יש אנשים פדנטיים בעולם. מה לעשות, זו לא אשמתם, אבל הם סובלים. אחי, למשל, סובל אם מישהו צובע משטח בצורה לא אחידה ומשאיר בפנים נקודות לבנות שלא נצבעו. כשאני מבקרת במרפאה אני רואה שם את אחד הקשישים המבקרים קבוע, כשבכל פעם לפני שהוא יוצא הוא מיישר את השטיחון בכניסה, כך שיקביל בדיוק לקווי המרצפות. יש אנשים שחייבים שהחפצים בבית יהיו מיושרים לפי קו המדף, שהמפה תוחלק על השולחן ותיפול בצורה אחידה מכל צדדיו, אחרת כואב להם בעין. יש כאלה שלא מסוגלים להרגיש רטיבות ביד אחת בלבד. אם אחת נרטבת, הם חייבים להרטיב גם את השנייה. פדנטיות. פנים רבות לה. לי אין בעיות כאלה. דברים יכולים לעמוד עקומים כרצונם. משטחים יכולים להיצבע באופן בלתי אחיד, ואין לי בעייה עם שבירת סימטרייות. אבל יש דברים אחרים שמפריעים לי. למשל כשמכניסים רווח (מיותר) לפני פסיק. בכלל, כשלא מפסקים כראוי. יש גופן מסויים, שמשום מה נמצא בשימוש בהוצאת "כתר", ובו הקו הארוך של הצד"י הסופית נטוי באלכסון. אני לא יכולה לסבול את זה.

אתגרים
ובכן, הספר הזה איתגר את חושי הפדנטיות שלי. לא בגלל הגופן. בגלל דברים אחרים. כמו טקסט שלא מיושר לשני הצדדים. לאורך כל הספר. זו התגרות עם כוונות זדון. או עמודים שבהם יש פסקה בודדת, בשליש העליון של העמוד, וכל השאר ריק. או פרקים שיש בהם רשימות של עובדות. שתי שורות, רווח, שתי שורות, רווח, שתי שורות, רווח. וכן. זה מעצבן כמו שזה נשמע.


הסתייגויות
הכותב הוא ג'יימס פריי. זה מראש מעורר הסתייגויות רבות, ומציב אתגר לא פשוט בפני הקורא. ג'יימס הוציא ספר הכתוב בגוף ראשון, והתיימר להיות אוטוביוגרפיה של מכור לסמים קשים ואלכוהול שנגמל. הספר "מיליון רסיסים קטנים" עורר סערה בעת שיצא לאור. הוא כולל תיאורים כמו טיפול שורש בשיניים בלי חומרי הרדמה, וכן חתירה תחת העקרונות המקודשים של תכנית "שנים עשר הצעדים" שהיא פחות או יותר התנ"ך של אלכוהוליסטים אנונימיים ומוסדות גמילה בארצות הברית. לבסוף נשבר פריי והודה קבל עם, עדה ואופרה ווינפרי כי בדה את הדברים מדימיונו. מה אכפת לך, אומרים לי. ספר זה ספר. מה זה משנה אם זו בדייה ערוכה היטב או סיפור אמיתי. אבל כן, זה משנה וזה חשוב. אין ספק שפריי בעל דימיון מפותח ובכל זאת שונה הקריאה של ייסורים בידיוניים מזו של ייסורים אמיתיים.

ובכן, הסתייגות בשל הכותב, אבל הספר הזה אינו מנסה להיות אוטוביוגרפי או אמיתי בשום צורה. לכן נתתי לו צ'אנס. אבל לא היה פשוט.


עמוד 48, נכנסים לקצב
קשה להיכנס לספר הזה. הוא לא רומן במובן הברור והרגיל שלו. אוסף פרקים. בחלקם יש סיפורים המציפים את הקורא בהמון המוני דמויות. חלק אחר מהפרקים הוא כרוניקה היסטורית (פסקה אחת, לא בראש העמוד, אלא קצת מעל החצי, ושאר העמוד ריק). היסטוריה של לוס אנג'לס. גם הסיפורים עוסקים בלוס אנג'לס. ויש גם פרקים אחרים שהם סתם רשימות. קשורות גם כן ללוס אנג'לס. כי מבינים די מהר שהדמות העיקרית כאן היא לוס אנג'לס העיר, ולא אדם זה או אחר. ובכל זאת בערך בעמוד 48 מתחילים להבין את הקצב של הסיפור. חלק מהסיפורים מתחברים זה לזה. חלק לא, סתם באים משום מקום וחוזרים לתהום הנשייה, אבל בין לבין נפגשים עם אספרנסה שהיא בת יחידה להוריה המהגרים ממקסיקו ומתביישת בירכיה הרחבות, ועם מאדי ודילן בני התשע עשרה שבורחים מבתים קשים ומנסים להקים להם חלום משלהם, ושחקן עשיר, תחמן וערמומי, ואלכוהליסט שחי על החוף והקדיש את חייו ליין השבלי. הרשימות ההזויות, הסיפורים הלא קשורים, הכרוניקות, הפרקים הכלליים נותנים לספר מין דופק מוטרף, אמריקאי מאוד, סטיינבקי במידה מסויימת. כבר אפשר להבין שלא צריך לקרוא כל מילה (באמת אין סיבה) ויש פרקים שאפשר להסתפק ברפרוף ולקלוט את הרוח והאווירה, רק כדי לחזור לשמוע מה שלום דילן, או אספרנסה.


עמוד 348, יוצאים בחזרה
זה טוב ויפה, אבל גם ממצה את עצמו. ו-348 זו הערכה נדיבה. בסופו של דבר כל העלילות השונות נופלות לתוך אותה קלישאה נאיבית שחוקה. עשירים הם רעים, מושחתים, שונאי אדם, הורסים אחרים ובסופו של דבר את עצמם. עניים, לעומת זאת, הם אנשים תרומיים וטובים. תמיד. גם כשהם שותים את עצמם למוות, הם תורמים לזולת ולחברה, אידאליסטים בנפשם ואוהבי אדם. נו.

אהבתי את סגנון הכתיבה הייחודי החסר ניקוד בכוונה שגורם לשטף של סיפור ולסוג של התלהבות ילדותית. זה הספר הראשון שלו שאני קוראת. מתכננת עכשיו על מליון רסיסים קטנים ואחר כך ידידי לאונרד. אהבתי את הדרור שהוא נותן לעצמו בפיתוח הדמויות, מקצין אותן לכדי דמויות הומוריסטיות שלא לוקחות עצמן ברצינות מדי או שאינן מודעות לעצמן או שהולכות עד הסוף עם מי שהן. אהבתי את זה שהוא משתמש בכישרון שלו לכתיבת ספרים כדי להביע עמדה ולשתף בחוויה שהוא עצמו עובר כי הוא הרי גר שם תקופה באל.איי. (הבנתי שהשיתוף הזה הוא עוד כלום לעומת מה שקורה במליון רסיסים). אהבתי את הבאת המידע היבש בין חלקי הסיפור, לא חייבים באמת לקרוא כל מילה בו אבל יש לו ערך מוסף לכל התמונה שהוא מצייר על לוס אנג'לס. המסר שאני קלטתי הוא כזה: מוזר ועצוב כמה שהעולם לא הוגן ובתוך עיר אחת חיים זה לצד זה אנשים שיש להם יותר מדי ולא מגיע להם ואנשים טובים שפשוט נולדו חסרי סיכוי ואין להם כלום. ועוד - שהאלימות מביאה לעוד אלימות ושזה פשוט חבל על הילדים שגדלים לתוך מציאות של כנופיות שמבזבזות חיים יקרים סתם. סתם. כואב הלב.

ג'יימס פריי הוא סופר תמים מדי. הוא כתב ספר שלם שמתאר עיר קשה ועוכרת יושביה, עיר שלפעמים יושביה הם גם עוכריה, אבל לא הצליח להתאפק מלתת כמעט לכל הדמויות הראשיות שלו הילה של קדושים מעונים ובלתי אפשריים וכמובן גם סוף טוב שבו הכל מסתדר, כנגד כל הסיכויים. הדמות הראשית היחידה שפריי הסכין לתאר בצורה שלילית, אפילו מאד, היתה זו של כוכב הקולנוע המיליונר והמצליח - דמות שהמחישה סטריאוטיפ לעוס ואת מה שניתן להסביר רק בנחישות של פריי להאמין שעם הכסף והשררה מגיעה השחיתות, ושכל האנשים הפשוטים שעובדים קשה למחייתם אולי חסרים בכסף אך הם בעלי לב גדול ורחב שיעמוד בכל המבחנים.
גם בעלילה כנראה כבר נתקלנו פעמים רבות, אולי יותר מדי פעמים: משרתת המשתייכת למיעוט אתני ושבעלת הבית העשירה והמרשעת שלה רודה בה קשות, ומצד שני בנה חלש האופי של בעלת הבית המחזר אחריה; הומלס טוב לב החי על חוף הים ומחפש משמעות לאור הזריחות אך מוצא במקום נערה מוכה ונטושה ומחליט להציל אותה; זוג צעיר ומאוהב הבורח מעיירה קטנה ומשפחות מתעללות על מנת למצוא לעצמם עתיד טוב יותר יחד... הספר אמנם ארוך ונראה מושקע - נדרש בוודאי מחקר רב על מנת להשלים אותו - אבל דווקא בבניית הדמויות והעלילה נראה שפריי בחר בדרך הקלה, ואולי בדרך הנאיבית.
בגדול, כן יש משהו יפה ב'בוקר בהיר וצח'. פריי הוא בהחלט כותב מוכשר - גם אם הוא מצליח לשעמם לפעמים בחוסר המקוריות שלו או בקטעים ארוכים ומיותרים שמרגישים הרבה יותר כמו רשימות מאשר כמו פרוזה - ובזכות הכתיבה הזו ניתן לצלוח את הספר, אפילו בקלות ובהנאה, אבל בהחלט לא בלי תחושת החמצה מסויימת.

הספר המדהים הזה (אני בכוונה כותב הספר ולא עלילתו) עוסק בלוס אנג'לס. מול עיניו של הקורא חולפות דמויות רבות, מתחלפות, קורות החיים שלהן מובאות בקצרה במספר עמודים, לפני שנודדים הלאה. לכולם יש חלומות, והתרסקויות ותקוות. כולם קשורים איכשהו ללוס אנג'לס.
ארבעה קווי עלילה מסופרים בהרחבה לאורך הספר. הראשון הוא של אמברטון וקייסי, שני שחקני-על שגרים עם שלושת ילדיהם בהוליווד, עשירים להחריד. שניהם נשואים, אוהבים אחד את השני, מנהלים חיי נישואים מושלמים – לפחות למראית עין. אמברטון הומו, קייסי לסבית. שניהם מנהלים מין חיים כפולים, באחד הם כוכבי הקולנוע המושלמים, בשני הם שני אנשים עם תשוקה עזה ביותר לבני מינם שלהם. תשוקתו של אמברטון פורצת כל רסן והופכת להרסנית, מאמצים רבים נדרשים כדי לתקן את הטעויות שגרמה.
קו העלילה השני הוא של אספרנסה, בחורה מקסיקנית-אמריקאית מבריקה. היא גרה עם משפחתה הענייה בלוס אנג'לס, חיה בבושה מפני ירכיה הגדולות. רגע אחד של השפלה נוקבת, כשירכיה נחשפות לעיני כל במסיבה שנערכה לכבודה, כמעט והורס את חייה, אך כעבור כמה שבועות של דיכאון קשה היא יוצאת לעבוד בתור משרתת אצל גברת עשירה בצורה כמעט על-אנושית, זקנה ומרשעת. היא מתעללת בה ומטריחה אותה, אבל אספרנסה נחושה לשרוד. הכל משתנה כשהיא פוגשת את דאג, בנה של אדוניתה, חנון מחשבים למופת, והם מתאהבים. אספרנסה עוברת עוד התקפת השפלה כשאמו של דאג תופסת אותם ביחד. אהבתם נקטעת כשהיא בורחת משם ומסתגרת בחדרה. דאג נחוש לחדש את הקשר ביניהם.
עוד מובא סיפורם של מאדי ודילן, שני צעירים בני 19 שבורחים מביתם ומחברתם העלובה לעיר הגדולה, הלוא היא לוס אנג'לס. חסרי כל, הם נאבקים לשרוד במציאות הקשה כאוהבים צעירים. העניינים מסתבכים כשדילן מחליט לגנוב ממקום עבודתו אצל פריק אופנועים חבילה עבה מאוד של שטרות, ומסתבך בצורה אלימה עם חבורת אופנוענים ועוד אנשים מסוכנים גם בתקופת עבודתו השנייה, לאחר שברח ממקום עבודתו הקודם.
הסיפור האחרון הוא של ג'ו, 'ג'ו הזקן', חסר בית בן 39 שמראהו כבן 80. ג'ו האלכוהוליסט חי בתא שירותים של מסעדת טאקו, מול הטיילת שעל שפת האוקיינוס. נערה מעולפת שנמצאת ברחוב מעוררת את חמלתו, והוא מחליט לדאוג לה. למרבה הצער, מסתבר שהיא לא בדיוק מה שהוא חשב שהיא.
בספר אין פרקים, והוא משתמש בשפה מינימליסטית וחוסך בסימני פיסוק. ככה בדיוק הוא משיג את הדיוק המזעזע שלו. בין העמודים פזורות עובדות על לוס אנג'לס, וככה מתוודעים הקוראים לקורותיה של העיר, תוך כדי התמקדות בתושביה ובחייהם השבריריים.
מומלץ ביותר.

בוקר בהיר וצח / ג'יימס פריי, הוצאת כינרת זמורה ביתן, שנת הוצאה 2009, 544 עמודים.