בתקופת המילואים הראשונה שלו, עצר גיסי בתחנת אכילה לחיילים בצומת גלעד, כשהוא שומע איש אחד קורא, דבריו עולים ומתנשאים על כול: ״לחמנו בהם קשה מאד, פוצצנו כלי רכב שלהם בכבישים, פוצצנו את הרכבות שלהם, ירינו בהם ברחובות, פוצצנו תחנות משטרה, גם האצ״ל יחד איתנו, היתה תחרות בינינו מי יפגע באנגלים יותר.״ זה היה גבר בן 95, שתום עין, צולע ועם זאת, חיוני כנער, ״ופוצצנו, פוצצנו, הרגנו… יביאו לכם את הספר שלי, אני מחלק אותו כתרומה לחיילי צה״ל. עוד מעט יביאו, תוכלו לדעת את כל הסיפור!״

זהו עזרא יכין – האיש והאגדה.
״אנחנו הולכים להשמיד את היהודים, לא נשאיר מהם זכר!״ הוא צעק, גם כשמדי פעם עצר אותו חייל זה או אחר כדי ללחוץ את ידו אחר כבוד, לחבקו או לנשק לו, והוא בשלו: ״נשלים את מה שהיטלר לא הספיק! ניקח את הבנות שלהם, נעשה בהן מה שרוצים. ניקח את הבתים שלהם.״ הוא התרוצץ בין החיילים המחזיקים בארוחתם, מרותקים, והמשיך בסיפורים שהחלו להשמע מוכרים מדי, היסטוריה שחרקה בפרסה בלתי־חוקית, ״ואז הם התחילו לבכות!״ קולו רם ונישא מעל ההמולה, ״תראו מה עשו לנו, היהוד! מסכנים הילדים שלנו, מה עשו להם! הם סיפרו סיפורי זוועה שלא היו ולא נבראו והפחידו אחד את השני. אם אנחנו כמותם, כאלה רשעים, מה זה אומר? שצריך לברוח מאיתנו – ואז החלה בריחה המונית.״

גיסי, כמובן, זכה בעותק של הספר המדובר, והוא ובנו בר־המצוה דחפו אותו לידי, מתעקשים שזהו ספר שחטא לא לקראו. אינני מעוניינת בחטאים, אז קראתי. זה היה אחד הספרים המרתקים, המהפנטים, שזכיתי לקרוא השנה. ואמנם הקטע הזה צריך לסכם לכם את ה־עזרא יכין, אבל אני מתעקשת להרחיב:

זהו סיפורו של אחד מהלוחמים הקשוחים ביותר בשורות הלח״י. בטרם אכנס בעובי הקורה, חשוב לי לציין שקראתי את הספר הזה בחורף שלאחר פרוץ המלחמה, ורק כעת אני כותבת את הביקורת. עם זאת, הוא טרי בזכרוני כאילו קראתי אותו אתמול.

עזרא יכין גדל במציאות הירושלמית המורכבת של שנות ה־40. בגיל צעיר מאד, ולאחר מאמצים לא מעטים, זכה להצטרף לשורות הלח״י, הארגון הקטן ביותר בירושלים אבל גם התוסס ביותר. תפקידו הראשון היה מזהיר מאין כמותו: להדביק כרזות על קירות מבנים בבירה, על מנת להשיג ידיעות מודיעיניות בבית הדואר, שם עבד. אבל הוא לא התרשם מהתפקיד, וכבר לא היתה לו סבלנות ללמוד לירות ברובה ולשחק עם הגדולים.
תחילה, כינויו היה "דתן" בעקבות משיכתו אל הדת, אך לאחר שהבריטים חשפו בית מסתור של המחתרת שהכיל פנקסים עם חלק מהשמות המחתרתיים, שונה כינויו ל"אלחנן". ואז, ב-6 במאי 47׳, נחטף אלכסנדר רובוביץ, המכונה במחתרת ״חיים״. חטיפתו של רובוביץ היתה נקודת מפנה משמעותית עבור עזרא:
״תעלומת סופו של לוחם החירות חיים לעולם לא פוענחה. גופתו לא נמצאה עד עצם היום הזה, גם לא נודעו דבריו האחרונים. אבל יודעים אנו כי היו דברים שחיים לא סיפר למעניו. הוא לא אמר להם את אשר ביקשו לשמוע מפיו. הוא לא גילה דבר על חבריו ומפקדיו ומעשיהם, ובשל שתיקה זו עינוהו שוביו עד צאת נשמתו. בשתיקתו, כמו בדבריהם האחרונים של קדושים אחרים, קנה לו חיי נצח בין גיבורי האומה וקדושיה.״
מאז המקרה, כינה עזרא, דתן, אלחנן את עצמו "אלנקם״.

עזרא השתתף בקרבות רבים, כולל קרב דיר־יאסין, שלאחריו, נודע ללוחמים שהאנגלים פינו את מגרש הרוסים – שם היה מרכז העצבים של השלטון. הם ידעו שזה הזמן לפעול והסתערו על הבתים שהפרידו בינם לבין העיר העתיקה. הקרבות היו קשים. בדיוק באותו הזמן, קיבלו יכין וחבריו הלוחמים בשדה הקרב בשורה מרעישה: "תודיע לחבר'ה שלך שאתמול בן־גוריון הכריז בתל־אביב על הקמת המדינה היהודית.״ ההכרזה היתה ביום שישי, בזמן שהיו בקרב, והם לא ידעו עליה.
הקרבות לשחרור העיר העתיקה וחלקים נוספים בירושלים נמשכו גם לאחר שהוקמה באופן רשמי המדינה היהודית. כעבור חודשיים מאותו קרב קשה, הנהגות הלח"י, ההגנה והאצ"ל סיכמו על זמן שבו ישתפו פעולה ויעלו לשחרר את העיר העתיקה.
עזרא תיאר זאת כך: ״לא חשנו את האדמה מתחת לרגלים מרוב ההתרגשות העצומה שאחזה בנו.״
וגם מפקדו היטיב לתאר את התחושות: ״כל כך הרבה דורות ואבות אבותינו לא חדלו מלהתפלל, הלילה הזה זה יקרה!״

באותו לילה ה־17 ביולי 1948, התקרבה קבוצת הלוחמים, ובתוכה עזרא, אל חומות העיר העתיקה. הפגזה מאסיבית של פצמ״רים ואש תותחים הפתיעה אותם מכל עבר, וכאשר הסתתרו הלוחמים מאחורי קיר אבן, התפוצץ פגז ממנו נפגע עזרא בעינו הימנית. בעודו מובהל על אלונקה לקבלת טיפול ראשוני, התפוצץ פגז נוסף. למרבה המזל, הלוחמים האחרים לא נפגעו, אך ראשו של עזרא שפנה לכיוון הפיצוץ, ספג רסיס שחדר חלקית את כיפת הגולגולת.
לאחר מכן, עזרא נותח בבית החולים שערי־צדק כמעט יום שלם. בדו"ח הרפואי ציין הרופא שלו ש״לכל אורכו דלף נוזל המוח והשדרה מהפגיעה בראשו, שהיתה בגודל 2×1 ס״מ״, אך הוא שרד את הניתוח המורכב והחלים לחלוטין, מלבד עינו הימנית שהתעוורה בעקבות שטפי דם פנימיים.

בשכבו על מיטת בית החולים, בין החיים למוות, חשב עזרא שאולי הגיע לסוף חייו. חלפו לנגד עיניו תמונות מחבריו שנפלו בקרבות. כל מה שעניין אותו היה לשמוע שירושלים שוחררה. אך האכזבה לא איחרה לבוא – הממשלה העדיפה הפסקת האש על פני שחרור העיר העתיקה. הקרב לכיבוש העיר, קרב שעזרא נמנע מלהשתתף בו בשל פציעותיו הקשות, הופסק בהוראת הפיקוד הגבוה רגע לפני הניצחון.
אזהרה חשובה: בספר הזה אתם תחוו הרבה רגעי דז׳ה־וו.

יש עוד הרבה לספר על עזרא יכין, וקשה לסכם את הגיבור הזה ואת סיפורו בביקורת אחת באתר סימניה. אבל הוא עדיין איתנו, חי ובועט, כנראה מרצה איפשהו בקול נלהב על מורשת הקרב. זה לא הספר היחיד שלו, אולם זה המוכר מביניהם. וביום העצמאות האחרון, עזרא שלנו הדליק משואה בתור המילואימניק המבוגר בתולדות המדינה.

אני מפצירה במי שטרם קרא את הספר הזה – אם אתם מסוגלים להכיל עוד תכנים פוליטיים ולאומיים בימים האלה, זו תזכורת חשובה שמגיעה ממקום אישי. זו הסטוריה שמוצגת מעינו (היחידה) של גיבור ישראל, שנתן את כל מהותו למען המאבק הלאומי.
קיצורו של דבר - מסמך חשוב ואותנטי של פצעי קרב ואהבה אין־סופית למולדת.

קיבלתי את הספר מעזרא יכין עצמו. הספר במצב מעולה. כולל הקדשה אישית וחתימה מקורית של עזרא יכין בעמוד השער, מתאריך ח' שבט תשס"ד. לכן מחירו למכירה גבוה יותר.

ספר חובה לכל ישראלי שרוצא לדעת על המורשת.

איזו החמצה. בשבוע שעבר, ולקראת סיום הקריאה בספר, נתקלתי במודעה על הרצאה מפי עזרא יכין, הלוא הוא אלנקם, שתתקיים באוניברסיטה בה אני לומדת. אני מתסכלת בתאריך ורוקעת ברגלי. ההרצאה כבר התקיימה, לפני יומיים בלבד, כמה חבל!

זהו סיפור של מופת וגבורה הכתוב בצורה פשוטה וקולחת. כמו לשבת למרגלותיו של סבא ולשמוע על מעללי נעוריו. אך אילו מעללים! אני מתמלאת בושה עמוקה כשאני רואה אילו דברים העסיקו את המחבר ואת חבריו לעומת הזוטות שלי... נכון, אין מקום להשוואה, אבל מקום להערצה יש גם יש. כשהייתי צעירה יותר, זו הייתה הערצה עיוורת לכל מה שנקשר במחתרות. רציתי גם להיות חלק מזה, להיוולד בתקופה הסוערת הזאת, לקחת חלק במעשי הגבורה. היום, במבט בוגר יותר, הילת הקסם איבדה מזוהרה. לא בגלל שקרנן של פעולות המחתרות ירד, להפך, אלא שכרגיל המציאות הייתה מורכבת בהרבה משחשבתי.

שני דברים עיקריים שגרמו לי לראות באור אחר את המחתרות:
האחד, עד לא מזמן יחסית, הבריטים לא נתפסו בעיני כאויבים מוצהרים. כמובן, לא חשדתי שהם אהבו אותנו. ידעתי שהם סיפקו לערבים נשק, הגבילו את העליות, מנעו מניצולי שואה להגיע לכאן, והנורא ביותר, דנו רבים למוות, ובכל זאת, משום מה לא חשבתי עליהם כעל אויב. אולי זה בגלל שבאותה תקופה הנאצים הגדירו את הרשע מחדש והבריטים הרי היו בצד הטוב, אולי כי בריטי מצטייר בראשי כאדם מאופק ומנומס, ואולי סתם נאיביות מצידי. בכל אופן, כשקראתי יותר על התקופה, ובמיוחד בספר הזה, הזעם כלפי הבריטים הלך וגדל. בספר מוזכרים צעירים וצעירות רבים שנתפסו ונכלאו, ושרבים מהם הועלו לגרדום, ועם כל שם שמוזכר, הלב בוכה. כשהובא סיפור הגבורה של ברזני ופיינשטיין, עצמתי לרגע את עיני ונזכרתי בביקורי במוזיאון אסירי המחתרות, שם מוצג התא בו התאבדו בעזרת רימון בטרם הוצאו להורג. המחתרות קראו לבריטים בשמם: אויב.
עם הבנה זו, המחתרת כבר לא הצטיירה לי כחבורה של נערים שוחרי הרפתקאות שביקשו לעצמם אקשן. כפי שעולה מהספר, היו אלו בחורים ובחורות בוגרים שהבינו היטב את גודל האחריות והסכנה שהם לוקחים על עצמם, ואת הצער האיום שהם עלולים להביא על הוריהם אם יקרה להם משהו. רבים מהם הכירו חברים שהוצאו להורג, ועל כן עיניהם היו פקוחות לצפוי להם אם יתפסו. הם גם הבינו שהחברות במחתרת היא ברובה, ובניגוד למה שחושבים תמיד, עבודה אפורה ויום-יומיות: הדבקת כרוזים על קירות, איסוף מודיעיני, מעקב ותצפיות וכו', ועל אף שאלו פעולות מסוכנות וחשובות לא פחות, הרי שאין הן מרגשות ומתגמלות כמו פעולה מבצעית.
כל זה גרם לי לחשוב שוב אם גם אני הייתי מוכנה להעמיד את חיי בסכנה מול אויב שלא יהסס לנקום. לבלות שעות ארוכות בתצפית, או לקום בזריחה יום אחר יום, בחורף ובקיץ, כדי להדביק כרוזים המעוררים את העם, אותו עם שחלקו מתנגד לפעילותי; ובעצם, האם בכלל הייתי מבינה בזמן, ולא בדיעבד, את חשיבות החתירה תחת הבריטים. איני יודעת.

הדבר השני, שאני כותבת עליו ברעדה, הוא הקרע בין מנהיגי הישוב וההגנה לבין האצ"ל והלח"י, שהגיע לשיאו בסזון. כל פיסקה שתיארה ניכור בין יהודים גרמה לי לצער עמוק ואמיתי. איך, איך יתכן שיהודים הוסגרו לבריטים על ידי אחיהם?! כיצד העז רופא יהודי לטרוק את דלתו בפני אלנקם הפצוע, ועוד בזמן שכבר לא נשקפה סכנה למי שעזר למחתרות? איך יכול להיות שבקרב על ירושלים, הלח"י הופקר בשדה הקרב לאחר שהתגבורת שהובטחה ע"י ההגנה בוששה להגיע? גם אלטלנה הוזכרה בפסקה קצרה, ואי-אפשר שלא להזדהות עם המרירות הנוקבת שחשו המחבר וחבריו בגין כל אותם אירועים.
מובן שאין זו הפעם הראשונה שאני מתוודעת לאירועים אלו, אך רק הספר הזה הצליח להעביר לי את עוצמת הכאב ותחושת הבגידה שצרבו את לבם של לוחמי המחתרות, וכיוון שזהו סיפור על העם שלי, כאב לי גם. חשוב לי להדגיש שעל אף שהמחלוקות הקשות שכמעט והביאו למלחמת אחים צפות לאורך כל הספר, הספר אינו שם דגש על השנאה. ניכר שהסופר חדור באהבת ישראל, ואולי דווקא בשל כך הניגוד חריף יותר.

יש שיטענו שהספר מציג את השחקנים בשחור לבן: הבריטים והערבים הם הרעים, היהודים הם הטובים. היהודים שהתנגדו למחתרות הם טובים פחות. אבל ברור לי שכך גם הייתי אני מציגה את האנשים שהרגו, עינו וטבחו את חברי ואת עמי, ואת היהודים שסייעו להם בעזרה פסיבית ופסיבית פחות. לא הייתי רואה כל צורך לסנגר על מי מהם.

זהו, כתיבתי התארכה הרבה מעבר לתכנון. אני מצטרפת לדבריו ד"ר ישראל אלדד בגב הספר: "אותנטיות - היא סגולת היסוד של עדות זו", ואסיים בדבריו של אלי ויזל, שם: "בטוחני שרבים לומדים מזיכרונותיך פרק באהבת ישראל".

1

מדובר באוטוביוגרפיה מרתקת ושואבת של לוחם לח"י שזכה להיות בסוד העניינים בתקופה המכרעת ההיא.
מומלץ ביותר, לכל מי שדעתו מיושבת עליו ולא מתרגש מאידיאולוגיה מוצהרת של סופרים.
אמת, יכין לא אדם מוסרי במיוחד, אך לכתוב הוא יודע.

אני באופן אישי מאוד אוהב סיפורים על טרום מדינת ישראל - והספר הזה מספק את הסחורה בהחלט !
הספר כתוב מנקודת מבט אישית של הסופר, ומכניס אותך לאווירה של המחתרות והמאבקים שהובילו להקמת מדינת ישראל.

היה לי העונג והכבוד לשמוע את עזרא יכין בעצמו, כשהוא הגיע להרצות לנו בקורס צבאי שעשיתי. בסוף ההרצאה (שהייתה מדהימה) קניתי ממנו את הספר עם הקדשה אישית.

הסיבה היחידה שנתתי לספר 4 כוכבים ולא 5 היא - שההרצאה של עזרא יכין מלהיבה יותר מהספר, ואותה שמעתי קודם.

בקיצור: ספר מצוין לכל אוהבי ציון.

לכל אחד יש ספרים שהוא יותר מתחבר אליהם ויש כאלה שלא...
קראתי וקראתי וקראתי וקראתי, ולא אהבתי...

ספר נחמד והיסטוריוני.
לא שיש לי דברים רעים להגיד על ספרים של ההיסטוריה היהודית, אני אוהב כאלה ומחלק ממש נהנתי, פשוט לזה לא היתחברתי...

אין ספק שזהו ספר המלא בפטריוטיות וציונות יהודית. הספר מרגש ואותנטי, ראוי להכיר את הלך הרוח בתקופת קום המדינה. אין ספק שלדעתי זה ספר חובה בכל ספריה.