כניסה ללב החמסין בספר היא כמו לחזור לילדות ולנבור בתוך קופסת אוצרות של ילדים.

המילים הן גולות צבעוניות,שברי חרס עלומים,חלוקי נחל,פרפר מיובש,כפתורים בשלל צבעים ושברי זכוכיות-שמי הים המלוח החליקו והפכו לאבנים נוצצות ויקרות ערך.
ציפורים מגונדרות,אדמה לחה וטחובה מן הגשם,קרני שמש המלחכות את דרכן מבעד לענפי העץ הכבדים ונופלים על האדמה
בנונשאלנטיות מיסתורית כאותו תלתל של שחקנית הוליוודית...

סיפור מסתורי נגלה ונסתר חליפות.רומן ילדות שרב בו הנסתר על הגלוי...
רותם מקמצת במידע על הרומן הרובץ לפיתחו של הספר ומצטרף לרומנים נוספים כפאזל אדיר מימדים שיש לפענחו.
מגלה-מסתירה כאילו משחקת איתנו במחבואים.

משיקה את משחקה עם עיסוקו הארכיאולוגי של אביה ועמיתו החידתי שאיכלס את שנותיה הצעירות כנוף ילדות.
חיים צעירים של ילדה תלושה,ללא אם שתגביל את תנועותיה ותקבע לה את ארוחותיה.
חלומם הרטוב של כל ילד וילדה.
-חופש לעשות כרצונך,האקלברי פין וטום סוייר ביחד.

לויה חוזרת אל נוף ילדותה ומזמינה אותנו לשחק במשחקי שכונה של ילדים.ואני מתמסרת אליה ונותנת לה להיות המנהיג שבחבורה.

המסע לא קל והדרך,היא דרך חתחתים.

ממתק לאניני טעם.

הללויה אמש סיימתי. מתברר שזהו ספר שואה, מעניין שתוך כדי הגעתי לקטע שמדבר על השואה שזה רק בעמוד 200 בערך ואני כבר בערך בעמוד 250 הגעתי לפוסט בפייסבוק של מישהו שמעריכה אולי הערכתי, נו יש לי בעיה קשה של רגשי נחיתות אשכנזיים מי שההורים שלה עבדו כמו חמורים כדי לגור בדירת 2 וחצי חדרים בסגנון ספרטני בצפון הישן והנחשב לצפונבוני וממש לא כך בתל אביב אז המרוקאי נסע לטיול שורשים עם משפחתו הענפה וכתב איזשהו פוסט כזה מין ואני מגיבה לו ומה שמעניין אותו שסלאח שיפגוש את טוביה מסבירה לו שזה אצלי במטבח בבית הצפונבוני שלי שאבא שלי הגיע לכך, שורד שואה, פליט, עם ילדות עשוקה, לדעתי, לא לדעתו, והורים אחרי שכבשו בית בג'בליה עבדו כשותפי רצפות בבית חולים דונולו כדי לשלוח את הבן שלהם לטכניון, זה כמשרה שנייה, יאללה נחזור לספר הכול כך טעון מרגש הזה, עם עלילה נפתלת, ממש, כתוב בהתחלה קשה ממש לקריאה ולהתחבר ואחר כך כתוב כבלש, עלילת מתח ומסתורין, עופפ כל הזמן, על הרומן הישראלי, שורשי הזה, הכול כך יפה, נו הסתובב לי הספר הזה חיים רבים בסביבה, נכתב ב 2001, שרק עכשיו הזדמן לי להתיישב עליו, באדיקות, ולסיים לקרוא בחריצות רבה, נהנתי ממליצה, כאבתי התמלאתי צער אנחנו הישראלים שהחיים ממש לא פשוטים לנו בכלל והנה כאן היא מסבירה למה. חברתי בשיחותינו אומרת לי לא להזדהות, בדברים אחרים ששוחחנו עליהם, מעניין כי אני עושה את זה כול הזמן בספרים, אז זהו שאני חייה ככה. טוב גשו לקורא תהנו, תחוו תלמדו. מאיפה באנו לא משנה לאן נלך. וגם לא איך. יש לי את המהדורה של 2001 עם העטיפה הזאתהי. חוזרת לספר- חופשה אילתית משפחתית 02/09/2018- כאמור לא הספקתי ממנו אז באילת והמשכתי ממש בזמן האחרון אינלישמצ ממש מתי כנראה שמאז הספר האחרון שכתבתי עליו ביקורת ודרגתי אותו. תכף אבדוק.שבועיים - זה כי בהם ביליתי קצת יותר מבדרך כלל שבועיים של ערבים אינטנסיביים בחוץ וטיפול בעצמי.כתוב שקראתי את הספר מיום ראשון 17/07/16 עד יום שני 15/10/18.פשוט לקחתי אותו מהיכן שהוא לפני שנה וקצת. את האמת שכאשר התחלתי לקרוא לא ידעתי שזה ספר שואה, תאחלס תמיד נמנעתי מספרים בנושא, לא יכולה, לא מסוגלת, קשה מדי מצער, כואב, בשנים האחרונות עם התבגרותי יכולה ועושה בהתחלה ספרים כאלה שבכלל לא יהודים ולא ישראלים כתבו וכאילו ממש לא ספציפיים ואחר כך הנה כזה מין ספר ישראלי צברי שורשי כזה.

הזהירו אותי שההתחלה קשה ושצריך לצלוח אותה. "טוב", חשבתי לעצמי, "קטן עליי, עברתי הרבה ספרים עם התחלות קשות, אעבור גם את זה". התחלתי לקרוא, המשכתי, הכרחתי את עצמי להמשיך, כבר עמוד 100 ועדיין כל המחשבות הלא ברורות של המספרת והדמויות המערופלות שלא ברור מי זה מי ולאן הכל קשור "את חזקה, תמשיכי" אמרתי לעצמי "הבטיחו לך שזה משתפר" (הו, התמימות). באיזה שהוא שלב התחלתי קצת לדלג, לא ממש על עמודים אבל רפרפרתי על הקטעים הלא ברורים של המספרת שלא תרמו להבנת העלילה (כמו רוב העמודים הקודמים) עד שהתחיל להיות קצת מעניין. ובדיוק כשהתחיל להיות קצת מעניין הסופרת הנכבדה הכניסה לי מהדלת האחורית את השואה, ואני, אחרי שבשנות נעוריי קראתי ספרי שואה בלי סוף לא מסוגלת יותר, בעוונותיי, לקרוא ספרים בנושא הזה. בסוף כשהצלחתי לסיים סוף סוף את הספר ראיתי שהיא אפילו לא נותנת תשובה לאחת מחידות הספר ולא מסבירה למה דוידי לא דיבר עם המספרת כל השנים. מה הקטע.
לסיכום, ספר שלא ברור לי מה קוראים אהבו בו, לא ברור לי למה הסופרת מלכתחילה כתבה אותו בצורה כ"כ לא ידידותית לקורא (למה? מה באמת עבר לה בראש?), למה לא רומזים שהוא על השואה ולמה הוא כ"כ עצוב וריקני. שתי נקודות ולא אחת רק בגלל החלק שבו היא (-ספויילר-) מוצאת את אמא שלה שיש בו אנושיות ומורכבות רגשית.

ספר מרתק. בתחילתו הקריאה הייתה לי קשה עד בלתי אפשרית - אך בשלב מסוים התגברתי והתחברתי מאוד. יש תיאור חד, שנון ומדויק של האוכלוסיה בארץ, והרבה פנים של התלבטויות שאדם עובר - אך לא תמיד מודה בהן.
תיאור מבריק של פגישת חברים משנות בי"ס - כשהיא קולטת שהמפגש לא מעניין אותה כלל, ואין לה דבר ולא חצי דבר משותף עם האנשים האלה, או אווירת השיחה הזאת.
הפגישה עם חברתה הטובה מהילדות - שמתגלית בהתחלה כאכזבה, כי הן התרחקו מאוד. תיאור מדוייק להפליא של איך אישה משתנה עם השנים, של התנהגות ילדים שגדלים ב"אווירת חופש ישראלית" אצל חברתה הטובה. התנהגויות וצורת דיבור דוחה ביותר בבית.
וכן הלאה - המון סאטירה אכזרית למדי וקולעת מאוד על התרבות הישראלית העכשיוית.
בנוסף הספר מעביר את הקורא בצורה נהדרת דרך שנה שלמה בישראל - מעבר על אווירת החגים, והייחודיות של הטבע, של המסורת והמאפיינים החיצוניים של התגלגלות השנה בארץ - רעיון מדליק של ממש לטעמי. הרגשה של חיים ממש בתוך הספר.
כעת - לגבי חסרונותיו של הספר, בעצם חסרונו המרכזי - לדעתי הספר מחולל את השואה - המשפט קצת יומרני - אבל זאת הייתה הסיבה האמיתית שכשרק סיימתי את קריאת הספר הרגשתי תחושה מאוד לא נעימה. תחושת ציניות שעברה קצת על גדותיה. תחושה שהציניות יכלה לפסוח על חלקים מסוימים של ההיסטוריה. הספר מאיר את השואה דווקא מהכיוון של התחמנות והמרפקנות של האנשים שחוו אותה - ומותח עליהם הרבה ביקורת. ולי הייתה עם זה בעיה גדולה מאוד. זאת הייתה פעם ראשונה בחיי שנחשפתי לפן זה של השואה - ונותרתי קצת עם תחושת כעס על הסופרת על שהחליטה לתעד את הפן הזה. אני מניחה שיש חלקים בהיסטוריה שצריך לטשטש בהם את האמת המעיקה - ולתאר את האנשים רק מהצד הטוב שלהם.

לגבי סיום הספר - הסיום מגיע לשיא הציניות לטעמי. ציניות שלא ניתן לעלות מעליה. מעיק - אבל אמיתי מאוד.
(לא מפרטת על מנת למנוע ספויילר)

כשרק סיימתי לקרוא את הספר - הייתה לי תחושה מעיקה - שלא אהבתי אותו - למרות שבעצם משלושת רבעי ספר נהניתי מאוד. פשוט החלקים המעיקים יותר היו דווקא בסוף.

לאחר תקופת מה - כשיכולתי לראות את הספר ממרחק - הבנתי שזאת הייתה חוויה מרתקת לקרוא את הספר, וממש לחיות את התיאורים. לסיכום ספר מומלץ ביותר.

"...רומן שאינו מתמסר בקלות..." כך נכתב באחת השורות שבגב הספר.
נכון, גם אני הרגשתי כך, אולם לאחר "משחק מקדים" קצרצר, נהניתי מהשפה וצחקתי לקריאת השורות והדימויים לאורך כל סיפורי הילדות. העברית מ-ש-ג-ע-ת! והסופרת לא חוששת לעוות ולקמט מעט את השפה העברית, והיא עושה זאת בחן רב.
הסיפור משולב, אם כי לא תמיד הבנתי לצורך מה, בלטינית ובאירועים שנכנסים האחד לתוך השני, דבר שמקשה מעט על הקריאה הרצופה והבנתה. היא עושה בשפה מטעמים משגעים ש"אין עליה" כדברי החבר'ה, פשוט "קוסמת מילים"!
התייחסתי פחות לנושא הסיפור, כפי שכל המבקרים הנכבדים שכתבו על הספר לא התייחסו. פשוט נהניתי מכל עמוד, עד ש...אם נמשיך להתייחס לדימויים: "כל כיף סופו להסתיים" ואכן, הסיפור הופך להיות שונה במידת מה, מעמוד 243 (הפרק "חריכה"), וכמעט חוזר לעצמו בעמוד 311 ("חי"). אגב, כל שמות הפרקים מתחילים באות "ח"...
מאד אהבתי את הקטע הראשון, פחות את השני ואילו הסיום היה סביר - משהו באמצע.
מבחינתי, מהספר יפיקו הנאה בעיקר אלה שיש להם "אופי פולני" ולאלה שיש להם "סוויץ' לפולניות".
ולמי מאיתנו אין?
בסה"כ ספר טוב.

ספר ממש טוב. ההתחלה קצת קשה ולא מובנת אבל כשעוברים אותה מאוד נהנים מכל עולם האסוציאציות של המחברת. הסיפור מעט עצוב ולא אופטימי.

אחד הספרים הכי יפים, הכי מעניינים, הכי אורגינליים שקראתי. הלשון, הצורה, הדרך בה מובילה אותנו הסופרת אל סופו היא מעשה ידי אומן.

ממולץ ביותר

ספר יפיפה. מעט קשה להבין את המתרחש בתחילה אבל הסבלנות משתלמת ובגדול. ספר רגיש וחכם.

ספר טוב ,קצת כבד ,קצת דיכאוני אולם ספר שכל חובב ספרות איכותית חייב לקרוא