשירות, ילמד בספר דברים ששום מדריך לצבא לא ילמד אותו. לפחות לא בצורה כזו. והספר למרות שהוא ידוע כרומאן אנטי מלחמתי קלאסי, עדיין אני בעד שיקראו אותו כל המתגייסים כי הוא מכין אותך לקומפלקס הזה שנקרא צבא והדילמות האמיתיות אוניברסאליות וכל חייל יזהה את או יזדהה עם הגיבורים או המצבים המוכרים במידה גדולה.

ויש לי גם עוד משפט או שניים לגבי הלשון, השפה והתרגום של הספר. יש כבר בתחילת הספר, מלים מסובכות בעברית עתיקה שאינה עדכנית. זה יכול להרתיע ולהפחיד את הקורא או הקוראת החדשה. שינטוש את ההתמודדות עם הספר. תחינתי: המשיכו לקרוא. אם בוא נגיד , לא אהבתם את הספר עד עמוד 52, הפסיקו לקרוא. הספר כנראה אינו מהסוג שאתם אוהבים.
אפשר ללמוד הרבה על הצבא, על כל צבא. וגם על ההבדלים בין צבא פעם לצבא היום. הספר אינו מיפה ( כותב על דברים ככה שייראו יותר יפים ממה שהם באמת) את החוויה הצבאית ואינו "דופק חשבון" לאף אחד. הוא כותב את האמת שלו. מי שרוצה לקרוא מה שיש לו להגיד מוזמן. כמובן שכדאי לקרוא עוד דברים על הצבא, גם מדריכים לשרות, כדי לבוא מוכנים חזקים לצבא.

"טוב שיש לי עיסוק למשך כל היום...למעשה אני מסתובב כל היום בתוך אווירה צעירה....ובלי להרגיש נשאר צעיר, ובלי להרגיש נהפך גם למבוגר. בעצם, כל מי שעוסק עם ילדים מאבד את תווי המרירות והעצב." ( קטע מתוך מכתב של יאיר, עמ' 94). כספרן ילדים אני בהחלט מזדהה עם מילותיו הקולעות של יאיר.
אני קורא את הספר עכשיו. זהו ספר מרגש ומטלטל. מאוד מעניין גם לקרוא בהתחלת הספר על גידול הילדים ועל החיים בקיבוץ לפני הקמת מדינת ישראל ובשנותיה הראשונות של מדינת ישראל. וכל זה בעיקר דרך פריזמה של משפחה אחת משפחת פלד המורחבת, לדורותיה . יוסף ארגמן מפליא להעביר את המורכבות של יאיר. שזורים בספר עדויות בעלפה ובכתב של קרובים וחברים . מלאכת מחשבת של כתיבה ביוגרפית.

מי שמתעניין בצורת החיים של הקיבוץ ועוקב אחר התמורות הרעיוניות והמעשיות שקורות בקיבוץ, ספר זה יכול לעניין ולהעשיר. כי הוא נותן פרספקטיבה מתוך סיפור אישי על ההסטוריה של ההתיישבות הקיבוצית בפרט ושל המדינה והחברה בכלל והקשר בין הקיבוץ לתמורות בחברה הישראלית על כל מגזריה מסביבו ושהוא חלק ממנה.

יאיר, כדמות, כאדם, מרגש אותי ואני אוהב אותו וכל הכבוד שוב ליוסף ארגמן שהצליח להרכיב דמות אמינה . כי כשאני קורא אני מאמין שבאמת היה איש מדהים ושמו יאיר שכשמו כן הוא באמת האיר או הקרין כמו שיוסף ארגמן כותב. ספר טרגי המזכך הנשמה. ומזכיר ומאיר נבכי עבר לעתים נשכח וכה שונה ממציאות ימינו. אותות מעבר זה אני מאמין שאפשר לחפש גם בימינו ולעתים כדי לראות צריך להדליק אור ואז מוצאים. אך הוא קיים לפעמים מוסתר.

אני רוצה לתת דוגמא אחת מני רבו למיוחדות של יאיר. כשאשתו גרה בירושלים בעוני עד כדי כך שלא היה לה כסף לקנות מיטה והייתה חסרה לה מיטה. הם חיו בנפרד כי היא הייתה סטודנטית והוא גר בקיבוץ. הוא הביא לה מיטה מהקיבוץ. ברכבת. הוא אמר לה לחכות בתחנת הרכבת עם אופניים כדי שהוא יעמיס את המיטה על אופניים. בשנות החמישים כמעט ולא היו מכוניות פרטיות בארץ. לא הצליחה להשיג אופנים אז יאיר סחב את המיטה ברגל על הגב מתחנת הרכבת שליד אבו טור עד לדירתה שברחוב עזה בפתח עמק המצלבה. אגב הקשר בין יאיר לאופניים היה מדהים הקדים את זמנו. והוא האמין מאוד באופניים כדרך מצוינת להכרת וידיעת הארץ. הוא אירגן טיולים כבר בשנות החמישים לאילת ולנגב באופניים לילדים.

הבכור לבית אבי הוא ספר שהיינו חייבים לקרוא בבית הספר. אליעזר בן יהודה, כבן גוריון והרצל הם דמויות מופת באתוס הציוני. אנחנו הילדים קיבלנו זאת כמוכתב וללא עוררין. כמובן שהתבגרתי עלו לפעמים שאלות וספקות אצלי גם לגבי האתוס הציוני. לכן חשבתי שלקרוא את הבכור לבית אבי יהיה כמו לקרוא ספר דוגמטי שמעביר אידאולוגיה. וכמה שהתבדיתי! הספר מדהים ומטלטל ומרגש לא פחות אם לא יותר מאז שקראתי אותו בילדותי. אני ממליץ ביותר לקרוא את הספר. אני חושב שהוא יהיה מעניין להרבה אנשים לילדים ומבוגרים למאמינים ולספקנים, אוהבי הרפתקאות וגם לאלה המחפשים או מחפשות בספר את הרגשות העדינים יותר. הספר פשוט מעניין ומרתק. הסופרת דבורה עומר מכניסה אותנו לחיים של ילד- הבן הבכור, של אבא , של משפחה. למדתי בספר דברים מדהימים על חייהם של אליעזר ומשפחתו ועוד ועוד. דבורה עומר יודעת לבנות דמויות והיא מגלה אחריות גדולה באפיון התקופה ובאפיון הדמויות הראשיות או המשניות כמו אבו חמיס או לוליק - הדמויות אינם פלקטיות. הם מורכבות. ולכן אנושיות. לדעתי דבורה עומר היא יוצרת ענקית ואני כל כך שמח שהחלטתי לקרוא את הספר הזה שוב אחרי שלושים שנה. ולסיום הסיפור חיבר אותי לזהות שלי כישראלי ואפילו עורר אצלי גאווה בזהות הישראלית שלי. כשבתקופה שלנו לפעמים קורים דברים נוראים שמקשים עלינו להזדהות עם הארץ שלנו, הנה ספר אנושי ואמיתי שמזכיר לנו את שורשיה של כל המורכבות של המציאות שלנו. דבורה עומר היא יוצרת גדולה אך גם היא בעצמה יצירה שהארץ הזו עם כל המגרעות שבה הצליחה ליצור סופרות ויוצרות כאלו גדולות. לדעתי בקנה מידה עולמי. לדעתי ניתן למצוא קשר בינה לבין הסופר והצייר נחום גוטמן שקדם לה בדור אחד או שניים. שניהם יוצרים ישראלים שגורמים לי להיות גאה בלאומיותי!! הספר יצא במקור ב1967! ואו זה מזמן! ב2007 יצא הספר בהדפסה חדשה בספרייה לנוער בהוצאת עם עובד( כל הכבוד!). הפונט של האותיות בהדפסה חדשה גדול יותר אבל לא מנוקד וממש כיף לקרוא בספרים החדשים.

ספר מצמיד. זאת אומרת מרגע שהתחלתי לקרוא אותו נצמדתי אליו והיה לי קשה להיפרד ממנו. סיימתי את שלוש מאות עמודיו בפחות מיום.