זה פשוט לא ייאמן שזה המצב,
אבל המשכתי לקרוא את סידרת הארי פוטר במאמץ, מאמץ רב אפילו הייתי אומרת.
למה 7 ספרים? ולמה כל כך עבים?
תראו מה עושים כדי להישאר מקובלת חברתית ובעניינים גם בגילי הזקן.
הרי לא ייתכן שאנשים סביבי ידברו על הארי פוטר בעיניים בורקות ואני לא אבין מי זה מי ומה נגד מה.
הבעיה שכשקוראים ספרים כאלה כדי לצאת ידי חובה, ובלי התלהבות אמיתית, מאוד קשה לזכור את כל הפרטים שבעיניי לא רלוונטיים, והקריאה לא ממש עוזרת לי לזכור לאורך זמן מי נגד מי.
ומבחינתי? שכולם יהיו שם אנשים שאין לומר את שמם, במקום שאצטרך לשנן רשימות ארוכות של שמות, תפקידים, שיוכים ויכולות על בעל פה.

בקריאה ראשונה הרגיש לי כמו קללת קרושיאטוס ארוכה ומתמשכת
ארוך, הארי רון והרמיוני סובלים לאורך כל הספר ובסוף הטרגדיה המיותרת שלכאורה באשמת הארי
אבל בקריאה שנייה לצד ההסכת שאין לומר את שמו הספר קפץ אצלי גבוה מאוד בדירוג
יש כמה רגעים ספרותיים פשוט מצויינים כמו הסצנה עם נוויל בקדוש מנגו או השיחה של השלישייה על מה צ'ו צ'אנג מרגישה וגם הסוף שבעיניי היה נראה כאכזריות מיותרת של רולינג(שהארי מנסה להשיג את סיריוס דרך ניק והמראה שסיריוס נתן לו אבל לא מצליח) שעכשיו הבנתי שזה הדרך שלה להעביר לנו עד כמה שניתן את תחושותיו של הארי אחרי האובדן הזה ואיך שהוא לא מצליח לעכל את זה
בקיצור ספר של טעם נרכש בניגוד לרוב הסידרה אבל הדבריםשהם טעם נרכש בסוף הכי טעימים

בסידרה הנפלאה על קורותיו של הארי פוטר. קראתי את הספרים בזמן אמת וזו היתה חוויה מופלאה! רולינג כותבת נהדר כל כך שמרגישים חלק מעולם הקוסמים, לכל אורך הספר. ספר נהדר, שנון, חכם, מצחיק, עצוב ומסחרר. והכי כיף -שיש עוד 6 ספרים נוספים בסדרה לקרוא אחריו!חוזרת וקוראת אותם שוב שוב תמיד מצליחה להישאב מחדש אל תוך העולם המופלא הזה, שרולינג יצרה.

זאת לא ביקורת. אבל אולי בכל זאת יהיו ספויילרים, עוד לא החלטתי. פשוט תובנה ואמירה כללית כזאתי, טוב? זה אפילו לא ממש קשור לספר. תקראו רק אם ממש ממש משעמם לכם. יותר כדאי לכם לקרוא את הספר הנ"ל. הוא באמת טוב.
מה שקרה, זה פשוט, שהשבוע ראיתי בפעם הראשונה את הסרטים הרביעי והחמישי של הארי פוטר. את שלושת הראשונים ראיתי לפני כמה שנים, אחרי שקראתי את הסדרה בפעם הראשונה. החלטתי שהם גרועים, כי הכל היה הרבה יותר יפה בדמיון שלי (כמו למשל הרזון והאפרוריות של ורנון דרסלי, וגם השיער הג'ינג'י המגניב של פרופסור מקגונגל הצעירה.), וגם כי הספרים הרבה יותר טובים (וכי הם מוכנים להכיל את הדמיון המתפרע שלי ואת השיער הג'ינג'י של מקגונגל. על ורנון אני יכול להתגבר. ממנו לא באמת אכפת לי. שיהיה שמן, נו.). ואני לא כל כך זוכר את הסרטים הראשונים, אז אני בטח קצת מעוות הכל עכשיו. סליחה על זה.
אז המשכתי השבוע לראות את הסרטים, אחרי שכבר הבנתי שהעולם בכל מקרה לא מספיק גדול להכיל את הדמיון המתפרע שלי ושעכשיו סתם יש לי (עוד) חור בהשכלה. וכן, להפתעתי, גיליתי שהסרטים ממש טובים. רוב השחקנים ממש טובים, המוזיקה יפה ונעימה, התפאורה ממש טובה, האפקטים טובים… וברור שהעלילה והכל. אני לגמרי נהניתי לצפות בהם ואני יכול להבין למה אנשים אוהבים אותם. גם אני אוהב אותם (את הסרטים, לא את האנשים, ברור, פחח).
אבל להכניס עלילה שמתפרשת על פני מאות עמודים בסרט של שעתיים זה ממש לא קל. ולכן הם נאלצים לקצץ קצת מכל כיוון. והכל קצת משתנה ודברים נעלמים (לא בשום צורה קסומה או משהו. הם פשוט לא קיימים.).
ואז חשבתי לי על כל האנשים המסכנים והאומללים האלה שרק ראו את הסרטים, ובאמת-באמת שאני מרחם עליהם נורא. הם מפספסים את כל החלקים הכי טובים בעלילה, שלא לדבר על ההנאה שבקריאה עצמה. הם קוראים לעצמם מעריצים אבל הם בכלל לא מכירים את כל הסיפור. הם לא יודעים שרון רצה להצטרף לקבוצת הקווידיץ' של גריפינדור, ושהוא ממש ממש גרוע בקווידיץ', ושזה מעמיד את הארי, שהוא הקפטן של הקבוצה, במצב ממש לא נעים, כי הוא נקרע בין החבר הכי הטוב שלו לקבוצה ולחשיבות הניצחון שלה. הם לא יודעים בכלל שאמברידג' המרשעת החרימה את המטאטא של הארי ונעלה אותו במרתף תחת השגחתו של טרול. הם לא יודעים מי זו התלמידה שהלשינה על צבא דמבלדור ואיזה עונש היא קיבלה. הם לא יודעים שרון והרמיוני מדריכים! הם בכלל לא יודעים על ההסתלקות המרשימה של פרד וג'ורג', ולא על הביצה שהם השאירו במסדרון, וגם לא מה פרופסור מקגונגל אולי אמרה לפיבס כשהם נמצאו במקרה לייד אותה הנברשת בשבוע ההוא! אוף, והם גם לא יודעים שלפני שהיא הייתה מגי סמית', היא אולי הייתה יכולה להיות בכלל ג'ינג'ית.
והם מפספסים כל כך הרבה. הם לוקחים רק טעימה קטנה מכל דבר, וגם אם הוא טעים במיוחד הם לא מתעכבים עליו הרבה, ופשוט ממשיכים הלאה. זה לא עצוב נורא? אני חושב שזה כן.

אז איזה נחמד שאתם מהסוג שקוראים. ואתם יודעים איזה חיה היא ריטה סקיטר. ואתם יודעים על הקנטאור שבגד באחיו ובא ללמד בהוגוורטס ושכחתי איך קוראים לו כי בעצם אף פעם לא חיבבתי אותו. אתם מכירים את הפחדים של גברת וויזלי. אתם יודעים (חלקית) מה מוסתר במחלקת המסתורין. יכולתם לדמיין לעצמכם את הכל איך שרציתם… מקגונגל יכלה להיות ג'ינג'ית… העולם היה כתום יותר…
תמשיכו לקרוא, אנשים. הספר יותר טוב מהסרט. תנו לדמיון שלכם להתפרע. מקגונגל יכולה להיות ג'ינג'ית. אני לא אגיד את זה יותר.

אזהרת ספויילרים חמורה
הערת ביניים
למרות שיותר מחצי ~פחח, חצי~ אוקי, שלושה רבעים ~הרגת אותי, שלושה רבעים~ טוב, שבע שמיניות מאלו שקוראים את הביקורת הזאת בטח כבר קראו את הספר.
וסליחה בשם הקול הפנימי שלי.

ועכשיו אני יכולה להתחיל בספויילרים.
בובובהוהוהוהבובוהוההוהווהוהוהוהווווווווו :'(
למה?!
אני שואלת למה?!
סיוריוס החמדמד!! :(
רולינג הרוצחת! ~
אני שונאת שהורגים דמות שאני אוהבת!! :/
ולא אכפת לי שספיילרו לי את זה חמישים פעם!! :'(
גם ספיילרו לי את זה שפרד ימות. אבל זה יבוא בביקורת של הספר המתאים.
ובינתיים. רק מראש.
בבובוהוהבוהוהוהווו פרד :'(
~ ראיתם? גיוונתי בסמיילים ^_^ ~

טוב. אז הנה עוד ספר הגיע לסיומו.
דבר שאני ממש חייבת לומר הוא שצל"ש לרולינג על זה שהיא הסכימה להרוג דמות חשובה ודיי ראשית בחייו של הארי (בכי בכי בכי) למרות שאני הייתי הורגת את מאלפוי אם הבחירה הייתה בידיי (-_-), או את הרמיוני, היא הייתה ממש מעצבנת בספר הזה.
ודבר נוסף שאני חייבת לומר הוא סוף סוף, חשבתי שאם אני אסחוב את הספר הזה עוד קצת אני אתמוטט. לקח לי הרבה זמן לקרוא אותו אבל היום ישבתי עליו וסיימתי שלוש מאות (וקצת;) עמודים ורווח לי לגלות שקצב הקריאה שלי גבר.

הספר הזה הוא ספר דיי טוב. קצת יותר אפל ודיכאוני (אני אוהבת אפלה ודיכאונות) אבל לא מספיק (אבוי :/), הוא בין הילדותיות לאפלה מוחלטת. האמת שזה דיי מאוד מוזר כי הרף שרולינג קבעה הוא דיי ילדותי אם חושבים על זה.
"הכוח של הלב", זה נשמע מאיזה קלטת לילדים בני שבע.
סליחה. חמש.
הקטע הוא שילדים מאוד קטנים מסוגלים לקרוא את הספר הזה מבלי לפחד. אני לא מאמינה שיש ילדה שאני מכירה (אהמרמזגסאהמ) שחושבת שהארי פוטר מפחיד. ארג, לפחות תקראי את הראשון!!
~ולמען השם, קראת את משחקי הרעב!! הספר הזה זה כלום לעומת משחקי הרעב!! מכות! >.<~
סליחה. אני אחזור לביקורת.

זה היה עוד ספר מקסים ונהדר לסדרה של הארי פוטר.
ממליצה בחום (:

(1
2
3
5
11
12.
12 סמיילים בביקורת כזאת פצפונת.
שמתם לב? שאני מחליטה לשים סמיילים, אני עושה את זה בגדול!
ד"א, קרדיט לסמדי (אריאל) על שיטת הספירה;)

"אימלה! לעולם לא קראתי ספר כל כך עב, 887 עמודים!" אבל בגלל שאני אוהבת כל כך את סדרת הארי פוטר קראתי.
מהעמוד הראשון נשאבתי לתוך הספר, מספר העמודים לא היה משנה לי.
~~~
רבים אמרו לי שזה הספר הכי כבד בסדרת הארי פוטר, שקוראים אותו רק כדי לדעת מה היה בהמשך.
אני חושבת שזה הספר הכי טוב בעיני בנתיים בסדרת הארי פוטר (אני קוראת את הסדרה בפעם הראשונה).
הוא מרתק וסוחף. למרות שאין בו את מעט ההומר שיש בספרים האחרים הוא עדין מקסים.
~~~
אז הספר כבד? רק משקלו כבד לא התוכן. פרסי ג'קסון יותר כבד מהספר הזה (אפילו שיש בו רק 300-400 עמודים).
~~~
אני נהנתי מאוד מהספר ואני שמחה שקראתי אותו. מומלץ לכל הפוטרים והפוטריות.
~~~
נ.ב
הספר הזה מתפרק די מהר...

אנחנו יושבים סביב השולחן ביום שישי בערב
ומעלים נושאים לדבר עליהם
אמרתי: "הארי פוטר"
הרגשתי מיד איך הם נסוגים זהו נושא שלא היו בקיאים בו וגם לא רצו להיות
עם את מצליחה לעניין אותנו בזה אני נותן לך פרס נוהם אבא
נשמתי עמוק והתחלתי לספר:
הארי פוטר זו היא קלאסיקת מופת על ילד קוסם
הם לא מתעניינים עשרות ספרים מתחילים ככה
בשנתו החמישית בבית הספר לקוסמים
שנת הבגרויות
יש לו הרבה בעיות:
גמדון בית
גמדון בית? שאל אותי אבא בתערומת
גמדוני הבית הם בעצם עבדים של הקוסמים אך הם מאושרים מתפקידם הסברתי כמיטב יכולתי.
בבית של סיריוס בלק סנדקו טהור הדם
טהור הדם?
מלמלה עלי אמא כביכול באדישות אך ראיתי ניצני התענינות בפניה.
טהורי דם הם קוסמים שאבהותיהם היו קוסמים הסברתי בסבלנות רוב הקוסמים טהורי הדם חושבים כי זה מוסיף להם כבוד וכל קוסם שאינו טהור דם אינו נחשב קוסם טוב ומכובד אך לא כן סיריוס.
עם כן גמדון זה היה מטרד רציני אשר שנא קוסמים חצויי דם
כלומר שאחד מהוריהם היה קוסם והשני מוגל שזה אומר שאין לו כוחות קסמים
יש לו להארי גם מורה להתגוננות מפני כוחות האופל אשר שונאת את הארי ורוצה להכשילו בהכל
ויש לו עוד בעיות תקראו את הספר ותראו
הוספתי בחיוך.
באותו הערב קיבלתי חפיסת שוקולד גדולה רק לעצמי...
תקראו!
מומלץ מומלץ ושוב מומלץ!

למדתי מזמן שהגרופיז של רולינג מחולקים לשתי קבוצות בעצמם: טים-מסדר-עוף-החול וטים-הנסיך-חצוי-הדם. ובדרך כלל, אם אהבת אחד, תשנא את השני, מעטים האנשים שאוהבים או שונאים את שניהם.

אני לא מצליחה להבין אנשים שלא התחברו לחמישי. החמישי פשוט נהדר. הוא בשלישייה הפותחת שלי ביחד עם השלישי (שאין מה לעשות, לכולנו שמור מקום בלב לאסיר) והשביעי רב-אלוף הקלוז'רים.
החמישי אוצר בתוכו הכל - הומור משובח, אווירה מרדנית וקצבית שלא חוויתי כמוהה באף ספר בחיי, התגייסות והתאחדות של אנשים הכי שונים אחד מהשני ביחד כתף אל כתף. יש משהו מאוד מדרבן ומאיץ את הלב באופי העלילה. והתובנות אינטיליגנטיות יותר מאי פעם.
כי לראשונה - ולא מעט אנשים משום מה מתעצבנים מזה - הארי מתנהג כמו דמות עגולה. אחרי שכל חייו האכילו אותו חרא, אחרי שמעולם לא חווה חיבוק של אמא מהו, אחרי שגדל במשפחה אדישה ומתעללת נפשית, ללא דאגה ואכפתיות, אחרי שמגיל 12 הוא נחשף חזור וחשוף לאירועים המאיימים על חייו - סופסוף הילד מגיב בצורה נורמלית.
העצבים הדקיקים של הארי מתוארים בצורה עדינה לדעתי יחסית למה שנער בן גילו אמור לחוות אחרי מה שעבר בבית הקברות. רבים צוחקים על הספר ואומרים עליו שהארי חווה PMS. הם קצת טועים באבחנה. הארי חווה PTSD, או במילים אחרות הלם קרב.

היום, לקראת סיומו של תואר בפסיכולוגיה, אני נזכרת בפרטי עלילה ויודעת לקרוא להם סימפטומים. סיוטים חוזרים, האשמה עצמית, אי הסכמה לפנות לעזרה, התבודדות. התגובות המוגזמות לרון והרמיוני, התפרצויות הזעם, הכעס לאורך כל הספר שלא עובר.... הארי לא מתנהג מוזר בגלל ש"הוא ילד מעצבן" בגלל שהוא "דמות בלתי נסבלת" בגלל שהוא "במחזור". הוא מתנהג בדיוק כמו שמתוארים אנשים שחוו חוויה טראומתית - כמו לדוגמא, להיחטף ע״י וולדמורט, לצפות בידיד קרוב נרצח, להשתתף בחזרה לחיים של ההיטלר המיתולוגי של עולם הקוסמות, ולהיאלץ להיישיר מבט לפניו של המוות שלך עצמך. ומה הפלא שאדם במצב פגיע כל כך יתקשה בהלטת הכרה.

הספר הזה היה מקסים ומלא אדרנלין כי הוא היה מלא במלחמות. המלחמה הגדולה מול משרד הקסמים, ההשתקה של העיתונות, אמברידג' המפלצתית; המלחמה הפנימית של הארי מבפנים. הספר הזה הוא אולי השלב המשמעותי ביותר בפיתוח הדמות של הארי שעשתה רולינג בספרים. לא אכפת לי ממידת הפופולריות של הספר הזה, קיתונות הבוז והזלזול מופנים על ידי מי, שבעיניי, פשוט לא הבינו כאן משהו עד הסוף.

-טוב, אכתוב את זה כאן- לא הייתי באתר ב-10 ימים האחרונים כי הייתי בהונגריה, וממש ממש ממש כרגע חזנו מהשדה תעופה.
אבל אני לא עצוב, כי הכלבים שלי שמחים, אבל זה פרט שולי ולא חשוב.
*
אז הנה, זה מתחיל.
הארי פוטר.
יש מישהו שזה לא יצלצל לו?
האמת, עד הספר הרביעי לא ממש הבנתי מה כל הסיפור מהסדרה הזאת.
בסדר, זה נחמד... אבל למה הוא כל כך מצליח??
אז הנה התשובה, חברים.
כי
הוא
פשוט
אדיר
!
!
!

*
על הספר החמישי שמעתי דברים בינונים.
הרבה אמרו עליו שהוא סתם כדי לדעת מה קרה (כמו שאמרו על משחקי הרעב- עורבני חקיין, רק שבמקרה של עורבני חקיין לצערי אני מסכים), ושהוא החלש מבין ספרי הסדרה.
האמת שאת החמישי גמרתי כבר לפני חודש (אני כבר גמרתי את כל הסדרה מלפני שלושה ימים- שמתי לי שעון מעורר לשש בבוקר, התיישבת במרפסת של הדירה באגם בלאטון (מידע למי שהיה שם) וגמרתי את השביעי. ביקורת על השביעי בקרוב :)) (אני היחיד ששם לב ששמתי הרבה סוגריים בתוך הסוגריים? טוב, תסלחו לי על החפירות, אני מת מעייפות. יצאנו לשדה תעופה בשמונה, ההמראה הייתה ב12, נחתנו ב4 לפנות בוקר ו-לא- -ישנתי- לשנייה-.
בכל אופן, לעניינו.
איפה עצרנו?
כן. בנוגע לזה שהשמיצו כל כך את הספר הזה.
והשאלה האמיתית היא...
למה?!?!?!?!??!!?!?!?
בסדר, הוא ארוך ואני חייב להודות שעד שהם מגיעים להוגוורטס (לכישוף ולקוסמות (חיוך מתלהב)) זה משמעמם בטירוף. (למי שלא קרא- הם מגיעים להוגוורטס אחרי 300 עמודים ארוכים ומייגעים בטירוף.
אבל שכחו מההתחלה המשעממת.
כי הרי, הספר הוא 887 עמודים- 300 משעממים. אז 887-300= שנייה, תנו לי לחשוב (מיצו במתמטיקה חברים, תנו כבוד)- קצת פחות מ- 587 עמודים. (הם לא מגיעים להוגרוורטס בדיוק בעמוד 300, הם מגיעים טיפה יותר מאוחר, אבל הספר לא לידי).
אז בבקשה- קצת פחות מ- 587 עמודים של עלילה מעניינת, מותחת, וסוחפת.
טוב אז...
בכל שנה כל המשפחה המורחבת מורחבת מורחבת מצד אמא שלי יוצאת לטיול במדבר.
אז כמובן שהצטיידתי במיטב הספרים שלא התכוונתי לקרוא.
זאת אומרת, לא התכוונתי לקרוא את כולם חוץ מאחד- הארי פוטר ומסדר עוף החול.
הטיול הוא רק לשלושה ימים, אבל היומיים הראשונים הספיקו לי כדי להגיע לעמוד ארבע מאות בעותק המרופט מהספרייה של הישוב.
ועכשיו, אני חייב לעשות עוד ווידוי-
גם ההתחלה בהוגוורטס די משעממת.
עד הרגע בו לונה לאבגוד מגיעה.
היא- פשוט- אדירה!
היא מצחיקה (גם מסכנה, אתם לא יכולים להגיד שלא) והיא... פשוט אדירה. אין לי ממש כוח לספר עליה עכשיו, יש לי קצת יטושתושים בראש, אבל בביקורת על הספר השישי/שביעי אכתוב עליה עוד :)
בכל אופן...
אז הגעתי לעמוד 400 במדבר.
ואז קרא האסון הנורא.
רצתי.
רצתי.
ונפלתי.
והספר נפל איתי.
אני קלמזי, אז לא דאגתי לעצמי. דאגתי לספר.
זה היה כאילו בהילוך איתי:
הספר נופל...
"לאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאא!!!!"
-טוב, הגזמתי לגמרי. לא היה שום לאאאאאא ולא היה שום הילוך איתי. תדמיינו כאילו לא קראתם את זה. @פוף@-
ולא יכלתי להמשיך לקרוא את הספר.
אבל יומיים אחרי זה לקחתי אותו מהספרייה של בית ספר, והכול היה טוב :)
אחד מהדברים שאני הכי אוהב בספרים (זה עומד להישמע מפגר, אל תצחקו עלי!) זה התיאורים של הקרבות.
עם כל הניצצות, הצבעים...
זה נותן תמונה יותר חדה של הדברים.
ועם כבר מדברים על תיאורים... זה מביא אותי לדבר על הכתיבה בכללי.
אז כן, היא נורא פשוטה.
או לפחות נראת פשוטה לעין.
ניסיתם פעם לכתוב כמו רולינג?
סביר להניח שכן.
הצלחתם?
אני אפילו לא מניח. שום אבל שום סיכוי.
יש בה משהו מתגלגל, בלי שום עצירה, והדמויות= כל כך אנושיות, וההומור, שבכל זאת משתלב...
וכמה שקשה להגיד על ספר פנטסיה כזה- אמינות. המון אמינות.
העלילה לפעמים קצת מסובכת, ויש המון המון דמויות (וזה בעיקר מקשה על אנשים כמוני, שעשו הפסקה בין ספר לספר לטובת ספרים אחרים), אבל זה לא הורס את הספר.

ועכשיו נסיים בזה.

אקספליארמוס!
אקספקטו פוטרונוס!
קרושיאטוס!
אימובילוס!
סטופפאי!
אינסנדיו!
פרוטגו!
לוויקורפוס!
ליגארדום ודיוסה!
לומוס מקסימה!
אבדה קדברה!
אימפריוס!

וזהו.
סליחה על החפירות.
ביי ביי!