ביקורת שכתבתי שפורסמה במאזניים:

מסע מיתולוגי אל עבר הטוב
את 'מסעותיו של פגסוס' של מנחם פאלק (הוצאת צור-אות, 2007, 120 עמ'), ניתן לקרוא בכמה דרכים. האחת, כשירי אגדה ופנטזיה, המשלבים בתוכם דמויות וסיפורים מהמיתולוגיה היהודית, הרומית והיוונית. מנדון, דמות שחוזרת ונשנית בשירים, מקבל התייחסות גם בהקדמה לשירים – 'מנדון הוא מלאך המנסה להדריך ולעזור בדרכו' וגם בגב הספר – שבו מצוין שמנדון הוא בן לבית שלמה, שעסק במלחמות עם מפלצות בדרכו אל עולמות עליונים. עוד בהקדמה מסופר על נופר, בת-הלוויה של מנדון, שהיא, 'חצי אישה חצי אלה הנלחמת על חייה', שמנדון נחלץ לעזרתה ומעניק לה מניסיונו. פגסוס, 'הסוס המעופף מהמיתולוגיה היוונית, משמש להם כלי תחבורה בין העולם הנסתר לעולם המציאותי'. ("נופר אמרה:/ הוד קדושתך' פזר גם מעליי/ מקבץ מרסיסי מעשיך.// המתיני דקה, השיב מנדון,/ אקרא לפגאסוס,/ אצא על גבו למסע/ ושם למעלה/ אפרוש ידיים ואשייט/ מעל לראשי הבריות/ אשלב ידיים עם מיכאל/ ואורה את הדרך בעיני הימנית." 'קדוּשה', עמ' 13).
בשיר אחר, 'אדום הקרניים' (עמ' 69) נופר כבר איננה נזקקת לעזרתו של מנדון, וכשהיא 'נוזלת למיטה, באפיסת כוחות מול האח, מחפשת את וסטה" (אלת האש במיתולוגיה הרומית) אך במקומה מופיע שד אדום קרניים המאיים על שלוותה ועל נפשה ולמרות ש'האפור הופך אפור יותר/ והשחור – שחור יותר' (בדומה לשורות משירה של לאה גולדברג) "השקט בערוצי הדמעות/ מתחיל לנוע,/ להתעורר/ להצית חיים חדשים/ לכלות כל עקבות העבר" ונופר – "עיניה נפקחות אט-אט/ תווי פניה לובשים כעס/ אצבעותיה מתאגרפות ומכות באוויר הריק/ אחת ושתיים ואחת." ונופר מצליחה לנצח את השד. השיר 'כמו הבזק של אור' (עמ' 15) הוא שיר הלל לנופר ולסגולותיה: "נופר הייתה כמו הבזק של אור/ מזיזה צילם של עצים רבים" ..// "היא הייתה כמו בתו של פבוס" (אל האור היופי הגברי והאמת במיתולוגיה הרומית)), "האמיץ כברק/ שמשכים עם סער.../ מקיף גדרות וגדרות/ מזעזע צמרות/ מותיר אחריו שובל של ניצוצות"...

כבסיפור אגדה, הרבה יופי נאיבי יש בשירים, חתירה למין שלמות של טוב, הדמויות המיתולוגיות הנוספות שמוזכרות בשירים משחקות תפקיד בקרב שמתחולל בין הדמויות ה'טובות' לאלה ה'רעות', בדרך השנייה והשלישית שבה ניתן לקרוא את השירים, של מוסר השכל שהוא ביקורת חברתית על הרע בעולמנו, למעשה אולי, ביקורת שמסתתרת מאחוריה ניסיון להטפה לאמת סוקראטית, לטוב ה'מוחלט' להתנהגות חברתית מסוימת שאינה חומרנית ומזויפת אלא רוחנית, מזוקקת וחותרת לשלווה קוסמית. האזכורים בשירים לדמויות הטובות, למעשים הטובים ולהתנהגות נעשות גם על ידי אזכור של סמלים מעולם הרייקי, כמו העין השלישית והצ'קרות, הקבלה, הפתיחה בקלפים, ועוד מתורות מיסטיות למיניהן. שימוש במושגים מעולם הרייקי (ומעולמן של תורות מיסטיות אחרות) אפשר לראות בשיר 'קדושה' (עמ' 13), שבו נופר מבקשת ממנדון –
"מלא את גופי בבריאות,/ חדש את חושיי בחיות,/ המרץ נפשי לעוד יום או יומיים." ומנדון משיב, 'אעלה שוב על גבו של פגאסוס,/ אצא למסע חיפושים/ עד שאמצא את רפאל/ ויחד, בעין השלישית/ נאתר את מרכז כּאֵבֵך/ נשטוף אותו באהבה ורעות,/ קמצוץ מריחות פרחי לילך,/ צבעי סיגליות." ה'עין השלישית' שנמצאת בין שתי העיניים היא איבר בגוף האנרגטי הממונה על הידיעה ועל החזון ושימוש בה נחשב לבעל סגולות ריפוי עוצמתיות.
ואיזו דוגמה טובה יותר (ובהירה, מדי) יש למאבק של הטוב ברע, מאשר דוגמה של הקרב בין מלאכי הטוב, למלאכי הרע: " דרכם של מלאכים לפרוש כנפיים/ להתעופף/ לברך, לשמור, לעזור.// דרכם של אחרים/ להכשיל, לקלקל, לעוות./ כך מתחילים המאבקים/ כך נולדות המלחמות." 'מלאכים' (עמ' 19).
הוראות מדויקות ומפורטות כיצד להגיע דרך הטוב והאמונה נמצאות בשיר "ריקוד המסלולים" הפותח את הפרגוד הרביעי של הספר 'לבסוף מים, זרם צונן': "עליות ומורדות מתחרים במדרכה הישרה/ של אירועי היום יום...// חיפוש מתמיד של שביל ההצלחה/ ליטוף השורשים של משימות חולפות/ עלים של חיפושים.." // ובהמשך, " בין כל אלו יש לזהות הזדמנויות/ לפתוח דלת לא רק כשנחוץ/ לפתות את הרגע בשם מחר חדש/ לקדם את פניהם של מלאכי הזכות.// לפעמים ההמתנה ארוכה ואפורה/ (כמו נחל שזרמו צונן/ כמו הופעתו של רדיא עם בוא הסתיו)/ כי בסופה שכר ראוי לסבלנות" רדיא הוא מלאך הממנה על הגשמים המשקים את האדמה במיתולוגיה היהודית.

האם שירה צריכה לומר מה אסור ומה מותר, מה טוב ומה רע? התשובה היא לא לטעמי, לא בשירתו של מנחם פאלק ולא בשירה אחרת שמנסה לשכנע ברעיון כלשהי, כדוגמת שירה פוליטית. אלא אם כן הדבר נעשה במרומז, או במסווה של סיפור פיות ומלאכים טובים הנלחמים בשדים ודרקונים, כמו בשירי 'מסעותיו של פגאסוס'. הדמויות המיסטיות, הסוס פגאסוס, המלאכים הטובים מהמיתולוגיה היהודית, האלים הרומיים והיוונים, כגון פבוס, ארס, וולקן ועוד נוספים, משמשים כאן, כאמור, דמויות בסיפור אגדה שבו הסוף הוא טוב, הטוב מנצח והדרכים סלולות לדרכיו. מה שמשלים, לטעמי, את הנהירה הזאת לטוב, הם השירים האישיים דווקא, שבהם נשאלות השאלות החשובות –
ב"ריקוד העורבים" (עמ' 26), מנדון נתקל בנסיעתו בחסידי 'נחמן מאומן' – "רמזור אדום./ שיירה עוצרת וממתינה לאור וירטואלי/ אישור להמשיך בדרכה./ מוזיקה רועשת מאפילה/ על קולות העורבים שממעל/ והחסידים יוצאים לצלילי רעש השמחה/ רוקדים לפני פנסי הוואן/ מסלסלים פאותיהם/ ברגע אין-סופי של אושר." ומנדון "מנסה להפגין שלוה נבוכה/ מהולה במאה דציבלים של דאגה/ ושישים ותשע של ייאוש.// להקות העורבים ממשיכות לצייר/ מעגלים מעל לראשו/ שדרכו יתפזרו מחשבותיו הטפלות/ נהוגות בידי חצי החסידים/ שלא פגעו בלבו לפצעו/ ודם משם לא זרם." בשיר "זמן מנחם" הסוגר את הפרגוד הראשון 'הרוח – משבים קלים', הוא עושה חשבון נפש עם עצמו – "מנדון בודק את זמן המנחם./ האם הוא באמת כשמו/ האם נותר כלל זמן/ ואם נותר, לאיזו מטרה?" והשאלה הנשאלת, "מתי יורשה להשתחרר מעֹל עבר/ לחזור להיות סתם מנחם/ שם ככל השמות/ ללא קדושה, כמו כוהנת,/ ללא חיוב כמו לוִויה/ מנחם עצמו בלבד/ פשוט, כאן ועכשיו."

ביקורת שכתבתי שהתפרסמה בבננות בלוגס:

חמישה מאמרים בספר המאמרים החדש של אורי ברנשטיין, משורר ואיש ספרות, שהוא גם פרופסור לספרות עברית באוניברסיטת בן-גוריון וראש החוג לספרות בה: אכתוב על העיקרי שבהם והפותח, 'על הפרסונה' ועל שלושת הבאים אחריו; 'על הקונקרטי ועל האבסטרקטי בשירה', 'על השימוש בביוגרפיה האישית בשירה', ו'על הכישוף בשירה ועל שירתה של דליה רביקוביץ'' אכתוב בקצרה, גם משום שהם קשורים לנושא שבו עוסק המאמר הראשי.

המאמר הראשון, 'על הפרסונה' עוסק בפרסונה השירית. הפרסונה השירית, לפי ברנשטיין, היא "התוצאה העיקרית של תהליך הפיכת האדם האמיתי ל'אדם כותב', היא יצירתה של פרסונה שירית, בריאתו הטבעית מעצמה, של 'אלתר אגו' שרק באמצעותו מתגלם המשורר בשיר שהוא הוא הקול שבו המשורר מדבר אל העולם. בכתיבה, מבלי דעת, 'האדם הכותב' יוצר אישיות המתפצלת ממנו, דמות המתקיימת במקביל לו רק בַנכתב, ושרק בעדה ודרכה הוא יכול לומר לעולם את שהוא מבקש להגיד או את שנכפה עליו לומר". (ההדגשה שלי).
ברנשטיין מזכיר ומבחין בין הפרסונה השירית לבין הפרסונה המלאכותית, שעליה כתב לפני כעשור בפרק 'מציאות בדויה: על הפרסונה השירית' מתוך ספרו 'עסוק בין חברים' (הקיבוץ המאוחד, 1998). הפרסונה המלאכותית היא דמות שהמשורר עוטה על עצמו בכוונה תחילה על מנת שיוכל לכתוב בקול שונה מקולו הרגיל ובכך ליצור אפיקי ביטוי נוספים. לעומת הפרסונה השירית, שעליה מדבר ברנשטיין, שהיא למעשה הדמות של המשורר עצמו, בנפרד מן הדמות של האדם האמיתי, היומיומי והמעשי.

אך הקורא יגלה עד מהרה שהפרסונה שעליה מדבר המחבר היא לא יותר מאשר המוזה, אלת ההשראה, וברנשטיין שמצטט ומזכיר מדבריהם ומשיריהם של משוררים וסופרים, ורותם אותם לטובת טיעוניו על קיומה של 'הפרסונה השירית', גם מדגים ומראה איך על המשורר לקרוא לה, ל'פרסונה' (שהיא המוזה), להשתלט עליו, וכשהיא באה במפתיע, איך עליו להתפנות מכל עיסוקיו היומיומיים על מנת לתת לה להשתלט עליו. כך הוא מזכיר את אריך קסטנר, שמספר כיצד באמצע שבדק כמה תלמידים יש אצלו בשיעור, הופיע אצלו הרעיון על 'אמיל והבלשים' ועל התכסיסים שבהם נקט על מנת להחזיק ברעיון לבל יחמוק. עוד הוא מצטט את המשורר האמריקני תיאודור רטקה: "פתאום, בערב המוקדם, התחיל השיר 'הריקוד' וסיים את עצמו בזמן קצר מאוד, שלושים דקות או קצת פחות משעה. באותו זמן הייתה לי תחושה של איזו ישות. הבית כולו היה טעון באיזו נוכחות רוחנית, נדמה שהקירות עצמם הבהבו'. איזו ישות, נוכחות רוחנית, אבל רטקה לא אומר אם לדעתו הייתה זו הפרסונה השירית שלו שהשתלטה עליו או שביקרה אצלו המוזה, במלוא הדרה.

כמובן שברנשטיין מזכיר גם את פרננדו פסואה (לטעמי מעט ובקצרה מדי), ומצטט ממכתב שפסואה כתב לחברו: "יום אחד, עמדתי לפני דוכן גבוה, לקחתי פיסת נייר והתחלתי לכתוב... כתבתי כשלושים שירים, בזה אחר זה, במין אקסטזה שאינני יכול להסביר... התחלתי בכתיבת הכותרת ומה שבה בעקבותיה לא היה אלא הופעה של מישהו בתוכי, שמיד קראתי לו בשם אלברטו קיירו." פסואה הוא דמות חריגה בכך שיצר לעצמו הרבה דמויות, וניתן לתהות, אם הדמויות שיצר לעצמו פסואה הן דמויות מלאכותיות, פרסונות מלאכותיות, או שכל דמות היא השתלטותה של פרסונה שירית נפרדת על פסואה, או ששוב, מדובר כאן במוזה, והמוזה היא זו גם שנתנה שם לכל דמות שפסואה יצר לעצמו.

כנגד הטיעונים והדוגמאות התומכים ב'פרסונה השירית' שלו, מביא ברנשטיין גם טיעונים נגדיים. המשורר האמריקני פיליפ לוין, (שלטענת ברנשטיין מתכחש במודע להשתלטותה של הפרסונה), בדברים שנשא לפני סטודנטים, אומר: "משוררים אומרים לנו, כך קולרידג' וקיטס למשל, שהם כתבו את יצירותיהם הטובות ביותר כשאיזה כוח זר להם פלש לתוכם. ייתכן והם צודקים. אבל לי יש מושג אחר. אני לא חושב שקיים כזה כוח חיצוני. אני מאמין שאנחנו לחלוטין אנחנו עד שבהיותנו כאלה – אין אנו יודעים עוד מי אנחנו... בעבור זה חיים המשוררים, בעבור אותם ימים בהם הם לחלוטין הם עצמם". (ההדגשה במקור).

עוד מצטט ברנשטיין את ו"ה אודן, שאומר ש"זה נכון כשהוא כותב שיר, נראה למשורר כאילו שני אנשים מעורבים בתהליך: האני בעל ההכרה ומוזה שעליו לחזר אחריה. אבל כמו בחיזור אמיתי – תפקיד המשורר חשוב ממש כתפקידה של המוזה". ברנשטיין מתנגד לקביעה זו של אודן ומתעקש על שלטונה של המוזה או של הפרסונה השירית. אך האמת היא שברנשטיין מתבלבל ומבלבל בין שני התפקידים והנושאים לאורך כל המאמר – בין הפרסונה השירית, שאותה הוא הופך אחר-כך למוזה, שאותה צריך המשורר להשיג על מנת שילבש את דמות האדם הכותב.

כך או כך, נדמה שברנשטיין מאוהב ומשתעשע ברעיון שלו על הפרסונה השירית, אך אינו בטוח בו בעצמו, ניתן לומר, ולעדות הסתירות והבלבול הרב במאמרו. הקוראים את הפרק 'על הפרסונה' לא ימצאו, לטעמי, חשיבות מחקרית כלשהי, גם לא יוכלו להחכים יתר על המידה בנושא הידע הספרותי שלהם, אך אם ירצו למצוא שעשוע, בידור פסיכולוגי של מה קדם למה, המוזה או השיר, הפרסונה השירית או האדם האמיתי, יוכלו למצוא זאת.

בגב הספר כתוב: "מכלול המאמרים שבספר יוצא חוצץ כנגד התיאוריות הרווחות על 'מות המחבר' (בארט ופוקו) וכנגד הפוסט מודרניזם והדה-קונסטרוקטיביזם – השקפות עקרות שאבד עליהן הקלח..." – (שגיאת הכתיב המביכה, כך במקור) – אך ברנשטיין כלל לא מזכיר במאמריו תיאוריות אלה; (אף מילה אחת! ניתן אף לקבוע שהדברים על גב הספר נכתבו על מנת ליצור רושם שהספר הוא מעניין...) ברנשטיין אף – למרבה ההשתוממות – לא בונה תיאוריה משל עצמו. שכן, בשלושת המאמרים הבאים הוא פותח בסקירה קצרה של עמוד או עמוד וחצי את הרעיון שהוא רוצה לפתח במאמר, ולאחר מכן, תוך כדי סקירה של ההיסטוריה של השירה, הוא מביא ציטוטים משיריהם של משוררים רבים, החל משירת יוון העתיקה, דרך שירת ההייקו, לשירה האנגלו-סכסית והשירה האירופית המודרנית, ובין לבין מביא פירושים לשירים, לעתים ארוכים יותר, לעתים קצרים מאוד. כך למשל ב'על הקונקרטי ועל האבסטרקטי בשירה', הוא מביא ציטוטים של משוררים שכותבים על הקונקרטי, ולאחר מכן מביא משוררים שכותבים על האבסטרקטי, ולבסוף מביא ציטוטים של משוררים שמשלבים בשירתם בין הקונקרטי ובין האבסטרקטי ומגיע למסקנה מפתיעה – בואו נעשה פשרה – אומר ברנשטיין ומחדש – הרצוי בשירה הוא בשילוב שבין הכתיבה על האבסטרקטי ובין הכתיבה על הקונקרטי.

במאמר הבא אחריו, 'על השימוש בביוגרפיה האישית בשירה', התבנית דומה. ברנשטיין מביא דוגמאות המראות כיצד ניתן לשלב בשירה את הביוגרפיה האישית, דרך תבניות שימוש שונות. גם כאן, כמו במאמר הקודם, הרעיון בבסיסו טוב, אך במקום להרחיב אותו ולהעמיק בו, ברנשטיין מפטפט על שיריו של מאן דהו ואחרים, ללא כל תכלית וללא כל רצף מחקרי שיש בו מסקנות חשובות וחדשות על השירה, אלא ציטוטים חסרי פנייה וחסרי משמעות משיריהם של משוררים (103 משוררים, מתוכם 22 משוררים עבריים). כך גם בפרק 'על הכישוף בשירה ועל שירתה של דליה רביקוביץ''. בפרק זה דווקא יש עניין, ולא משום שהוא חדשני ומעמיק מקודמיו, אלא משום הפרקים בו העוסקים בשירתה של דליה רביקוביץ', המעניינת לכשעצמה, אך גם כאן ניכרת אי הרצינות המחקרית, היה ראוי שייכתב הרבה יותר על שירתה של רביקוביץ' בהקשר הזה של הכישוף בשירתה.

כאשר קוראים את פתח הדבר של אורי ברנשטיין, ניתן אולי להבין מדוע לפנינו ספר מאמרים שאינו חותר לחדשנות ולעניין מחקרי – שלושת המאמרים הפותחים את הספר התבססו על סדרת הרצאות שנתן אורי ברנשטיין במסגרת לימודי ה-M.A באוניברסיטת בן-גוריון בין השנים 2003 ל-2007. זהו ספר משעמם של איש אקדמיה משועמם, לסטודנטים תמימים ונבוכים. לכן הצורך לקבץ את סדרת המאמרים/ הרצאות לספר מאמרים, במיוחד אם אין בו מן החשיבות המחקרית ומן העניין, אינו מובן.

ביקורת שכתבתי שהתפרסמה בכתב העת המקוון ז"ל אוקאפי:

ם בודד" הוא ספר של שירים אישיים ואינטימיים, בעיקר אינטימיים, מעולמה של סיגל אשל. שיריה של סיגל אשל פורסמו בכתבי-עת שונים: 'על-המשמר', 'עיתון 77', 'שופרא' ועוד. "דם בודד" הוא ספר שיריה הראשון.

משם הספר, "דם בודד", מהשיר הפותח מרבים משירי הספר, בעיקר אלה המופיעים בשער השירים הראשון, "חושך בצלחת", מתגלה תמונה של בדידות מתייחדת, סגורה, אינטימית, ובמיוחד נשית. האם זו בדידות גאה, יוצאת כנגד, מתריסה: "מי שקרא לי ציפור/ ודאי לא זכר את יראת ההתנתקות/ הכובד מרתק את הפחד/ כרגלי עופרת לקרקע". ("מי שקרא לי ציפור", עמ' 13). או, כפי שעולה משירים אחרים, בדידות הממעיטה בערך עצמה מול התחושות, החוויות, המפגש עם אנשים אחרים. כך או כך, זו עצמיות מיוחדת ובודדה, לעתים עד תחושת הפרזה, אולי.

בשער השירים השני של הספר, "מתוך נגיעה", בעיקר שירי אהבה. וגם כאן מתגלה תמונה של בדידות, הפעם זו בדידותה של הכותבת מול האהוב, הפער בין הרצוי והמצוי: "תבוא אלי/ בהסתר פנים/ בחצי פנים/ מחודד מעפר/ שותק, זרחני/ עצום/ עיניים... תגיד לי מה שאימה לא אמרה/ תיגע בי איך שקור לא נגע". ("טקס סיום", עמ' 32). בתיאור היחסים האינטימיים יש השתוקקות עצומה לחום, ברגש מאופק וחושני. לעתים הכוונה ליחסים עתידיים, או אנלוגיה לאלה, שמעורבים בהם זמנים, אכזבות ורצונות: "בשלהי הזמן/ תשוב הביתה רעב/ בלי דג/ בלי תבן./ אני אעמוד במטבח/ ואכה אבן באבן./ אתה תכרע על ברכיך/ בין חפצים נשכחים/ ומתוך כיס בתרמיל/ תוציא בבואה ישנה,/ מראה במסגרת של פח./ תנסה לצוד את השמש/ אבל היא תחויר ותדעך." ("פעם אחת", עמ' 33).

השירים היפים ביותר בספר הם בשער האחרון, "פעם בשנתי נסעתי". בעיקר שירי נוסטלגיה וזיכרון, שמביאים תמונות מן הטבע והקיבוץ: "העיניים שלי ממש רטובות,/ ואני מרגישה שהוא יודע. אני מסמנת לו/ עם הפטמות שלי דרך הבד הלח. עכשיו כבר/ כל הקיבוץ יודע." ("פיסות", עמ' 45). וגם כאן, באווירה הנוסטלגית, עולה תביעה לקרבה ולחום, בדידות שמבקשת מנוחה, ובמקום זאת ישנו ריק גדול.

יש בשירים קסם אינטימי, מוזר ונסתר לפעמים. אחדים מ 32 שירי הספר יפים מאוד, הם מציירים תמונה מאופקת ועדינה, ויש בהם דימויים מרגשים.

ביקורת שכתבתי שהתפרסמה בכתב העת המקוון ז"ל אוקאפי:



כיצד אפשר להיצמד לזיכרון ולא לבַכות על אבדנו? שיריו של אריה בר מספקים תמונות שנעות בין הזיכרון לשכחה, בין הייאוש לתקווה, בין געגוע לפיכחון מציאותי.

תחושת אבדן חריפה מלווה את השירים, ומעניקה להם ניגון עגמומי וקודר. סגנון השירים דחוס, מכונס, יודע ואינו יודע: "בעיקר אני יודע/ שדברים שאיבדתי לדעת/ לא אדע/ כל כך מעט אני יודע." ("יודע, רואה" עמ' 12.)

האבדן והמחסור מבצבצים מכל שיר ומכל שורה, גם האיש הירוק והאיש האדום שברמזור אינם נמלטים מהם: "האיש הירוק והאיש האדום/ רואים את נפשותיהם התאומות/ במרחק געגוע/ אבל לא במרחק חום." (עמ' 29) - כמה תום יש בהאנשה הזאת, ועמו עצב מפוכח ומשלים המשליך לנתק הקר בין האנשים.

השירים הם ניסיון ללכוד את האבדן שצלליו עדיין מכסים: "שמש אדומה היא תופעת לוואי של השקיעה/ נפשי הנוגעת בפרידה היא השקיעה עצמה." ("תופעת לוואי" עמ' 41). האבדן משולב במציאות היומיומית, כאן ועכשיו. בירושלים, עירו של המשורר, "אין ראש לזיכרונות/ לכולם כתנות פסים/ בבורות בורות הם כלואים" (עמ' 59). האבדן האישי משתלב באבדן החברתי למציאות מטורפת וקודרת של הרוגים ושכול ומוות.

סגנון השירים יכול להיראות מיושן; הוא נוצר מתוך שילוב התכנים הכואבים והקשים וקיבוצם בבתים שורות ומילים שמכילים עולם ומלואו של זיכרונות וגעגועים. ספרו של אריה בר הוא כשק זיכרונות בלום שנוטפים ממנו כאב וגעגוע ומותירים מאחוריהם שובל צורב של סימנים אישיים וייחודיים.

דווקא בשלושת השירים החותמים את הספר יש חריזה ומשקל התורמים לחינם ועושים אותם מרגשים יותר; הם ניסיון לחזור אל העבר, האהבות והמקומות שנשכחו, וכמו עוטפים את כל הגעגועים והזיכרונות במעטפת חמה ואוהבת - מתוך "תל אביב, סוף קיץ ארבעים ואחת" עמ' 73:
"אז ידעתי כי בימי ילדות אבודים/ בין דמעות שיבשו ברוחות הקדים/ עם שירי הגן שבאוויר עוד עומדים/ ופחדים שהיו את הלב מרעידים/ הייתי המאושר בילדים".

ביקורת שפרסמתי לפני כמה שנים בכתב העת המקוון ז"ל 'אוקאפי":


בכמה ספרי ביכורים (ולא רק) של משוררים ומשוררות צעירים וצעירות שיצאו לאחרונה, אפשר למצוא הרבה מן הנוסטלגי והאישי. בחלקם, האישי והנוסטלגי הוא גם מציצני למחוזות השתובבות ילדותיים, ומבקש בין היתר ל"זעזע" את הקורא בתיאורי "חטאי" ילדות והתבגרות. בשירי אהבה בוגרים יותר אפשר לקרוא תיאורים ארוטיים עד סמי-פורנוגרפיים שגם הם נועדו ל"הדהים". לרוב העניין מלווה בפטפטת לירית מיותרת.

אך יש שהנוסטלגי והאישי הוא רך ויפה. יש והנוסטלגי והאישי הוא גם עתיק וצלול, כמו יין ישן וטוב. כשהקול שקט ובוטח, וכשהסערה האישית נקייה וזכה, הם נוגעים גם ללב הקורא. בסערה כזו אישית ויפה הרגשתי כשקראתי בספר שיריה הראשון של כנרת לפידות, "על הנהרות על היאורים".

על העטיפה- ציור יפה של אנה אוגוסט- אישה המחזיקה בידיה תינוק, ציור הקולע יפה לרוח השירים שבספר.

כנרת לפידות היא משוררת ירושלמית, דתייה, שנולדה בארה"ב ב- 1974.
בין האמונה באל, ובין שלווה ורוגע אהובים המגיעים ממקום מוכר ובטוח, מופיעים גם מקומות אחרים, שונים ומוזרים מן הידוע, המחליפים לעתים את השלווה העצומה בשפיות מעורערת, לעתים בשיגעון...

במחזור השירים הפותח את הספר, "אל הנהר", מוגדרים ונקבעים הגבולות, נקבעת השלווה, גם כשהיא חסרה, ניכרת האמונה בחיפוש ובמציאת החסר, ויותר- ניכר הביטחון השלו ממנו נובעת עוצמה יפה ומעוררת התפעלות. מחזור שירים זה נפתח בשלושה שירי הנהר ש "טובל בתוך עצמו", ומוגדרים הבעלות עליו, והשלווה שבו. ביתר שירי "אל הנהר" מתפתחת הגדרת הביטחון והדוברת מתאפקת מאוד שלא לפול מגדותיו. יש שהשלווה והביטחון מוגדרים בשירי אהבה יפים הכתובים בקול נשי מפתיע ובוטח, עד לטבעיות גמורה.

בַּשיר היפהפה שמובא כולו גם על גבי עטיפת הספר, הגדרה פואטית מדויקת ונפלאה:
"הַשֶּׁקֶט שֶׁעַל גְּדוֹתָיו אַתָּה הוֹלֵךְ/ הוֹּא הַמֶּתֶק שֶׁבִּשְׂפַת הַשִּׁיר/ אִם תֵּשֵׁב לְצִדוֹ בְּעֵת שֶׁיִּצְחַק/
יִּנַתְזוּ הַמַּיִּם עַל עֵינֵיךָ/ וְאַתָּה תִּהְיֶה כְּאָבִיב" (עמ' 15). בין שתי הגדות- נמצא הנהר, השוצף בביטחון עצום ושקט. אם מיטיבים להלך בגדותיו, על גבול הסערה - נמצא את השיר הנכון והמאושר.
אך יש גם שהנהר גועש וקוצף, הנופל לתוכו נסחף בזרם, והקורא חש אי שקט וערעור הביטחון. בעמ' 18 זו המנוחה, ש"חסרה/ ורחוקה מהדרך", והשפיות, ש"כיצחק/את צוארהּ מעלה/ למאכלת". בשירים אחרים מתוארת התלבטות, או שאלה שנענית או שאינה נענית, והקורא נותר עם ההתלבטות.

כתבתי אישי ונוסטלגי, אך למעשה הנוסטלגי מצוי בעיקר בשירים שבהם מתארת כנרת לפידות חוויות, התבוננויות ורגשות שחוותה במהלך טיול בהוואי. אלה מרוכזים בעיקר במחזור השירים השני בספר, "הפוגה". חבל שאין המשוררת מרחיבה בחוויות אישיות מעברה כי טמון בהן אוצר גדול. גם כשנדמה שמדובר בחוויות שטוחות ו/רדודות, אין זה כך- גם משם אפשר לדלות פנינים. במחזור השירים "הפוגה" נמשכת הגדרת השלווה, גם כשהיא מלווה בנדודים, מתוארת האהבה לנדודים. הנדודים יפים ואהובים, והמקומות החדשים, הלא-מוכרים והמשונים, מתוארים בשירים כבטוחים ושלווים, עד שנדמה שבהם המנוחה היפה מכולם. הקורא מטייל בהוואי, מתוודע למוזרויות נהדרות, לדמויות מהמיתולוגיה ומהתרבות של תושבי האי, ישן בעמק קסום, שוכב ברוגע על שפת הנהר.

כמעט ואין אי-שקט בשירים- אם הוא ישנו, הוא נסתר. בשיר "הפוגה" שפותח את מחזור השירים השני (עמ' 35), "שקט ארעי הוא ששוהה על פני המים", עד לגלים, "שעולים על פניו ממעמקינו". שיר זה הוא מהבודדים יש להם שם- רובם חסרי שם ובצדק, אין צורך בשם לשיר כגורם מתווך, מסביר או מעניק משמעות מיוחדת, השירים מדברים בעד עצמם.

כשקרבים למקומות שלווים ורוגעים המגלים חוויות קסומות, חדשות, מתרחקים מן המוכר והידוע, מהבית, ואולי מהמקום הכי עמוק אליו אפשר לשוב. בעמ' 43 הדוברת "מחפשת תמיד... אחר הנחל/ שמעברו יושב האל ומלואו רחמים", ושוקעת לתוך חלום שבו "אגם../ מוליד נהר", והיא "שטה על רפסודה/ ומי מנוחות נעשו לאפיקי ים"...

שירי מחזור השירים השלישי, החותם את הספר, "עת לחבוק" מבקשים לחזור.
בשירי המחזור הזה הקורא מתוודע אל הסערה האישית שגם בה יש עוצמה שקטה ומהדהדת. הרבה כעס עצמי יש בשירים, והדוברת מוכיחה את עצמה, מייעצת לעצמה ושואלת את עצמה שאלות קשות: "ואם אני בבדידותי/ מחללת את השבת שבי.../ואם תשוב אלי/ האוכל גם אני". (עמ' 58). כשמדובר בחזרה אל מקומות מוכרים ובטוחים, אל הסביבה המוכרת, ממקומות אחרים ושונים בהווייתם, צצה התלבטות שיש בה רגשי-אשמה, ואפילו רגשי הכפירה. הדוברת מרגישה כבוגדת במקומות המוכרים לה מאז ומתמיד, אך עדיין מתלבטת, שלמה ולא שלמה עם המרחק שעשתה ועם החוויות שחוותה.

כאמור, הרבה כעס עצמי ואי-מנוחה יש בשירי המחזור האחרון, אך גם התפייסות עצמית וניסיון לשוב לדרך ההשלמה בין שני העולמות המקוטבים, שני עולמות שונים, שבשניהם יש שלווה, וביניהם מתח טעון, בנפש המבקשת למצוא דרך ביניים בין שניהם.

המיוחד בשירי "על הנהרות על היאורים" שהם מדברים לכל קורא, בשפתו, בתכנים ובעיקר בקול היפה והשלו, המלא בטחון ועוצמה. השירים, מקסימים לרוב, בטוחים בעצמם, ומלאים באיפוק יפה ומדוד ובניגון שקט, המעוררים התפעלות. על פניהם השירים נראים פשוטים, אך יש צורך בדקות-אבחנה ובעין רגישה במיוחד כדי לגלות את הקסם הנסתר שבהם.

לעתים נדמה כי השירים (ברובם) מאופקים מדי, שלווים מדי, וחסרה בהם אולי טלטלה כלשהי, טלטלה רגשית. ללא ספק, גם כשנדמה שהם מאופקים, הם מיטיבים למשוך את הלב ולתאר סערה אישית. כנרת לפידות יכלה בהחלט לעורר בשיריה טלטלה כזו, כמו זלדה, שהדהימה בכנות ובסערות הנפש שתארה בשיריה. היא תעשה זאת אם תכתוב כמו שכתבה עד כה, ותכתוב עוד על עולמות רחוקים וסוערים יותר של הנפש והזיכרון.

פואמה מרגשת, כתובה בעדינות ובחוכמה. ראו ביקורת שלי על הספר:
http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=139366&blogcode=9050494

שמעון בוזגלו בספר הזה מתגלה כמשורר בעל הומור עצמי, אירוניה מרירה, מקצב וניגון כמו שצריך להיות למשורר אמיתי. השירים יפים וטובים, מומלץ מאוד.