לפני מספר שנים עבדתי באזור השרון ולא אחת מצאתי את עצמי נוסע לאורך הירקון למטרות מקצועיות ולעיתים למנוחת הנפש. עד מהרה איתרתי וזיהיתי אתרים לאורך הנחל, ובהתנתק מריח ומראה הזיהום בו נתקלתי לעיתים קרובות התחלתי לתהות על קנקנו של הנחל. גילוי נאות, את הספר 'שביל קליפות התפוזים' קראתי בילדותי כחלק מקריאת חובה בבית ספר ומעולם לא התעמקתי בו מעבר לסיפור הרפתקאות, כמעיין גרסה מקומית לעלילות דורותי 'בקוסם מארץ עוץ' בו קליפות התפוזים בצורת סגול החליפו את שביל לבני הזהב... אך לפני שאני מתעמק בעלילת הספר ארצה לפתח את הקדימון לו; בקריאות המאוחרות של הספר, בגלגולי העכשווי בו פתחתי את המסה שלי, התחלתי לגלות בספר מוטיבים היסטוריים כמו המסע לאורך הירקון וברצף הפרדסים בין המושבה פתח תקווה לתל אביב בימי הכיבוש הראשונים של הבריטים במלחמת העולם הראשונה. מבלי לחשוף את פרטי הסיפור יתר על המידה על בעזרתו הנכבדה של המספר גוטמן (בגוף ראשון) קיבלתי מושג מה לחזות החייל התורכי וציודו הדל, התרשמתי ממבנם המוצק של החיילים האוסטרלים והתקנאתי מחזם הזקוף של הסרג'נטים הבריטים. יכולתי להרגיש בשפתי את טעם הגזוז המתוק שמכרו בקיוסקים של פעם בתל אביב ונרתעתי לאחור (מטפורית) מגודלם של סוסי המלחמה האוסטרליים. התאהבתי קשות במסעודה האחות בבית החולים שכולה מודל לחיקוי לאישה העברית הספרותית (אופס... חשפתי פלח מפלחי הסיפור) ונטלתי חלק במזימות החרש של היישוב היהודי בארץ ישראל לסייע לאחים היהודים...
בשיטוטי לאורך הירקון נתקלתי לא פעם בפינות הסתר בהן הסתודדו ונעו זוגות אוהבים ונאהבים אם ברגל ואם במכונית, נוטריות שעירות ששחו במים העכורים, רוכבי אופנים שדהרו בחול כאילו מישהו רודף אחריהם, חסידים ברסלביים שטופי אמונה שהסתובבו בינות עצי הדרים ואקליפטוס תוך שהם זועקים 'ה' הוא האלוהים'
לא פעם עצרתי לאורך הירקון והקשבתי לציפורים ששרו שירים על יואל משה סלומון ובוודאות אף הגעתי לקרחת קנה חשופה בה רקדו לצלילי מוסיקת טראנס אלקטרונית עשרות צעירות שטופות סמים ואלכוהול, סוגדות לשמים במראה גותי, כמו עדר מכשפות בעיירה עלומה ושמה סיילם (בדיעבד הן חגגו מסיבת יום הולדת לאחת מכוכבות המסיבה; מזל טוב לכל הגותיות שחוגגות היום את יום בריאתן)
ספר מדהים, קריא וקליט. לא רק לילדים ונוער אלא גם למבוגרים שעדיין נפש דמיונית בקרבם.

מרתק ומבעית בעת ובעונה אחת. תל אביב בחיתולים, ארץ ישראל עוד לא נולדה. היו פה חיים גם לפני כן, וגן- גם הם היו רווי הרפתקאות. יש לי את הגרסא הראשונה של הספר (שיצאה בשנת 69 או משהו כזה) שאבא שלי הביא לי. אני מניחה שהוא יצא לקרוא אותו בחוץ, בטבע, כמו שהוא אוהב והספר המצהיב מעט ספג לתוכו את הריח של האדמה. אדמת ארץ ישראל. אולי זה מה שהפך את החוויה לכך כך מיוחדת?

הספר שביל קליפות התפוזם מאוד משעמם וחסר טעם. הסופר אינו מתמצא בספרות ילדים על אף שזכה בהרבה פרסים שלא ניתן להעריך כמובן. אך הספר לא מומלץ לקריאה.