העלילה מתרחשת בשלושה מוקדים/דורות – פולין בימי האימפריה הצארית, החיים בקרקוב לפני המלחמה וההגירה והחיים בארץ. כפי שאפשר לראות השואה לא מוזכרת כלל.
הסיפור העיקרי הוא החיים במושב ליד חולון שהתרכזו אליו עולים מכל העולם.
אין לו שם, אין מיקום מדויק, אין כמעט איזכור של החיים מחוץ לו – מבודד ותלוש, כולם נלחמים לשרוד את החיים כאן ועכשיו. אומנם השואה לא מוזכרת אבל ברור שהיא ברקע המאבקים, ההישרדות, ההתנהגויות והסיוטים. "היה נדמה כאילו קירות סמויים סוגרים על השכונה, וכל תושביה נידונים לכליאת נצח... בלי שניתן יהיה להיוושע על ידי הלא-כלום שבחוץ"
הדמות הראשית היא ליזה, ליזה "קפליזה המשיגענע", ומי לא זוכר מילדותו את המשוגע/ת של השכונה? גם לנו הייתה "פרלה משיגנע" ניצולת שואה מוזרה שאנחנו כילדים רק חיפשנו דרך להציק לה. אלא שפרלה היתה זקנה מוזנחת ומעוותת ואילו ליזה צעירה ויפה.
היא אוהבת לחיות, היא אוהבת לעשן, היא אוהבת לשתות והיא חיה חיי בטלה ומתקיימת מכספי השילומים. בכל בוקר היא מחליטה לעשות משהו משמעותי בחייה, להיות חרוצה ומעשית ובסופו של יום/שנה/כל חייה היא מבזבזת אותם בעישון סיגריות, בשתיית וודקה עד שיכרות וכמובן – באי מעש. אפילו את הקרטונים הדחוסים מתחת למיטה של המסמכים הביאה איתה, היא לא מצליחה למיין ולסדר. וככה היא מתנהלת נוכחת לא נוכחת בעולם הזה, עוברת מגבר לגבר, ממשינה למדינה, מיבשת ליבשת, בלי משפחה, בלי ילדים, בלי עוגן ובלי שורשים. חוסר המנוחה והניתוק של ליזה נובע מילדותה כתינוקת לא רצויה שגודלה ע"י מטפלות ומניקות.
ויש את חווה'לה שהגיעה ארצה עם הוריה שניצלו. גם היא סבלה מדחייה של האם,גם היא גודלה בידי מיניקת שהייתה תחליף לאם, וגם היא גדלה להיות חסרת בסיס, חיים לא תכלית וחיי אפסות וגם היא מתנכלת לבתה ומוסרת אותה לטיפול הוריה.
שתי "נשים" במרחק שנות דור אחת מהשנייה אבל משמשות כראי אחת לשנייה – חיפוש אחר אהבת אם, חיפוש אחר שורשים, יציבות ומולדת. חלומות רומנטיים שהכזיבו ומעט מאוד רגעי אושר.
בשתיהן יש שאיפה תמידית לחזור לילדות ואולי לתקן שם משהו שישנה את חייהן ויעניק להן את מה שחיפשו כל חייהן
"אותה התלכדות מופלאה ומנחמת, אותה חפיפה מושלמת של הוויה ותודעה שחשה בילדותה. לא אל התמונות או הקולות היא מתגעגעת, אלא אל אותה חוויה פסיכו-פיסית של שלמות. היא ציירה בדמיונה את דמות הילדה שהיתה, במכנסי התעמלות כחולים ובנעליים חומות גבוהות שחרטומיהן נגזרו במספריים כדי להכיל את כף רגלה הצומחת, וכיוונה את גופה להיזכר, אלא שהילדה שפגשה... נותרה זרה ורחוקה".
הגברים קיימים בספר אבל רק כדמויות משניות, דמויות בוגדניות של מפתים ונוטשים אבל גם נשארים מושא חלומן של הדחויות. כפי שכתוב במקרא "בעצב תלדי בנים ואל אישך תשוקתך והוא ימשול בך".
ואי אפשר להתעלם מכך שהספר מטיל רק על כתפינו, הנשים, את האחריות למשפחה, לשפיות, למסגרת וליציבות.
זהו ספר של חיים מוחמצים, על אנשים קטנים עם חוויות קטנות, חיים קטנים ופשוטים של אנשים שלא הותירו חותם בעולם, אבל גם בחיים שהחמיצו – אין כמעט כלום וגם הם החמצה, מאידך - גם סיפור ההחמצה הוא סיפור ששווה לספר.
וליזה אומרת "הטעות הגדולה ביותר שלי שאת עצמי לקחתי ברצינות יתרה ואילו בחיים נהגתי בהפקרות גמורה".
שם הספר "אנחנו ננוח" מתקשר לי למשפט שאימי הייתה אומרת ( ואני מניחה שגם הרבה מאוד אמהות) "אני אנוח רק בקבר" מלווה באנחה כבדה. המשפט ליווה אותי לאורך כל הקריאה בספר. שתי הדמויות המרכזיות מחפשות כל חייהן מנוחה, רוגע, שלווה בחיים ובנפש ולא מוצאות אותה. המנוחה אצלן מתקשרת לחוסר מעש, פסיביות ובטלה – וזה כמעט כמו מוות, נכון?
ועוד מילה על השפה. אין לי קשר לפולין, למראות למאכלים ולתרבות. אבל הסופרת מצליחה להביא את הדברים באמינות ובכנות עד כדי כך שהרגשתי שאני אחת מהם – השפה המעט כבדה וגבוהה המזכירה מעט את צליל האידיש, כנויי השמות והמאכלים.
הספר זכה לפרס אקו"ם 2010.
נימוק השופטים: "על הרומן "אנחנו ננוח" נסוך חוט של חסד, עדינות ונחמה, על אף שהוא עוסק בהגירה, בתלישות ובאבדן. הוא מספר את סיפורו של מאבק: מאבק של שתי דמויות נשיות על הזכות לקרוא למקום מסוים בשם "בית" – וגם להכיר במחיר שכרוך בכך. הקריאה ברומן מזמינה התמסרות מלאה בשל המארג העלילתי ועומקי הרגש שנטועים בו; בשל העברית שלו, שמזדהרת בשלל קולות של "בעלי בית" ושל פליטים; ומפני שהוא מאיר את המציאות הישראלית, על תלישותה וכאבה, באורח מורכב ומעודן".
