ח', שלמדה איתי בכיתה בבית הספר היסודי, מעולם לא ראתה את סבא וסבתא שלה. הם לא מתו, כך היא אמרה, הם פשוט מוחזקים בחוץ לארץ, ולא יכולים לבוא ארצה. לא הבנתי מה זה "מוחזקים", וגם לא מה כל כך פשוט בזה, אבל כשח' לא הסכימה לדבר על משהו, אי אפשר היה להוציא את זה ממנה בכוח. לאט לאט הבנתי דברים. גם ממה שההורים שלי דיברו בבית, וגם מקטעי דברים של ח' עצמה. הסבא היה ראש קהילה ברומניה, ולכן לא קיבל אישור יציאה מהארץ. הבנות שלו יצאו, עלו לישראל, התחתנו, ילדו ילדים. הוא נשאר ברומניה. לא אסיר ציון הירואי כמו אנטולי שרנסקי או אידה נודל. בלי שום מאבק מתוקשר שהוא. הוא פשוט היה שם. באחת השנים אמא של ח' קיבלה אישור לנסוע לביקור מולדת ברומניה. היא ארזה מזוודות מלאות גרבי ניילון, סיכות ראש ונייר טואלט, וחזרה נסערת מאוד. זה מה שידעתי. קרעי סיפורים ודברים. את השם צ'אושסקו שמעתי רק שנים אחר כך, כשהמשטר שלו הופל ואני וח' כבר למדנו בבתי ספר תיכון שונים.
ג'רג' דרגומן מספר על ילדות ברומניה של צ'אושסקו. לא ברור אם ילדות שלו או ילדות של ילד אחר, בעל סיפור משפחתי מורכב או מעניין יותר. ואולי זה בכלל לא משנה. הוא מספר מנקודת מבט של ילד שאבא שלו הורשע בפשעים עלומים ונשלח למחנה עבודה, ואילו סבא שלו נושא תפקיד בכיר בממשל ומובך מההתנהלות של הבן. ילד בן 11 רואה דברים בצורה שונה ממבוגר. יש פרטים שוליים שנראים לו חשובים, ויש פרטים חשובים שהוא לא מצליח לקלוט. את התמונה הכללית קשה לו להבין, ולכן הרבה פעמים הוא רק מתאר חוויות ומתקשה להצמיד להן פרשנות.
"המלך הלבן" הוא לא רומן במובן המקובל של המילה. העלילה מורכבת מאוסף של אפיזודות. לכל פרק כותרת נפרדת, ולמעשה הוא יכול להיות סיפור קצר בפני עצמו, מנותק כמעט לחלוטין מהסיפורים שלפניו ולשאחריו. זה לא ניתוק מלא, כי כחוט השני עוברת בסיפורים העדרותו הנוכחת של האב, היחס המנותק של הסב, ועוד אלמנטים. אבל אלה סיפורים נפרדים. אהבתי את הסיפור "ונטיל" שמסתיים במילים "צריך לדעת להפסיד בכבוד". ג'טה המספר הוצא מנבחרת הקליעה של בית הספר, למרות היותו קלע טוב, בשל קלונו של אביו. הוא מוחזר לאותה נבחרת, אבל בלי קשר ליכולת הקליעה שלו, אלא רק כדי להחליף קלע אחר בתחרות בים בתי הספר, והוא מוזהר שלא להצליח יותר מדי, כי נקבע כבר שנבחרת של בית ספר אחר תהיה המנצחת. בהערת שוליים כותב המתרגם שדרגומן התכוון לקרוא כך לספר: "צריך לדעת להפסיד בכבוד", אך שינה את דעתו, וזאת על מנת שהספר ייתפס כיותר בידיוני ופחות ביוגרפי.
ואכן, יש בספר הרבה מן הבידיון. לפעמים לא ברור מה נובע מהמציאות הסוריאליסטית של חיים במשטר טוטליטרי, ומה נובע מדימיונו של המספר, נער על סף ההתבגרות שלו. בסיפור הנושא את שמו של הספר, "המלך הלבן", הולך המספר עם אימו אל ביתו של שגריר, מתוך אחד הניסיונות שלה לדעת מה עולה בגורל בעלה. שם נודד המספר ברחבי דירת השרד המפוארת ומוצא מכונת משחק שחמט אוטומטית. סיפורים אחרים הם סיפורי נערים פשוטים - התערבויות, תחרויות ספורט, תעלולי הרס, חיכוך מול מורים, מריבות בשכונה, וגילויים וחלומות אירוטיים. מתוך כל זה עולה חוויות מתוקות ומרירות של נער הגדל במציאות בלתי אפשרית, ועם זאת אוניברסליות ומעוררות הזדהות גדולה.
אני אהבתי.
