שורשי האלון הצומחים מבין סלעי הבזלת

כילד, שאלתי את אבי מדוע יגאל אלון הוא המנהיג שלו, אחריו הוא הולך בנאמנות מוחלטת, הוא לרגע חשב ואמר את אלון אני מכיר כילד ממסחה, (כפר תבור) הכפר שלנו, אז מה, הקשתי, האם זה אומר שהוא יכול להיות המנהיג שלנו ? אבא שלי חשב מעט, ואמר אני רוצה לספר לך סיפור קטן על הפעם הראשונה בה הכרתי את יגאל פייקובייץ' (אלון), היינו קבוצת ילדים גדולים שתכננה לעלות לתבור, ילד אחד קטן התעקש להצטרף אלינו, אמרנו לו לא בא בחשבון, אבל הוא בשלו הלך אחרינו, השלכנו עליו אבנים באכזריות של ילדים בוגרים, והוא בשלו, נסוג מעט לאחור, והמשיך ללכת אחרינו, לאט לאט הוא סגר את הפער עד שהצטרף אלינו והפך לחלק מהחבורה, מאז הבנתי את נחישותו של הילד הזה, ואת החוכמה שלו לקחת אירוע אלים של דחייה ולהפוך אותו על פניו לאירוע של ידידות וקירבה. באותם ימים חשבתי שמדובר באגדה כפרית של ילדי איכרים, אחר כך שבגרתי הבנתי שבעצם מאותן חוויות ילדות עוצבה מנהיגתו של אלון.

שנים הרבה קודם לכן, יצחק שדה פנה לדודי שהיה מוכתר כפר תבור, ובקש את הבחורים הטובים לביטחון ולנשק, אמר לו הדוד, פייקוביץ' הצעיר, הוא ג'דע' ( גיבור חייל ) ומנהיג הצעירים שלנו בכפר, הוא עוד יגיע רחוק. הגיבוש עורר בי צחוק, מסע לילי לפאתי כפר ערבי, שדה מרעיש כפיל, לבסוף מקנחים בקומזיץ - יושבים ושרים סביב למדורה, התקבלת יה פיקובייץ'.

כעת לאחר שנים רבות, חזרתי לספר בית אבי של יגאל אלון בכדי לנסות ולהבין כיצד חוויות ילדות, בנופי הגליל התחתון, בכפר בו גדל אבי, היוו תשתית לצמיחת מנהיגות חכמה והערכית של אלון, המשמשת לנו מושא געגוע, ומהי משמעותם של המושגים בית, הורים ונופי ילדות ?

ראשית המאה שעברה, הבריטים החלו לבסס את שלטונם בארץ, הגליל התחתון היה עדיין אזור ספר - מערב פרוע. כפר תבור היה ישוב נידח ומבודד, אליו הובילו דרכי עפר. גרו בו שלושים וחמש משפחות, איכרים קשוחים שעמלו בפרך בכדיי להתקיים מהאדמה הקשה, סביב שבטי בדואיים, כפרים ערבים עוינים, וכנופיות שודדים, לא בכדי הביטחון הוא מאבק קיומי יום יומי.

המייסדים הנחילו לילדיהם את ההיסטוריה הישראלית כמורשת, וכשורשים להווה. אלון מתאר בחיות, את סיפור דבורה וברק בן אבינועם המתכנסים על התבור בכדי להכות את סיסרא, כמו סיפור שקרה רק אתמול לחקלאים הדלפונים שחשו שייכות והמשכיות לנופי המולדת.

הסיפורים של העבר נכרכים אצל אלון למציאות הביטחון בהווה, לאחיו הגדולים היוצאים למרדף אחרי שודדים שחמסו את עדרם, צבי האח, חזר מדמם ופצוע קשה. פעם לפני זמן רב, נפגשתי עם בני דודי מכפר תבור המבוגרים ממני בשנים רבות, ספרתי להם שאני לומד בכדורי ורץ, בתגובה הם אמרו, טוב גם אצלנו רצו מהר, אבל אחרי גנבי עדרי בקר, לבטח הם התכוונו לאירוע שאותו מתאר אלון.

האיכרים תמיד הסתובבו חמושים, מוכנים להגן על עצמם, בידיים חשופות, בנבוט, רובה צייד, או אקדח. העלייה השנייה בקרב על השמירה, ועל התודעה ההיסטורית, הציגה את האיכרים כיליד הכאפות של השכונה, ששמו את מבטחם בתשלומי הפרוטקשן, מכיוון שלא יודעו להגן על עצמם.

גולת הכותרת של הספר, הוא מבחן האומץ שערך האב לאלון. בהגיעו לבר המצווה, אלון קיבל מתנה אקדח, ונדרש לצאת לבד בלילה לשמור על השדות, למרבה ההפתעה הוא ניתקל בגנבים, מפגש שהתפתח לקרב יריות, ברגע הקריטי יצא האב מאחורי המחסה והניס את השודדים, ובכך הוא המחיש את מהות החניכה של אב לבנו ואת עקרונות הקניית תפיסת הביטחון, הדוגלת באומץ ושימוש נבון בכוח כדרך חיים הכרחית. סיפור נפלא של אהבה בין אב לבן בטקס בגרות.

אלון בשפה נפלאה, יודע לספר סיפור מקסים על נופים, אנשים וטבע השלובים זה בזה בסיפור שיש בו תמימות ואהבה גדולה לאדמה, ולארץ ישראל, ארץ מרהיבה ביופייה וקשה שחייבה התמסורת לאין קץ לאלו שניסו והצליחו לשרוד אותה.

חשבתי על ההחלטה הגורלית שאלון קיבל, כשנטש את משק אביו, ובחר ללכת לדרכו ולחיות בקיבוץ גינוסר, אלון סגר את דלת הבית הריק, ותפס טרמפ צפונה לגינוסר לדרך החדשה שבה בחר, תמונה שעוררה בי מחשבה על האופן שבו הבית ונופי ילדותנו, נטועים בתוך נפשנו, באהבה וגעגוע אין סופיים, לעולם שהיה ועיצב את אישיותנו, ולקונפליקט כואב בין הבית שהיה לנו ולדרך שבחרנו.

בדרך בואך לצומת גולני בכניסה לבית קשת צומח אלון עתיק יומין, בודד על רקע מרחבי השדות והתבור הגאה. מידי פעם כשאני עולה צפונה, אני עוצר במקום, נגש לעץ מביט בשורשיו החובקים את אדמת הבזלת ותמיד נזכר באיכרים של מסחה וביגאל אלון שיותר מכול מסמל בחייו ובמרשתו את עץ האלון, צבר ששורשיו חובקים ויונקים את האדמה, ענפיו מגבהים ומשנים את קו הרקיע ופירותיו מעניקים חיים לדורות הבאים.