ספר ילדים נדיר בעוצמת ההומור שלו בנוף הישראלי.
על הציר התמים של עלילת שרשרת צומח כאן סיפור פרוע ומשולח רסן, ויחד עם זאת – שובב וטבול בהומור רב. כן-כן, בדיוק כמו שבני ארבע-חמש אוהבים.
המכשפות שיוצאות לבלות עושות את זה כמו מכשפות – משתוללות, מפחידות את כולם, שוברות את כל חוקי ההתנהגות הנאותה, אך עושות זאת בצורה מגושמת ומצחיקה, בסגנון של קומדיית סלפסטיק.
לא לשווא זכה הספר בפרס מוזיאון ישראל לאיור: אורה איל, זיכרונה לברכה, הבליטה באיוריה המופלאים (והלא כ"כ אופייניים לה) גם הצד הפרוע וגם זה המצחיק של הגיבורות והמצבים.
החיסרון היחיד של הספר הזה – בחריזה הדלה. אם כבר עושים יצירת מופת – מן הראוי היה להשקיע גם בפן הזה. אבל על כך ניתן לסלוח - בסך הכול הספר מצויין.

תינוקות שעדיין לא מדברים אוהבים לחקות קולות של בעלי חיים. והספר החביב הזה נותן להם הזדמנות מצויינת לעשות כן, ולא זו בלבד - גם לדבר עם אותה חיה בטלפון ועוד לצחוק על התעלולים שהיא מספרת שהיא עושה. כאן הפנטזיה הבלתי מרוסנת של דתיה בן דור מומחשת היטב באיורים המופלאים של הילה חבקין. תבנית השיחה עם כל חיה שחוזרת על עצמה שוב ושוב מתאימה בול לגיל הנמענים הקטנים. הספר טיפה ארוך לטעמי, אבל זה לא מקלקל.
מעולה לתינוקות.

הדידקטיקה הורגת את האמנות. ספר דידקטי לפעוטות יפה ומושקע ככול שיהיה נשאר רק ספר לימוד.
"לפעמים" של פאול קור דומה מאוד לספר דידקטי, אבל הוא לא. בפרוש לא. המחבר (שהוא גם המאייר) הצליח לשמור על האמנותיות של הספר, הולך על חבל דק ולא נופל. הפשטות שלו, הדיבור בגוף ראשון, ההומור המאופק, אפילו הגימיק של חצאי הדפים – כולם תורמים להשבחת האיכות האמנותית של היצירה.
וזאת לא אמנות לשם אמנות. הודות לפשטותו הוירטואוזית הספר מצליח לרתק פעוטות בגילאים הכי רכים וזה בהחלט ההישג הגדול שלו.

הנה רכבת.
ברכבת יושבת ארנבת.

אף מילה של הסבר, של הקדמה – ישר למשחק. הפרטים החסרים נמצאים באיור. זה היופי בספר הזה. הסופרת מבינה את ראש הילד וסומכת עליו. וגם עלינו, על ההורים.
לא פלא אפוא שיש כאן ציונים קוטלים. כדי להבין, צריך להתאמץ, ולו מעט.
האיורים של אורה אייל נאיביים ומופלאים, מתוזמנים היטב עם הטקסט וכאמור - משלימים אותו.
בשורה התחתונה, ספר מרהיב, אחד הטובים בספרות הילדים הישראלית.