כלל מספר אחד בכל ספר שנכתב על ידי סופר מכובד, הוא לא לתת לו ציון או ביקורת לפני שסיימתם לקרוא את כל הספר מא' ועד ת'. אם החלטתם באמצע הקריאה שהספר משעמם אתכם ואתם רוצים להתנדף ממנו - בבקשה, אבל דעו נא שלא תוכלו לרקוד בשתי החתונות ולכתוב ביקורת לספר שאת חציו לא קראתם.
הספר לוכד החלומות, שמחולק ל-3 חלקים, ממחיש את זה יותר מכל.
החלק הראשון שלו, שנקרא "סרטן", הוא ללא ספק יצירה קינגית למופת, כזאת שאני אוהב לכנות "שורטת בשכל". לסטיבן קינג יש לא מעט ספרים כאלו, והם הסיבה בסופו של דבר למה קינג מכונה מלך האימה (שניים שהם על טהרת השריטה בשכל הם "דספריישן - עיר ושמה ייאוש" ו"בית כברות לחיות שעשועים"). אבל לא רק אימה בחלק הזה - גם הרבה הומור (וזה מה שאני אוהב בספריו, כמו שציינתי בביקורת שלי על "רוז מאדר"). אחרי קריאת החלק התכוונתי לתת לספר את הציון 5.
וכאן מגיע החלק השני ("אפורים"), שהוא בבחינת שממת כפור. יבש, איטי ומשעמם. מעט מאד אקשן, מעט מאד אימה, והרבה צעידה במקום. זהו החלק שבו אנו מתוודעים לכמה דמויות חדשות, וקינג מותח את זה עד פקיעת העיניים. במהלך קריאת החלק הזה הציון לספר ירד אצלי ל-4, ואף ל-3.
אבל אז, לקראת סוף חלק 2, הגיעה הבומבה, פצצת הניוטרון של הרגש, האקשן, ההומור והאימה. סוף החלק השני והחלק השלישי - "קואבין" - הוא כל מה שטוב בסטיבן קינג ומעבר לזה, כי הוא הופך את כל הספר לאחד מספריו היותר משובחים. כי לפתע אתה קולט שבספר יש את הכל - גם מתח ומרדף עוצר נשימה, גם הומור קינגי למופת, וגם דרמת התבגרות סוחטת דמעות. (ולמי שקרא את הספר "זה", הקריאה ב"לוכד החלומות" היא בין היתר חזרה נוסטלגית ומרטיטת לב אל ה-ספר של קינג.)
(אני רק תוהה, אל מול האפיות של הספר, למה העורכת של הספר הזה מאד התעצלה בבדיקת טעויות הכתיב, שהיו רבות להחריד, והעורך הגרפי השתמש בגופן כה מזעזע בצד האחורי של הספר. נו שוין...)
לסיכום, נו-נו-נו גדול לאלו שמתחתיי או מעליי שזנחו את קריאת הספר באמצע ("ויתרתי לקראת האמצע.") ונתנו לו ביקורת שלילית!
ולאלו שעדיין מפקפקים באדירותו של סטיבן קינג, רק תחשבו על זה שהוא התחיל לכתוב את הספר הזה חצי שנה אחרי שנפצע בתאונת דרכים קשה, וסיים לכתוב אותו חצי שנה אחרי. אתם מכירים סופר אחר בדורנו שהיה מצליח לצלוח משבר שכזה (והוא חשב על פרישה באותה שעה) ולהמשיך להוציא רומנים מרגשים ומצחיקים כאחת? לא!
תוספת
אם לספרים היו שירי נושא, אז שיר הנושא של ספר זה היה The Sound of Silence של סימון וגרפונקל.
המילים שבהם פותח שיר - Hello darkness, my old friend - הן מוטיב שעובר כחוט השני לאורך כל הספר - ארבע פעמים במחשבותיו של הנרי ופעם נוספת בסיפור האישה הרוסייה.
רעיון הטלפתיה שעליו מושתת הספר, מבוטא במילות השיר: People talking without speaking.
חלקו הראשון של הספר נקרא סרטן - cancer (סטיבן קינג אף שקל לקרוא לספר בשם זה עד שאשתו הניאה אותו מכך) - ושם זה מתקשר אל השורה Silence like a cancer grow.
עד כאן תרומתי הצנועה.
