עלילת הספר עוקבת אחר ההתמודדת של באני ובנו, באני ג'וניור, לאחר שאיבדו את נקודת האור היחידה בחייהם, אשתו שסבלה מדיכאון קליני התאבדה.

באני, איש מכירות של מוצרי טיפוח לנשים, רודף שמלות, סוטה גדול ואלכוהוליסט חסר תקנה. לא בדיוק האבא הכי אבאי בעולם, הוא אוהב את הבן שלו אבל הוא בעצמו אבוד בחיים האלו ואין לו מושג ולו הקלוש ביותר איך לטפל בילד בן תשע שעכשיו הוא כל עולמו, הם בהחלט נזרקו אל מים עמוקים כשהוא בעצמו בקושי מצליח לשמור על ראשו מעל המים.
באני גוניור, כמצופה מילד בן תשע, מתמודד עם המוות של אמא שלו בדרכיו שלו, הוא מנסה להישאר חזק, בעיקר בשביל אבא שלו ונדמה שהילד מתמודד עם הסיטואציה הקשה בצורה טובה יותר ואף בוגרת יותר מאביו שרק ממשיך להטביע את היגון בכוס מזדמן, עשן סיגריות וים של אלכוהול וכל אלו משמשים לו בריחה ממציאות איתה הוא לא רוצה להתמודד. הוא אהב את אשתו, או לפחות כך הוא טוען, ובכל זאת לא מנע מעצמו לפנטז על כל בחורה שחלפה על פניו ברחוב או על כל לקוחה שפגש ואפילו על חברותיה של ליבי אשתו והמשיך להעביר לילות בחברתן של נשים אחרות גם כשהיה נשוי, הוא בהחלט חושב מהזין. זה הזוי איך כל סיטואציית יום יום נורמטיבית לגמרי בשניה אחת הופכת לסצנת סקס שגובלת בפורנוגרפיה וזה עוד יותר הזוי כשזה קורה בסיטואציות הרבה פחות מתאימות (כשראה את אשתו חסרת חיים במרפסת החדר או בהלוויה שלה).

הדמות של באני בקלות תעורר סלידה אצל רבים מהקוראים, גברים ונשים כאחד אבל בעיקר אצל נשים ואיך לא? אבא מזניח שמפחד פחד מוות להיות לבד כשהוא משתמש בבן שלו כמגן אנושי מהכאב והחיים עצמם (אם היתה לבד, ניחא, יש לך ילד בן תשע - תתעורר על עצמך!), זונה ממין זכר, לא נאמן ולא באמת יודע לאהוב.

התרגום לא עושה חסד והספר איבד הרבה כתוצאה מכך, מצד שני, אין פה יותר מידי מה לאבד מלכתחילה, הקריאה זורמת אבל העלילה די משעממת ודי שטחית, ואולי הסיבות היחידות שהמשכתי לקרוא את הספר הן הערכה וכבוד לניק קייב כמוסיקאי, ולמוסיקה שלו בפרט, ובנוסף דמות הבן. חשוב לציין שאין לי בעיה עם סופרים ש"חושבים מהזין" (בוקובסקי, פיליפ רות ואחרים) אבל יש לעשות את זה בטעם ולא לשכוח שמדובר בפרוזה ולא בסרט פורנוגרפי, הרגשתי פספוס כאילו וכל ההתעסקות במין באה על חשבון דברים חשובים יותר שניק קייב כנראה ניסה להעביר. טיפוסים כמו באני לא חסר ואולי זה ניסיון של ניק קייב להציג בפנינו חיים של אדם כזה או אולי שלו עצמו? דבר אחד בטוח, יש פער עצום בין המוסיקה שלו, בעיקר הליריקה, לבין הספר ואולי רק בגלל שאחד כותב מוסיקה גדול לא בהכרח מבטיח גם כישרון בפרוזה.

למות משעמום. לגווע. עם באני (הארנב) המבחיל, סוטה,
בעל בוגדני שגורם לאשתו להתאבד.
אבא מזניח משאיר את בנו ברכב כשהוא הולך למכור
מוצרי קוסמטיקה לנשים. ברור שהוא מנסה את "קסמיו"
על כולן. ברצון או בכפייה מה שבא קודם.
איזו דמות דוחה!
ברור שהתנהגותו נובעת מחיקוי מודל האב שיש לו.
וברור שעל כל "חטאיו" הוא משלם בסוף.
אבל מה אשם הבן?
אם מישהו כן משתכנע לקרוא שיהנה.
ואם לא אז הספר הבא והיותר טוב מחכה בספריה או על המדף
או בחנות.אז אל תבזבזו זמן עליו דווקא.

ניק קייב, האם עליי להוסיף יותר ? אולי כן. למי שלא מכיר, אחד היוצרים הגדולים והדגולים, מבחינתי, כותב שירים מוכשר, זמר ומבצע אדיר, סוג של גאון....
לא רק שכל שיר שאני מאזינה לו מעיף אותי הכי למעלה, אבל להתמכר למילים שלו, זאת כבר חוויה על-טבעית....
כן, אני משוחדת, כי אני מעריצה שלו, ובכל זאת חשבתי לכתוב את הביקורת על הספר :) לא קראתי את הספר הראשון שלו, ושמעתי שגם הוא סוג של יצירת מופת, אפילו יותר טוב מבאני מונרו, "וירא האתון את המלאך"...טוב, הוא ברשימת הקריאה שלי :)

באני מונרו הוא סוג של סוטה. טוב, לא סוג, הוא סוטה, רוד, נשים ותענוגות, חוטא ב-ה' הידיעה, וממש אוהב את זה. כל מה שהוא חושב עליו, ולא משנה מה הוא עושה, זה רק איך להכנס לתחתונים של כל אישה בערך שהוא רואה, בכל זמן נתון...... הדבר הזה מטריף אותו, וגם את מי שקורא את כל התיאורים הקינקיים. המסע הזה נגמר לא טוב, וברור שכך יהיה, כי סופו של גנב לתליה ?

אספר רק איך הספר גרם לי להרגיש, לא את קורותיו של באני, את קורותיי כאשר קראתי את קורותיו של באני :
הוא גרם לי להתרגש, הוא גרם לי להתרגש מ א ו ד, קראתי בעיניים מזוגגות (לא צוחקת!), ואחרי שסחט ממני דמעה או 30, גרם לי להתפקע מצחוק עם ההומור השחור והגס, כמה שהוא ציני ושנון, איזו וולגאריות ניתחת ממנו, איזו פריצות, הקלות הבלתי נסבלת של מחשבותיו הסוטות של ניק קייב.

אחרי שסיימתי לקרוא את הספר, חשבתי על זה שבעצם הגיבור הראשי בספר, באני מונרו, הוא בעצם ניק קייב בעצמו.....

הרבה דברים הסתדרו לי בקשר אליו.
זה כל כך מתאים לו.

זה ספר עוצמתי מאוד, שוב, אני משוחדת אם אומר שזה ספר טוב, יש בו כמה קטעים שלא תדעו איך לעכל אותם... אבל ספרים טובים באמת גורמים לנו לסערה קטנה מבפנים, בבטן, בלב, בראש.

זה מקרה של ספר שלא יוצא מהראש, כי פעמים אחדות בזמן הקריאה אתה שואל את עצמך, "למה התכוון המשורר??"
המממממ.... אתם באמת רוצים לדעת ?
קראו!

מה עושים עם ספר שסיכם את עצמו לדעת כבר בעמודים הראשונים? עוד בתחילת הספר רשום משהו בסגנון (ציטוט לא מחייב): "כן, באני מונרו היה איש בעייתי ומסכן וסופו יהיה רע ומר". והמשך הספר, הפלא ופלא, מתאר בדיוק את זה- איש בעייתי שסופו בערך רע וקצת מר.
האמת היא שלאורך כל הספר חשבתי לעצמי שזה מרגיש כמו שמיעה חוזרת של שיר לא מוצלח של קייב (אפילו לו יש כמה כאלה), רק שבכל שמיעה משהו קטן משתנה, פעם הבאס יותר חזק, פעם התופים, פעם בקצב טיפה שונה, וכן הלאה. רק מתוך אהבה עצומה ליצירה המוזיקלית שלו המשכתי בקריאה של הספר. באמת שאני לא יכול להמליץ עליו אפילו באופן חלקי ומסויג.

לא באנו לכאן להתחרות בפתוח עלילה רוסי קלאסי, אלא למופע רוק, ודם וזרע. כמוסות של מתח ותובנות תת הכרתיות נשפכות מתוך לתוך בקצב הדפדוף. עצרתי לרגע את הטירוף הכה קריא לקראת הסוף, או בגלל שפחדתי מהנבואה או כי לא רציתי לגמור מהר.
או קיי...
לקראת הסוף העלילתי קצת משוחזרים מדי תאורי הסביבה ששיחקו בעוצמתיות רבה כראי לנפש בתחילת הסיפור.
אבל אם נתרכז בעיקר, מעבר לנדודי הזיין, יש פה הרבה געגוע, בעצם גם סוג של ד"ר ג'קיל ומיסטר הייד: וכאן הגיבור המסתתר דווקא סותר בתמימותו את הגלוי הרקוב, ומופיע בדמות הילד של באני מונרו, ואפשר לקרוא אותו כבאני הראשוני, האבוד. אשכרה בלדה לגבר, שיר לבן אדם.

ניק קייב אוהב למהול ביצירות שלו קצת מהגועל נפש שאנחנו מעדיפים להדחיק, ושוב, כמו בתרא האתון את המלאך, אנו נאלצים בעל כרחנו להיכנס לעולמה הפנימי של דמות הפועלת על פי החוקים שלה בלבד, השרביט היא בידיים של באני מונרו הפעם, והוא טורח להזכיר לנו ולחברה בה הוא חי בכל רגע שהוא עושה אך ורק את מה שבא לו, הוא זורק את האצבע המשולשת שלו לכל עבר וזה באמת יכול להכעיס, אנחנו יכולים לתעב אותו, לשנוא אותו, לרצות להקיא עליו, לרחם עליו, לבקר אותו, להניח את הספר ולזכור אותו כיצירה העוברת את גבול הטעם הטוב והתרבותי שלנו, אבל אנחנו גם יכולים להנות מזה.
הספר הוא לא איזה עילוי ספרותי, ואני גם חושבת שהוא לא מנסה ממש להיות כזה, הוא מצליח לשלב בתוך הפשטות המגונה שלו גם הרבה מיסתורין ואופל שקצת מוכיחים שיש הרבה מעבר למה שנראה לנו.

אם לקרוא ספר אחד של ניק קייב- לקרוא את "ותרא האתון את המלאך".
אם לקרוא שני ספרים של ניק קייב- לקרוא פעמיים את "ותרא האתון את המלאך".

אם לקרוא ספר נחמד שלא בהכרח מייצג את הכתיבה [הפרוזה והשירה] של ניק קייב: לקרוא את "מותו של באני מונרו".

העברתי עם הספר הזה מספר ימים השבוע, ונהנתי ממנו.
הוא גס, סוטה לפרקים, אובססיבי יותר מדי עם חלקים מסויימים של אבריל לאבין, אבל עדיין יש בו משהו שנורא שובה את הלב. כנראה שלבאני, בימים הטובים שלו לפחות, באמת יש השפעה לא ברורה על נשים, כי כמה שהוא חזיר שובניסטי וחרמן, כמה שהוא רואה באישה כוס מהלך, הוא עדיין מצליח לרגש ולעורר סימפטיה כלפיו.
זה לא יצירת מופת מטורפת, זה לא ספר ששינה לי את החיים, זה פשוט ספר טוב שמהנה להעביר איתו כמה שעות.

ספר בינוני אבל זורם
באני מונרו, איש מכירות נשוי, אב לבן, חולה נשים ומין. מנצל את נסיעות המכירות שלו בתחום טיפוח האשה לפתות ולהיות עם כל מי שהוא רק יכול, לקוחה להוטה, מלצרית ועוד ועוד, והנשים ממש נופלות לרגליו ונענות לו.
באני הוא שיכור בהרבה מהזמן, חולה מין, ועובר את החיים מיום ליום. אשתו הנבגדת מחליטה להתאבד והוא נשאר לבדו עם חייו (העלובים), עבודתו כאיש מכירות ובנו, גאון צעיר בן 9.
הספר מביא את הקורא להתחבר לעולמו של באני ולחייו מנקודת ראותו שלו. כתוב בשפה קצת גסה ופרובוקטיבית.

הספר נקרא בשטף מהיר, זורם אבל לא מכיל מסר מיוחד. רק בסופו יש 'ספין' קטן ומסר שמבצבץ בין השורות, ללא הסוף הייתי נותן לו ציון חלש יותר