הספרון הנדיר מאוד "לא" (הערות וצופנים על בינצופנים ותקרינים) יצא במספר מוגבל של עותקים על ידי מוזיאון ישראל, ירושלים, בשנת 1969.
כותב אבידן:
"הפלישה מן החלל-החיצון לא תחל ברחבת-רוקפלר בניו-יורק או בכיכר-האדומה במוסקבה.
קרוב יותר לוודאי, שהיא תצא לפועל באמצעות מכשיר-לצילומיסמכים תוצרת-ישראל"
ובהמשך:
"געגוע הוא פעמיים גע.
גע, גע - ואחר כך גע, ואחר-כך: היעלם".
ואז:
"בענין וילהלם טל: גם התפוח חשוב".

ילדות והתבגרות בישראל של שנות ה-70 וה-80, משכונת ג'סי כהן בחולון, דרך גני תקווה ועד לונדון, פריז, ניו יורק ושיקגו. אסופת סיפורים אישיים שבכל אחד מהם נגיעה לשיר, תקליט או הופעה או תקופה.

וכשאפתח את הדלת הוא סיפור מסע אל "ארץ ישראל הישנה והטובה", אל שדות האור וימי התום העצב והיופי, הכאב והפליאה שאחרי מלחמת יום כיפור, ולפני הסכמי השלום עם מצרים. "וכשאפתח את הדלת" הוא מסע בעקבות התקליט "סוף עונת התפוזים" של להקת תמוז, כיצד נעשה ואיך נוצר, על רק ישראל של אמצע שנות ה-70: בתי הקולנוע, הספרים, השירה, העיתונות ותכניות הטלויזיה בשחור-לבן, מצעדי הפזמונים, חנויות התקליטים והספריות הציבוריות, המופעים והכוכבים של הזמן ההוא, איפה היינו ומה עשינו כשיצא תקליט הרוק החשוב והמיוחד.

הספר כולל 75 עמודים. כל אחד מהם זך וצלול ובהיר ומואר ומדויק, נוגע ופוגע. יש בו משהו מאגי אך גם מציאותי, יש בו כבוד לשתיקה, לסרבנות לומר משהו מפורש ונחרץ על דבר שקורה, כל דבר שקורה. מודראטו = מתון, קנטבילה = שירתי. כמו יצירה מוזיקלית שאינה קונקרטית מדי, ולכן היא תמיד נצחית, כך גם הספר הצנום והקסום הזה של מרגריט דיראס

יודעי דבר משבחים דווקא את "זכרון דברים" של שבתאי, אבל אני אוהב את "סוף דבר". אני קשור לספר הזה בנימי נפשי. קראתי אותו שוב ביום הולדתי ה-40, שנתיים לפני אותו גיל שבו "מאיר הרגיש שחייו הולכים ואוזלים". הוא תועה בתל אביב של שנות השבעים המאוחרות, בוחן את חייו ומבין את כל ההחמצות שהיו בהם, לאורך כל הדרך. אחרי מות אמו הוא נוסע לאמסטרדם והולך לאיבוד בעיר התעלות. הוא גר ברחוב רוקין, לאורך התעלה ויוצא לשיטוטים כדי למצוא, אולי, גן עדן ברחוב. אבל הוא כבר גבר בן 42, שנע בעיר זרה מבוהל, אחוז ייאוש מהמציאות שלפתע התבהרה לו, עם דחף גדול להספיק את מה שהחמיץ. אבל הגשם טורדני והאנשים לא מסבירי פנים. אמסטרדם, מחוז חפץ מיתולוגי בשנות השישים והשבעים, העיר רוויית הסקס החופשי, לכאורה, והסמים הזמינים, מתגלה כגיהנום קפוא. אחר-כך, בלונדון, בתוך חנות הספרים האימתנית בגודלה פוילס, מאיר ליפשיץ יתמוטט.

סצינת הסיום, עם המסע בזמן לאחור, היא כמו פרק תנ"כי, שניתן לקרוא בו שוב ושוב ולעולם לא להתעייף ותמיד למצוא בה עוד רבדים. כמה ספרים בעולם יכולים ממש לשנות חיים של אנשים שקוראים אותם? אני מכיר שניים שקמו ועשו מעשה אחרי שסיימו לקרוא את "סוף דבר".

ספר יפה.

"חיים על נייר זכוכית", יורם קניוק
עשר שנים בארה"ב של שנות החמישים, עידן הג'אז, דור הביט, העולם החדש שאחרי מלחמת העולם השניה. מסעו של קניוק אל לב ההוויה של התרבות והאמנות האמריקנית, עם רצף בלתי ניתן לעצירה של אירועים

ומפגשים עם אנשים שהפכו למיתוסים כמו צ'רלי פרקר, בילי הולידיי, ג'יימס דין ומרלון ברנדו. יכולתי להזדהות עם התשוקה הגדולה לחיים והפחד המקביל מבדידות. כשקניוק כותב על סקס, אני מרגיש את התשוקה שלו לתשוקה. זה לא המפגש המיני כשלעצמו. זו האנרגיה האדירה שעומדת בבסיס הרצון לשכב עם מישהי (או שתיים), בדירה בגריניץ' וילג' או בפאריז. יש תשוקה פראית ב"חיים על נייר זכוכית" והחיים נכתבים כמו "לאב סופרים" של ג'ון קולטריין, כתיבת-ג'אז משולחת רסן, כתיבה של מישהו שיש בו דיון מתמיד עם אלוהים, אבל כותב בלי אלוהים. כשקראתי את זה אמרתי לעצמי "אלה החיים שהייתי רוצה לחיות".

"אנה ואני", דן שביט (עם עובד, 1986)


"חלומה הישן של אנה היה להלך על ענן ורוד: האויר ספוג פתיתים ורודים, חוטי כסף נמשכים ביניהם", כך נפתח ספרו של שביט, בין עננים ורודים לבין צמר גפן טבול בדם. בין ריאליזם לחלום, בין תל אביב לירושלים, בין העולם החילוני שמייצג הבעל, לבין הרוחניות הצרופה שמציע הגבר האחר, רב.
דניאל מאבד את אשתו שעוזבת אותו לטובת איש דת, שמושך בקסמו את אנה מבית בעלה, הנשאר לבדו בין קירות הדירה התל אביבית, עם הזיות ותהיות.
"אם לא היתה לי הכתיבה, היה הטירוף", אמר דן שביט בדצמבר 1986, בראיון לידיעות אחרונות. טירוף אכן נסוך על הרומן הזה, נופך של אגדה מודרנית אכזרית.
הוא רוצה אל אנה, שעזבה אותו, אבל בו-זמנית מגלה ענין רב בעלם האהוב שעבר לגור בדירתו, בחור חטוב המתעמל בעירום ומגלה לו לדניאל המספר (ולדן הסופר) דברים שאולי לא ידע על עצמו ("סקרנות גדולה מתעוררת בגופי. לנגד עיני פרוש גוף צח ובתולי ורפה לחלוטין"). בין אדישות לדיכאון הוא נע בין קרעי חייו החדשים.

"ביום שבו ירו בראש הממשלה", עוזי וייל (ידיעות אחרונות, 1991)

בעיני, גדול הכותבים של הדור החדש הוא עוזי וייל. מקבץ הסיפורים הזה גרם לי לבכות, להתחרמן, לצחוק.
לעתים רחוקות אני נתקל בכותב מקורי, ממש מקורי, בעברית, כזה שיש לו גם משהו להגיד, ולא רק סגנון ייחודי ואחר.

אני זוכר את עצמי קורא באמצע הלילה את "אל תעזבי אותי, מותק" בתוך בריכה של דמעות ואחר-כך יושב לילה שלם לנסח מכתב של ארבעה עמודים לעוזי וייל, מכתב ששלחתי למערכת עיתון "העיר", ועד עצם היום הזה לא הגיע.

אוסף סיפורים מופלא.