אחת הסיבות שאני אוהבת כל כך לקרוא ספרי נוער היא הילדות העשוקה שלי. הייתי מנויה בספרייה שלא הייתה פתוחה מדי יום ושאפשר היה לשאול בה רק ספר אחד בכל פעם, וגם אותו בחרה הספרנית שמעבר לדלפק - לספרים עצמם לא הייתה לקוראים מן השורה גישה. גם המבחר שהיה לא היה מספק. אחרי שסיימתי את כל ז'ול ורן, מיין ריד ופנימור קופר, את כל דבורה עומר, את מה שיצא בסדרת כתרי, מה שנשאר היה רק לקרוא מחדש את אותם ספרים.
בינתיים חל שיפור עצום ויש הרבה ספרי נוער וצעירים שיוצאים לאור בתרגומים טובים,ואני מנצלת את ההזדמנות וקוראת הרבה מהספרים שילדיי שואלים בספרייה.

"ספר אלף הימים" של שנון הייל הוא סיפור הרפתקה המתאר מציאות חיים במונגוליה לפני זמן רב. הגיבורה הראשית של הספר היא דאשטי, אמה עמלנית שנשבעה אמונים לגבירה אותה היא משרתת. נאמנותה באה לידי ביטוי לאחר שהיא נכלאת עם גברתה במגדל אטום לשבע שנים לאחר שהנסיכה מסרבת להינשא לחתן המיועד לה.
הספר הוא יומנה של האמה, ובמהלכו מתגלה האישיות המרתקת שלה. בזכות התושיה והאומץ שלה מצליחה דאשטי לא רק להציל אותה ואת גברתה, אלא ממלכה שלמה. השפה של האמה נשמעת כל כך כנה ומרעננת, ולאט לאט נשבה הקורא בקסמה (מסתבר מהמשך הספר שזה קורה לא רק לקוראים...).

כדאי לקרוא את הספר כי דרכו נחשפים לעולם שונה מהמוכר לרובנו, ליכולת לשרוד בתנאים בלתי אפשריים, לכוח של השיר לרפא ולשנות מציאות, לכוחה של נאמנות וליכולת לשנות ולהשתנות.
והערה לסיום: בסוף הספר מציינת המחברת שלאחר שלמדה על ערכן של חיות המשק וחשיבות לקיום המשפחות באזורים ניכרים של העולם, היא מייעדת חלק מהכנסות הספר לקרן הרוכשת חיות כאלה לזקוקים להן. לאחר שקראתי את הספר אני חושבת שהמסר החשוב ביותר הוא שידיעת קרוא וכתוב היא החשובה ביותר, והיא המצילה בסופו של דבר את דאשטי. אולי כדאי לתרום דווקא לקרן לחיסול הבערות?

שוב מוטחת בפניי המגרעה שבטבעי האנושי, צר העין וההפכפך. כמה קל לנו, בני האדם, לסגור את עינינו לעומת כל הטוב והשפע שבחלקנו ובד בבד להאיר באור זרקורים בוהק את כל הרוע והחוסר. אפשר לראות זאת בעיתונים, בספרים, בשירים, בטלווזיה, ברשתות החברתיות ובעוד שלל מדיות. קל לזהות זאת גם בחיי היומיום: מוצרים מוזלים לעומת המתייקרים, רכבי התחבורה הציבורית שמגיעים בזמן או שלא, נקודות אור בבוס לעומת תכונותיו המעיקות, ספרים טובים לעומת גרועים.
מי שמכיר אותי ואת ביקורתיי, יודע כמה בקלות אני מוכנה להתנפל בציפורניים מושחזות ולקרוע לגזרים כל ספר הראוי לכך, וגם- אני מודה שאולי- כמה שלא ראויים לכך. ספר גרוע יכול 'לזכות' ממני בשלל מילות בוז ציניות. במרץ אשפוך עליו קיתונות לעג וסרקזם. והנה מגיע אליי 'ספר אלף הימים', הכתוב נהדר, בעל עלילה מרתקת ודמויות מקסימות, המעוטר בדיוק וביופי, ואני נותרת חסרת מילים. נפעמת וחסרת מילים.
אני גם קצת מפחדת להכביר במילות שבח, שכן קרה לי בעבר שהרסתי כך ספר לקרובת משפחה.
אז אשאר לרגע באיזור הנוחות שלי, ביקורתיות קשוחה. בואו נדבר רגע על הכריכה המזעזעת הזאת. שיא הבושה בעיצוב כריכות. היא לא ראויה לספר. כוונתי היא לכל ספר. עדיף לו לספר שיזכה בכריכה צהובה חלקה, אשר שמו טבוע עליה באותיות זהב מתקלפות, מלקבל את הכריכה הזאת. עוד דבר קטן: הספר זרוע בציורים, המהווים חלק ממנו ומתארים אנשים ומצבים. זה נוח מאוד, אך מעט ילדותי.
פיו, זה הרגיש טוב. אלו כל המילים הרעות שיש לי על הספר הזה, וכבר מכאן ניתן ללמוד על טיבו.
'ספר אלף הימים' בונה עולם מופלא, מגוון ומרתק, שאמינותו מתייצבת עם אינספור סיפורי ביניים זעירים ומקסימים. הספר כתוב בצורת יומן, וממצה בהצלחה את החמידות שבסגנון כתיבה זה. זהו אופן משכנע, שכן פעמים רבות קורה לי בספר הכתוב מגוף ראשון שאני תוהה לעצמי, איך בעצם זוכר הגיבור את כל הדברים שהוא מספר? הכותבת, הגיבורה, דאשטי, מספרת על מסעה הנאמן לצד גבירתה, ומתארת את כל קורותיהן, כמו גם התהליך הארוך והקשה שהיא עוברת בעצמה, כנראה מבלי לשים לב לכך לב. כל זה קורה בצורה נהדרת, כל כך יפהיפיה שמותיר אותי חסרת מילים. באמת. למי יש מילים? לשנון הייל. רוצו לקרוא.

אוקי, פרט שולי וקטן הוא שלפני יומיים, בביקור ה"קטן" שלי בספרייה, לא היה זמן (הספרייה הייתה אמורה להיסגר תוך עשר דקות) פשוט התרוצצתי ממקום למקום בחוסר משווע של ריכוז ושלווה, וכמה שפחות שקט, מזל שהספרייה הייתה ריקה עשר דקות לפני הסגירה.
לקחתי לידיים שלי לפחות עשרה ספרים בו זמנית והתחלתי לסנן אותם לפי מה שנראה הכי טוב בעיני, ואפילו אז לא הייתי מרוצה מהתוצאות.
בסופו של דבר הבטתי בספר הזה, שנח לו על המדף, ובמהירות החלפתי אותו עם עם אחד הספרים שהיו לי ביד ולא כל כך התלהבתי ממנו, בלשון המעטה.

כשהתחלתי לקרוא את הספר, ממש בפרקים הראשונים, נסחפתי לתוכו בצורה מדהימה, הוא מעניין מהרגע הראשון שאתה קורא בו, פשוט מדהים לראות ספרים כאלו.
ובכל מקרה, איכשהו עלתה לי לראש בלדה שקראנו בשיעור ספרות, כחלק ממסגרת בית הספר, שמה "סר פטריק ספנס", אבל אני לא אתחיל לספר אותה בעל פה.
אני זוכרת שבמבן בספרות האחרון, כחלק מחודש המבחנים שיש לנו בחודש האחרון, הייתה שאלה, "מהו הערך העיקרי בבלדה 'סר פטריק ספנס'", התשובה הייתה נאמנות עיוורת.
ואיך זה מתקשר לספר?
אני שמתי לב שדאשטי האמה (משרתת) נאמנה לליידי סארן הגבירה נאמנות עיוורת, למרות שרק נפגשו.
כל בקשה של ליידי סארן מתגשמת כל עוד יש בדאשטי את הכוח לעשות זאת.
וזה היה מדהים.
תחשבו על זה שיום אחד אתם באים לבית עשיר ואמורים לשרת בו גבירה עשירה ויפהפיה, ואז מתחוור לכם לגלות שאותה הגבירה הצעירה הסתבכה בצרות חמורות ואם אתם תישארו איתה-תכלאו יחד איתה במגדל למשך שבע שנים.
מה הדבר שהייתם עושים?
אני הייתי בורחת, באמת ובתמים, שיבתרו אותי ויהרגו אותי, אבל שבע שנים בתוך מגדל נטוש, הייתי מתה משעמום.
אבל לא, דאשטי נשארת נאמנה לגבירה שלה והולכת אחרייה בנאמנות עיוורת.

בתחילה דאשטי די מרוצה מהסידור במגדל, יש לשתיים אוכל לשבע שנים, דבר מאוד נדיר בשביל עמלנית שכמותה.
אבל לאחר מכן, באות התלונות, החיים הופכים קשים ומעייפים.

מהתקציר לא הבנתי איך יכול להיות שהשתיים יכולות להיכלא לסכנות שהן כבר כלואות בתוך המגדל, ומדהים איך שהתגלגלות העניינים גרמה לסכנות להיקרא בדרכן.

היו כמה קטעים די משעשעים שבגללם כמעט נפלתי מהכיסא (או הספה, במקרה שלי) דאשטי העמלנית היא דמות משעשעת ומעניינת ביותר.

האמת שדי תיעבתי את הגבירה סארן, די לבכות!
כמה בן אדם מסוגל להיות תלותי ובכיין?!
בסופו של דבר די נמרטו לי העצבים מהדמות הזאת, הקליפה המעצבנת הזאת, פשוט דמות שנועדה לסתום חורים בעלילה.
אני באמת לא מבינה איך דאשטי הצליחה לסבול אותה לכל כך הרבה זמן, איך היא לא השתגעה כבר ואמרה לה שתסתום את הפה שלה אחרת היא תסתום לה אותו?!
לדאשטי יש בהחלט אורך רוח.
בסופו של דבר הדמות סוף סוף לקחה את עצמה בידיים, והכל בעזרתו של חתול אחת קטן-אני לא אגלה יותר כדי לא לספיילר.

מה שעניין אותי מאוד בספר הוא האמונה של דאשטי ועוד די הרבה דמויות אם לא כולן באלים אחדים.
בעולם שבו מתקיימת העלילה ישנם שמאנים ושרים שמסווגים לפי אלים, כל מיני עניינים מסובכים שצריכים רשימות כדי להסתדר איתם ולזכור אותם.
אה, גם שכחתי לציין שאנשים מסוגלים להפוך לחיות על פי אמונה ושירים מסוגלים להציל חיים.
לדעתי הדבר יצר הרבה נקודות מפנה בספר, וגרם לאנשים להתנהג ביתר זהירות לגבי החוקים, ויצר גם לשירה של דאשטי מטרה מסוימת, בעצם המון מטרות.

אחד הספרים הכי מדהימים שקראתי, מתאים לכל מצב רוח, הוא פשוט יכניס אתכם לתוך העולם שלו, אני ממליצה בחום.

זה היה לפני כמה שנים... אני לא זוכרת כמה. אבל מכל מקום, הייתי ביחד עם אחותי התאומה בסטימצקי וכל אחת יכלה לבחור ספר אחד. אני לא זוכרת מה בחרתי, זה כנראה לא היה חשוב, לא כמו הספר הזה, בכל אופן.
היינו כבר צריכות ללכת הביתה, אז פשוט חרשנו מהר על המדפים ומצאנו את זה. אמרתי לה שהוא נשמע לי ממש יפה, על פי הכריכה האחורית. פשוט לקחנו והלכנו. היא קראה אותו לפניי, כמובן, הוא היה שלה. אבל אחרי שאני קראתי אותו, הוא הפך לשלי. אני חוזרת אליו כל יום כמעט. אני קראתי אותו לפחות עשרים פעמים, ואני באמת שלא מגזימה. הוא פשוט נפלא.

יפהפה! לא חשבתי שאוכל להנות ממנו כל כך. הוא הפתיע אותי.
יש בו מגע קל של סינדרלה, מה שלטעמי הופך כל ספר לטוב יותר.
כתיבה קולחת ומלאת רגש, עלילה שמתעקשת לא לשעמם, מתיקות וקסם שנגעו בי.

זה אחד הספרים הכי טובים שקראתי בזמן האחרון.
הוא ממש מרתק ושונה מהרבה ספרים שקראתי.

נפלא.