נהניתי מאד מאד מ"נפרתיתי" של מישל מוראן.
בניגוד לרומנים היסטוריים אחרים, הסיפור הזה כתוב בצורה פחות מעמיקה ומפורטת - דבר שהופך אותו לקל, זורם ויפה - ועדיין ברמה גבוהה. על כל פנים, אני מאמינה שהכתיבה והסיפור ימצאו חן בעיני אנשים שאוהבים את מצרים העתיקה, מלכות ונשים חזקות ומעוררות השראה, וכאלה שפשוט אוהבים היסטוריה וסיפורת היסטורית.
הבנייה של הדמויות, בייחוד זו של המספרת - מות נדג'מת, אחותה של נפרתיתי - הייתה עמוקה ומעניינת, והתיאור של רובן (פרט לפרעה אח'נאתון, לצערי) היה אמין להפליא, והפך אותם מדמויות שטוחות המצוירות של קברים ותחריטים, לבשר ודם, נושמות, אוהבות, מפחדות ומצטערות. לדעתי, בסיפורת ההיסטורית ובייחוד כשמדובר בדמויות היסטוריות אמתיות וייחודיות כמו נפרתיתי, הווזיר איי, כּייה ושאר הדמויות (אשר רובן ככולן אמתיות) - הבנייה של הדמויות היא החשובה ביותר, ושנייה רק למידת הנכונות ההיסטורית.
מישל מוראן מצטיינת בתיאור פרטים שמכניסים את הקורא/ת לרוח התקופה, לאורח החיים, לאמונות וליומיום של הדמויות, השונה כל כך משלנו. עם זאת, למרות הריחוק ההיסטורי, הנופך האנושי שהיא מקנה לדמויות הפועלות הופך אותן לקרובות יותר מתמיד.
הסיפור נקרא בשטף, היה מעניין מאד ומוראן השתמשה באופן מושכל באמצעים מבניים, לדוגמא: במהלך תקופה של מתיחות, דריכות וציפייה לדבר כלשהו - כמו הכרזה מפתיעה וכו' (אינני מרחיבה על מנת להימנע מספוילרים) - הכתיבה הופכת מעט כבדה יותר, תיאור הרגשות והחששות מפורט יותר - על מנת לגרום לקרוא לחוש את המועקה - אך עדיין הכתיבה לא נופלת באיכותהּ.
יתרה מזאת, בשונה מרומנים היסטוריים שקמו לאחרונה (דוגמת Kiya-כייה, מאת קייטי המסטיד, שיצא בארה"ב לפני שבועיים ואינני יודעת אם יתרגמו אותו, אך בכל זאת- ), הסיפור נכון מבחינה היסטורית. תכונה זו, הכה הכרחית בכתיבה בז'אנר הזה, מאפיינת את 'נפרתיתי': לא רק פרטי החיים ומאורעות היסטוריים, אלא גם נגיעה בחפצים שלאחר מכן יימצאו בחפירות ארכיאולוגיות (כמו Nefertiti's Bust) - מוצגים תוך כדי הסיפור בצורה מעוררת התפעלות, אשר מחזקת תיאוריות היסטוריות שכנראה לא יהיה ניתן לאשש בוודאות - אך הן הסבירות ביותר, למשל (ספוילר עד סוף הסוגריים האלה: העובדה שהמוות השחור הגיע למצרים והעמיק בה). זאת מסבירה גם הסופרת ב"אחרית הדבר", בו היא שוטחת את מידת הסתמכותה על מקורות היסטוריים ואת מניעיה לבחור דווקא בתיאוריות אלו, שלא אושרו אך גם לא הופרכו. זה יוצר עוד שכבה של אמינות ומחברת את הקורא גם לסופרת. זה יפהפה בעיניי.
לבטח אקרא עוד ספרים של מישל מוראן, הן בזכות ההנאה שהפקתי מהספר והן בזכות התפאורה ההיסטורית הנבחרת של רובם (העולם העתיק).
