נתחיל בווידוי: אני מעריץ של קינג. אין לי פוסטרים שלו על הקירות או קעקוע על הכתף, אבל אני בהחלט מעריץ.
עכשיו, כשהבהרנו את הנקודה הזו, אפשר להמשיך הלאה.

סטיבן קינג מוציא ספרים בקצב מהיר כבר שלושה עשורים. יצירותיו הפופולאריות ביותר יצאו יחסית בתחילת דרכו ('העמדה' 'זה' 'הקמיע' ועוד).
לפני שניגשתי לספרו האחרון, "דומא קי" עברתי על כמה ביקורות שהסתובבו ברשת. הביקורות היו, בלשון המעטה, טובות. מאוד. היו כמה שטענו בתוקף שזהו ספרו הטוב ביותר של קינג מזה שני עשורים. אני לא מחשיב את עצמי כאחד שהולך באופן עיוור אחר ביקורות, אבל אני אשקר אם אומר שלא התרגשתי לפני תחילת הקריאה.
עכשיו, בואו נתחיל. מה קורה בספר?

אדגר פרימנטל הוא קבלן מצליח, נשוי באושר עם שתי בנות נהדרות. חייו מגיעים לתפנית מסחררת כשיום אחד תאונה איומה גוזלת את זרועו הימנית ועושה שמות לזיכרון שלו. הוא מוצא את עצמו מתקשה להיזכר במילים מסוימות, וחווה התקפי זעם שאף אחד לא יכול לחזות מראש. כעבור זמן קצת אשתו מזה 25 שנה מחליטה לעזוב אותו.
בעצת המטפל שלו, מחליט אדגר להתחיל מחדש במקום אחר – להתחיל את "החיים החדשים שלו" כפי שנכתב כמה פעמים במהלך הספר.

אדגר מוצא את עצמו עובר לאי קטן ומבודד בפלורידה, בשם דומא קי. האי שייך ברובו לאישה זקנה שגרה במקום כבר עשרות שנים, מאז שהייתה ילדה קטנה. חוץ מהאישה הזקנה, אליזבת, והעוזר שלה, ויירמן, האי פחות או יותר נטוש ושומם.

אחד מתחביביו הגדולים של אדגר, תחביב בו לא עסק כמה שנים רבות, הוא ציור. בדומא קי הוא מתחיל לצייר מחדש, כששקיעתה של השמש באופק מהווה את השראתו הגדולה ביותר. הציורים, להפתעתו הרבה של אדגר, לא יוצאים כציורים סבירים של צייר חובבן ומתחיל. הציורים יוצאים כיצירות אומנות, מהסוג שגורם לאנשים לעצור ולבהות בתדהמה. אדגר מוצא את עצמו מצייר עוד ועוד, ציורים שהולכים ומשתפרים מפעם לפעם, אבל מסיבה כלשהי משאירים אותו רעב לאחר כל סיום של יצירה. בשלב מסוים הציורים מתחילים להשתנות; מציורים של שקיעה ורצועות חוף, הם נהפכים לציורים של אשתו לשעבר וחברו הטוב נמצאים בחדר המיטות, או בתו עם בחור שעליו הוא מעולם לא שמע. לאחר בירור מהיר מגלה אדגר שציוריו באמת התרחשו, או עומדים להתרחש.

לצד התעניינות גוברת של הציבור ביצירותיו של אדגר, גיבורנו מוצא את עצמו שוקע יותר ויותר במסתורין של דומא קי. הוא מתחיל לצייר סדרת ציורים שנקראת, "נערה וספינה", שם נראית בכל פעם ילדה קטנה בתוך או ליד ספינה טרופה. הוא מבין שהמקום שבו הוא חי מנסה לומר לו משהו, אבל מה?
אדגר מגלה גם בשלב מסוים שלציוריו יש יותר מיכולת להעביר לו מסרים – ציוריו יכולים לשמש ככלי נשק. הוא יכול לשנות דברים, להשפיע על אנשים, בעזרת ציוריו.

בנוסף לסיפורו של אדגר, שמועבר לנו בגוף ראשון משכנע וזורם, מסופר גם סיפורה של אליזבת, האישה הזקנה שגם חיה באי. כשאליזבת הייתה בת שלוש היא, אביה ואחיותיה חיו בדומא קי. יום אחד נפלה אליזבת מהכרכרה עליה רכבו בני המשפחה, ונפגעה בראשה. כשהתעוררה אחרי התאונה מצאה עצמה אליזבת סובלת מאותן בעיות הזיכרון שמהן יסבול אדגר כמה עשורים מאוחר יותר. בנוסף, היא התעוררה עם דחף בלתי נשלט לצייר. מה שהתחיל מצוירים של סוסים מחייכים ונופים, הופך מהרה לציורים מפורטים יותר, רחוקים שנות אור ממה שהייתם מצפים מילדה קטנה לצייר. אליזבת מגלה שביכולתה לשנות דברים, ליצור דברים, בעזרת הציורים שלה.
טרגדיה פוגעת במשפחתה של אליזבת כששתי אחיותיה התאומות טובעות ונעלמות יום אחד. המוות של שתי האחיות מרחף ברקע לאורך כל הספר, ומרמז לנו שישנו משהו בדומא קי – משהו בעל כוח, בעל רצונות ודרישות. אבל מה?

לעזרתו של אדגר נחלצים שני אנשים מרכזיים. אחד מהם הוא ויירמן הספרדי, בחור משעשע עם סוד מעברו. אל שניהם מצטרך ג'ק הצעיר, בן ה21. הוא עוזר לאדגר עם המעבר לדומא קי, דואג לקנית מצרכים בשבילו ולהסיע אותו ממקום למקום. הדמויות המשניות, גם אלה שהזכרתי וגם אלה שלא, כתובים טובים, כצפוי. קינג יודע ליצור דמויות שהן יותר מדמויות – הן אנשים.

הדיאלוגים מצוינים וכתובים בצורה אמינה. התרגום מקצועי וטוב. לא זכור לי אפילו קטע אחד ששמתי לב למשהו לא תקין בעריכה (ובדרך כלל אני כן שם לב לדברים האלה).

סטיבן קינג הוא סופר אימה. לא – סטיבן קינג הוא סופר האימה המצליח והמוכר ביותר בעולם. סטיבן קינג יכול להתחיל ספר של אלף עמודים באסון ביולוגי שמחריב תוך כמה עשרות עמודים את העולם, או להתחיל ספר של אלף עמודים ברצח של ילד תמים על ידי ליצן שחי בביוב. הוא כבר הוכיח בעבר שמבחינתו ספר יכול להתחיל בנקודת שיא כלשהי, ולזרום משם באופן נפלא.
בשנים האחרונות חל שינוי בכתיבתו של קינג, שמתבטא בעיקר בקצב שבו הוא בוחר לספר את סיפוריו. ספרים כמו "שק של עצמות" ו"סיפורה של ליסי" מתחילים בצורה איטית ונגררת, תוך כדי זריקת רמזים דקים פה ושם למשהו גדול ומאיים ששוכן ברקע. אבל רק לאחר מספר רב של עמודים אנחנו מוצאים את עצמנו בלב הסערה, בליבו של הסיפור. "דומא קי" לא שונה משני הספרים שהזכרתי. גם פה הסיפור מתחיל לאט, לאט מאוד אפילו. במשך מאות עמודים אנחנו לומדים להכיר את אדגר, את חייו ופחדיו, ובאמת מתחברים לדמות שיצר קינג. הבעיה היא שבמשך מאות עמודים לא קורה כמעט כלום. הרמזים שקינג זורק פה ושם במהלך הספר הם דקים ולא מספקים, וכשבסוף כן מתפרץ הקינג האמיתי במיטבו, זה השאיר אותי עם הרגשה של "קצת מדי, מאוחר מדי".

משהו קרה לקינג בספר הזה, ואולי זה כבר התחיל ב"סיפורה של ליסי", שהיה אחד החלשים שכתב. הדבר הבולט ביותר מבחינתי הוא שה"אימה" של קינג מפסיקה לעניין. הוא לא מצליח לצמרר, לא מצליח לרגש בקטעים שאמורים להשאיר אותך מרותק לספר עד השעות הקטנות של הלילה. אל תבינו אותי לא נכון – הספר נקרא במהירות, אבל לא בגלל העלילה, יותר בגלל שקינג פשוט יודע לכתוב. נקודה.

אבל לכל אורך הספר, בעיקר ב300 העמודים האחרונים, לא יכולתי להשתחרר מתחושת ההחמצה. הרי ברור שאם הספר היה נכתב בשנות השמונים הוא היה יוצא שונה לגמרי. כך יצא שמסיפור אימה חדש ומרגש של קינג, נשארתי עם ספר חיוור וסתמי; סיפורו של קבלן שחייו השתנו ולבשו צורה שונה לחלוטין, אבל סיפור כל כך רחוק מקינג שלמדתי להכיר, כך שלא הייתי מתפלא אם סופר אחד היה כותב אותו.

הדבר העצוב ביותר מבחינתי הגיע בקטעים שקינג ניסה להשתמש בטכניקות הישנות שלו. קטעים של, "וזו הייתה הפעם האחרונה שראיתי אותו" – הקטעים האלה, שבעבר עבדו לו מדי פעם, ועכשיו לא עבדו בכלל – מופיעים בכמות רבה ב200 העמודים האחרונים של הספר, כאילו שלקראת הסוף הוא נזכר שבפעם זה היה חלק מהסגנון שלו. גם קטעים של תיאורים בוטים ומפורטים של בתים נטושים ומפצלות שמסתתרות בצללים, כבר לא עובדים כמו פעם. אם בעבר קינג היה מצליח לכתוב על מפלצת שמסתתרת בצללים ובאמת הצליח להפחיד – או לא להפחיד, אבל לגרום לקורא להאמין שהדמות בספר באמת מפוחדת – עכשיו נשארתי עם קטעים של, "המפלצת המוזרה קפצה מתוך השיח", קטעים שגרמו לי לגלגל את העיניים יותר מכל דבר אחר.

פעם אחר פעם מצאתי את עצמי חושב, "זה קינג? זה אימה? מה קרה לו?"

באמת שלא מדובר פה בספר רע, חס וחלילה. מדובר פה בספר נחמד וזורם, עם רעיון מעניין שהיה יכול להפוך לספר נפלא. אבל תחושת ההחמצה הייתה חזקה פה מדי מבחינתי. יותר מדי קטעים שבהם קולו של קינג לא יצא מהטקסט, אלא נבלע ברקע.

אני לא ממהר להספיד את קינג, כי אותו הקינג כתב לפני זמן לא רב את ספרו האחרון של "המגדל האפל", שהיה ספר נהדר, את "סלולארי" שהיא מהיר ומספק, ואת "שק של עצמות", אחד מספריו הטובים ביותר, לדעתי. אז לא, קינג לא הולך לשום מקום. אני בטוח שיש לו עוד סיפורים נפלאים לספר. לצערי, "דומא קי" הוא לא אחד הסיפורים האלה.

אולי בפעם הבאה.