האמת שלא ציפיתי מהספר הזה להרבה והופתעתי לטובה. זה היה אמור להיות "ספר rebound" - סתם ספר זורם, בין שני ספרים טובים. אבל... לא הצלחתי לסגור את הספר (הוא לא מותח, פשוט מאוד מסקרן וכתוב בצורה זורמת). כל פרק הוא כמו "יום בחיי" של אחד מקרובי המשפחה, כשכל אחד נותן עוד קצת מידע על הנפטר ומספר על הקשיים שלו. ממש נהנתי מהספר הזה (זה לא באמת ספר קליל כמו שציפיתי) ואני ממליצה בחום (מבחינתי הוא מקבל 4.5 כוכבים).

אני ממש לא בענייני שירה, אז לא התכוונתי לקרוא את פושקין. אבל בזמן האחרון נכנסתי קצת לקטע של ספרות רוסית. פושקין מוזכר כמעט בכל ספר, אז החלטתי לנסות. בסוף כל סיפור אמרתי לעצמי "וואו, איזה מעולה!" והמשכתי הלאה בשקיקה לסיפור הבא. בקיצור, ממש ממש אהבתי. מומלץ בחום.

במקרה ראיתי את הספר הזה על מדף הספרים בבית של ההורים שלי. זהו הספר הראשון של נתן שחם שיצא לי לקרוא. אז קודם כל, אני אציין שאני מתכוונת לקרוא עוד הרבה נתן שחם בעתיד הקרוב.
מאוד נהנתי מהספר הזה - שמחולק לשלושה סיפורים, כולם עוסקים בקיבוץ. הראשון - סיפור על בחור החוזר לא"י, ערב פרוץ מלחמת העולם השנייה וכותב מכתבים לאהובתו. השני - בחורה ממשפחה "בורגנית" שעוברת לחיות בקיבוץ, שומעת דברים מעבר לקירות העץ הדקים המפרידים בין חדרה לבין חדר שכניה, אשר גורמים לה לפתח קשרים עם חברים שונים בקיבוץ. השלישי - גבר בן 70 שמסתובב בארה"ב וחושב על הימים שעברו ולא יחזרו, על הדור החדש ועל החיים שלו בקיבוץ.
בגב הספר כתוב שמסופר על שלוש תקופות בחיי הישוב היהודי, אבל עם קריאת הספר הבנתי שלמעשה מדובר בעיקר על התקופה שלפני קום המדינה (לפחות ככה לי נראה).
בקיצור - ספר ממש טוב. קשה לי להחליט איזה סיפור הכי אהבתי. מאוד ממליצה.

בינתיים - הטוב ביותר בסדרת ליזי בדיחי! מומלץ למי שאוהב ספרי מתח שמשלבים גם היסטוריה. נהניתי מכל רגע - אני ממש אוהבת את הדמות של ליזי בכל הסדרה, וכאן היא שוב מפתיעה מחדש. פשוט מקסים!

ניסיתי, באמת שהתאמצתי. לא הצלחתי לעבור את החצי.
איש חכם אחד אמר לי השבוע שאין טעם לבזבז את הזמן על סרטים וספרים שלא נהנים מהם. אז אני מפסיקה לקרוא את הספר.

ספר מעולה, סוחף, זורם וכייפי. לא הצלחתי להניח אותו לרגע. קראתי אותו ביום אחד, כשהייתי תקועה בדירתי הקפואה בסופת שלג בירושלים.
למי שאוהב סיפור על מהגרים, מומלץ לקרוא גם את "שמחת חוג המזל" של אמי טאן על 4 משפחות סיניות שהיגרו לארה"ב.

לפני שקראתי את הספר הזה, לא הצלחתי להתחבר לעמוס עוז בכלל. הספרים שלו היו כבדים מדי לטעמי, לא זרמו וגם לא היה לי רצון להמשיך לקרוא. הספר הזה שינה הכל.
אין ספק שהספר הזה נכנס לרשימת עשרת הגדולים הישראלים שלי ומאוד מומלץ. היום אני קוראת המון עמוס עוז ומוצאת המון קטעים מתוך האוטוביוגרפיה הזו בספרים שלו. דווקא נחמד לקרוא קודם את האוטוביוגרפיה ואח"כ את הספרים (למרות שיש מי שטוען שעדיף קודם לקרוא את הספרים ואח"כ האוטוביוגרפיה - אבל מה זה משנה, בסופו של דבר נהנים!).
עם זאת, לא ממש אהבתי את הקטעים על תהליך הכתיבה של הסופר.

בתור ארכיאולוגית, ממש לא נהנתי לקרוא את הספר הזה. אני מסכימה עם מה שכבר כתבו כאן - זהו ספר מעיק, מלא תיאורים ארוכים ומעצבנים. אבל הוא גם גרם לי להתעצבן עליו, ואומרים שכשספר מעורר בך רגשות כאלו, זה דבר טוב...
בכל אופן, אני לא ממליצה עליו.