דיק דייבר הוא האיש. הוא מככב בספר במשך עשור - 1919 עד 1929 - הוא פסיכיאטר אמריקאי שבא לנהל בית מרפא בשוויץ, מתאהב באחת המטופלות, יפהפיה מיוחסת ועשירה מאד, מתחתן איתה ו...הופ החיים היפים שנעים בין שוויץ לבין הריביירה הצרפתית ופריז.

זהו סיפור עלייתו ונפילתו של דייבר המלא קסם, שהוא וחבורת מרעיו מהווים בזמן החופשות הארוכות בריביירה, מוקד חברתי יוקרתי מתהולל ומשתעשע, עד שהזמן והשתיה עושים את שלהם.

נושא בתי המרפא לא היה זר לפיצג'רלד, הוא היה נשוי לאשת חברה פופולרית מאד יפה בשם זלדה שהסכיזופרניה הכריעה אותה ובסופו של דבר אושפזה באחד מבתי המרפא. דרך סיפורו של דייבר פיצג'רלד מבטא את "החברה הגבוהה" האמריקאית הקלוקלת של שנות העשרים העליזות, את הגזענות והבדלי המעמדות, בעיקר האנגליות

ובכל זאת זה עולם שמתרכז בחיים הטובים שלו ללא דאגות מיוחדות, נטול קורונות או משברי אקלים וכיוצא בזה.

הספר הזה הוא הטוב בספריו של סקוט פיצג'רלד למרות גטסבי הגדול שגם הוא מצויין.

קראתי לפני שנים רבות את הספר הזה ואני זוכר שדי אהבתי אותו. אבל במקרה הוא הגיע אליי שוב ונוכחתי לדעת שלאחר כל-כך הרבה שנים שכחתי לגמרי את עלילתו וכך התחלתי לקראו שוב... מדובר באותו התרגום ובאותה מהדורה. מדובר כאן באיש צעיר שמנבאים לו עתיד מזהיר בעולם האקדמי בתחום הפסיכולוגיה והוא אכן הולך ומצליח בתחומו
הוא כמו אמריקנים בעלי מעמד אחרים בשנות העשרים של המאה הקודמת שעברו לחיות באירופה.( אגב, כמעט כל העלילה כאן מתרחשת באירופה) עד שבמשך הזמן הוא נתקל במטופלת שלו נערה בת עשירים עם מחלת נפש שמתאהבת בו ולאחר כמה שנים גורמת לו להינשא לה. מתחיל להיווצר כאן מין תהליך מוזר; נישואין אלו הם כעין סימן שמכאן ואילך מתחילה הידרדרותו בכמה מישורים; הוא גם מתחיל לשתות עד כדי אלכוהוליזם והוא מתאהב בכוכבת סרטים הוליבודית צעירה. נוצר פה משולש אהבים שהופך למרובע עד הסוף הבלתי נמנע, בתהליך מרתק שבו ההידרדרות שלו מקבילה ל”עליה” של אישתו שמתחילה להחלים ממחלתה... מעניין שפיצג'רלד עוסק גם פה וגם ב"גטסבי הגדול" סיפרו הנודע והטוב ביותר לדעתי בעולמם הריקני של העשירים בחברה הגבוהה. גם לא צריך להיות גאון גדול בכדי להבין שדמויותיהם של השניים הללו מקבלות השראה גדולה מדמויותיהם של פיצגרלד עצמו שאכן הפך להיות שתיין ושל אישתו זלדה בת המעמד הגבוה שהייתה בעצמה גם חולת נפש...
הדבר הבולט בעיניי בתרגום הישן הזה שקראתי כאן הוא שהוא מיושן ונמלץ וזה מפתיע עד כמה העברית שבו התיישנה... למשל קטע כמו "ושרוול מקטרנו חופף את שרוול כותנתו כשסתום את האיצטוונה צוורונו מעוצב מעוצב לצווארו כמכוייר"... (עמ' 148) ויש קטעים רבים כאלה כך שאני די בטוח שלו הייתי קורא את הספר באנגלית הייתי מבין אותו הרבה יותר טוב...
ואכן שמעתי שיצא לפני כמה שנים תרגום חדש לספר הזה ולכן מומלץ לקרוא בו...
אבל מכל שאר הבחינות מדובר בספר בהחלט ראוי שנחשב לקלסיקה אמריקנית, של סופר שנחשב למייצג של דור שלם שכינו אותו "הדור האבוד" - בשנות העשרים הסוערות של המאה הקודמת באמריקה.

אם אתם נוטים לנתח את נפש האדם כנוח עליכם הרוח - 'ענוג הוא הלילה' צריך להיות בראש רשימת הקריאה שלכם.
כתוב בשפה מקורית ועמוס מטאפורות, הוא משכיל לתאר מצב שכולנו יכולים לומר שהיינו בו בזמן מן הזמנים, ברמה כלשהי. דרכה של הדרדרות, שלא מבחינים בה עד שמגיעים רחוק למדי, ואז לעיתים המצב כבר בכי רע. לכן, גדולתו של הספר שהוא משרטט את מסלול ההדרדרות: מתחיל בזוטות, ולבסוף עומד לפניך אדם שונה.