למען הגילוי הנאות, אינני אדם שנחשב לרומנטיקן מובהק, אבל אני בהחלט יודע ואדע להעריך רומנטיקה שמתרחשת סביבי. החלטתי לקרוא את הספר בעקבות הסרט "היומן" שהפך לתסריט מפרי עיטו של ספארקס..

ללא כל ספק, הספר הזה איננו עומד בשורה אחת של תחושות מצמררות ונוגעות כמו שתחושו כשתקראו את ה"יומן".

הבסיס של הספר הזה הם המכתבים, ואני יכול לומר שאם נתמצת את הספר רק לקודקס של המכתבים זה יספיק בכדי להעביר את אותה הרגשה שהספר בכללותו עם העלילה מעביר.

לא די בכך שהספר לא מתקרב לסטנדרטים של ספר רומנטיקה מעורר מערבולות אלא גם שהתרגום קלוקל מאוד, כזה שגורם לך לא פעם להניח את הספר בצד.. ולומר- "מאסתי"..

לסיכום,

לא חובה!!!

אולי המאפיין החשוב ביותר ברומנים ריאליסטים הוא זה אשר מציג את המציאות כפי שהיא ומבלי לייפות אותה.
וזו הייתה אכן המציאות של סוף המאה ה-19, ויילד, בספרו זה מציג את כל חלואי התרבות האנושית מלגו ומלבר באנגליה של 1890 דרך הדמות החולה "בריאה" של דוריאן גריי.

במהלך קריאת הספר, ניפגש עם שלושה דמויות מרכזיות אשר כל אחת מהן מציגה לנו אסכולה חשיבתית שונה מהאחר ומבארת לנו ביתר שאת את הקוטביות בין פילוסופיות החיים של החברה דרך הדמויות.

דוריאן גריי, הנער, היה ככלי ביד היוצר בשביל לורד הנרי, דוריאן פשוט נפעם כל פעם מחדש מחכמתו, מהגדשת הציניות של הנרי, כמעט בכל נושא וזאת למרות שבנקל ניתן לחשוב כי הסתירות והפרדוקסים שהלז מציג על כל נושא בחברה מאפיינים את דמותו הוא, כאדם שנוי במחלוקת בינו ובין עצמו..

לכל אדם יש את ה"מלאך הטוב" וה"שד הרע" שיושבים בבארות העמוקות של מוחנו ומשפיעים על כל החלטה בחיינו, ובכן, גם כאן, אך בדמויות ממשיות יש לו לדוריאן את הטיפוסים השונים בתכלית האחד מהשני. את באזיל הצייר המדופלם והענו תכירו לבד במהלך קריאתכם ותחליטו בעצמכם, עם מי אתם מזדהים? הנרי או שמא באזיל...

על כתיבתו של אוסקר ווילד אין כמעט מה לומר, הכתיבה מושלמת, איכותית, ומשאירה אותנו כל פרק עם שאלות מהותיות שהתשובה עליהן היא אינה לעולם שחור או לבן..
את ביקורתו האישית על מצב החברה ניתן לסכם במשפט האחרון של הספר, המונולוג של דוריאן אל מול מראהו המזוייע של רוצח בדמות האדם המושלם:
"..למכוערים ולשוטים ניתן הטוב שבעולם הזה. הם יכולים לשבת בשקט ולצפות במחזה. אם אינם מכירים את הניצחון, לפחות אין להם חלק גם בתבוסה. הם חיים כפי שהיה על כולנו לחיות, בלי הפרעה, בלי התרגשות, בלי דאגה. הם אינם מחריבים את האחרים, ואינם נחרבים בידיים זרות..."

אני מאמין שהבנתם שאני אישית ממליץ בחום על הספר ואם לא השכלתם להבין, טוב אנ כנראה שאני מושפע מהנרי:-)

מקווה שתהנו..

אין מי מאיתנו שאינו נתקל מתישהוא במהלך חייו בסיפורי אלף לילה ולילה, חלקכם מכירים זאת מקדמת דנא, עוד מילדותכם אך אני נמנה עם אלו שהכירו רק ברעיון של הסיפור ורק היום אחרי 27 אביבים אני יכול לומר בנקל כי זהו קובץ סיפורים ש"מחובתנו" לקרוא אותם ולהנות משכיות החמדה המתפרצות מהספר הנהדר הזה.

ג'ינים, קופים מדברים, מכשפות רעות, קניבלים נפילים, ועוד.. הם רק חלק מהדמויות הדמיוניות בסיפורים. הגיבורים משתנים והעלילות מתפתחות ורק שהרזאד נשארת בשלה, עם קולה הערב לאוזנו הקשבת של המלך סאסאן אשר כמוהו גם אנחנו נמתין בציפייה דרוכה ללילה הבא.

תהנו מהספר, ותזכרו שאין מי מאיתנו שאינו נהנה מחלום דמיוני כשהוא קם בבוקר, אז כמה טוב יכול להיות שנחלום אותו כשאנו ערים.

האם עצרתם רגע ושאלתם את עצמכם, את הספר הזה קראתי אך משום מה איני זוכר אם היה טוב או לאו, האם אני זוכר את סיפור העלילה, האם מוסר ההשכל שלו היה נהיר לי אז והיום כבר לא ואם בכלל היה מוסר השכל..
ובכן, ניתן לעשות את הבחינה הזאת על כל ספר שקראנו ובכלל על כל אירוע שקרה לנו או שהיו נוכחים בו במהלך חיינו.. ומה תהיה התשובה?!
האם הזיכרון שלנו מעומעם משהו, או שמא הספר לא היה מספיק חזק שנזכור אותו ואת הפרטים בו.
במקרה הזה, אם להיות כן עם עצמי ועמכם הרי שאני לא ממש מיטיב לדעת היום כמה הוא טוב, מה שכן אני יכול לומר בבטחה הוא, ששכחתי אותו..

והכל זאת, תהנו..:-)

אם אעמוד מול קיר במרחק 5 מטרים, באופן מעשי שלושה צעדי טף יספיקו לי להדביק את הפער ולגעת בקיר... אבל, אם אחשוב על זה בצורה תאורטית- מתמטית, הרי שכדי להגיע לקיר עלי לעבור מחצית הדרך וכדי להגיע למחצית הדרך עלי לעבור את מחצית הדרך הזו וכך הלאה.. ובכן האם אגיע לקיר אי פעם...???
הספר מלא בפרדוקסים מעניינים על החיים שלנו מבלי שנשים לב אליהם.. לאוהבי החידוד המחשבתי והדימיון המפותח, הרי שזהו ספר מעולה, קליל שתוך שעתיים שלוש מעניק לך כקורא לא מעט קושיות.. אז, קדימה!!
תהנו

אולי הדו שיח הדיאלקטי החשוב והמעניין ביותר שכתב אפלטון. הזמן:399 לפנה"ס. המקום: תא המעצר. האירוע: רגע לפני שתיית כוסית הרעל שתשים קץ לחייו של הדמות, הפילוסוף, אולי החשוב ביותר בפילוסופיה היוונית.
הדו- שיח מתנהל בין אקרכטס לבין פיידון, שהלה מתאר לו את שעותיו האחרונות של סוקרטס טרם מותו ועל השאלה המהותית אשר סוף אין לה, מהו המוות בעיני הפילוסוף..
הספר אינו קשה לקריאה גם להדיוטות שחקר הפילוסופיה אינה נוגעת להם, אך, ללא ספק מותיר אותך הדיאלוג עם תובנות על קבלת המוות כשלב ולא כסוף, על הפרדת הגוף מהנפש ועוד..
אני ממליץ כאן שתקראו קודם מעט על אודות חייו של סוקרטס טרם החוויה של הפרדה ממנו..
תהנו!!!

"האיש שהיה יום חמישי" הא ספר גאוני ברעיון שלו ובאופן הצגת הדברים דרך העלילה שמתפתחת עם כל דף שעובר. הספר משאיר אותך מתוח, מסקרן וצמא למידע לאורך הדרך. אני אומר זאת כך, בתחילתו תמצא את עצמך כקורא אבוד ואולי תמוה בשאלה האם הספר יגרום לך באמת להרגיש חלק ממנו, אך לא יעבור זמן רב וכבר תמצא את עצמך כאחד מחברי העלילה בלב ליבו של מסע בריחה ומרדף מרתק.
הסיפור טומן בחובו המון פילוסופיה, התרגום לספר מעולה ואינו שונה במאומה מהמקור.
אז גם אם אינך "אנרכיסט" אתה ראוי לקרוא את הספר...
תהנו