המלצה לקריאה:
כחול הירח - NACHTBLAUW מאת: סימונה ואן דר פלוכט
תורגם מהולנדית : ד"ר אורן שדה-לייכט.
יצא לאור בהוצאת כנרת, זמורה-ביתן, בשנת 2018, 269 עמודים.
התקופה בה עוסק הספר נקראת "תור הזהב" בהולנד. המאה ה – 17. אבל לא כולם הרגישו את המוזהבות הזו. רק שכבה דקה של המעמד הבינוני הגבוה, וכמובן העשירים. רוב העם חי מחקלאותץ החורפים היו קשים ביותר, התמותה היכתה באחוזים גבוהים.במשפחתה של גיבורת הסיפור , קתרין ברנצדוכטר, נשארו ההורים, שניבנים ובת – קתרין. שתי אחיותיה הגדולות יותר נספו באחד השטפונות כשהנהר עלה על גדותיו. דבר שגור ומקובל בארץ השפלה. החקלאות גם היא מתבססת על שטחים שנכבשו ויובשו בידי אדם והוקמו סכרים למנוע את הצפתם מחדש. בדרך כלל האנשים התקיימו מגידולי החקלאות שלהם, וביום השוק החודשי נסעו בכרכרות העירה והחליפו ביניהם מוצרים כמו גבינות או גלגלי כרכרות במוצרים אחרים או בכסף. חיים כפריים קשים . כולם עובדים. כל בני המשפחה. הנישואים קורים בגיל מאד צעיר ואז הנערה עוברת לחסות בעלה. היא מחויבת לצייתנות מוחלטת והוא מחוייב לא להתעמר בה. במקרה של קתרין זה לא קרה. מנערה שחלמה לעזוב את הכפר ולעבור לעיר הגדולה, הפכה לאשת איש שתיין ומכה. כשהוא מת היא ניצלה את המצב ונגד דעת הרוב עברה לעיר הגדולה בסביבה. היא ירשה את רכושו (הדל) של בעלה המת והעדיפה למכור החפצים. כמובן שתושבי האזור הכפרי אותו היא עזבה (דה רייפ) הסתכלו עליה בעין עקומה וממש לא הבינו אותה. אנשים לא נהגו באותם ימים לעקור ליישובים אחרים. אמנם גם בעיר היא בחרה בתפקיד מנהלת משק בית, והשאלה היתה האם בשביל זה היא עוזבת את בית המשפחה בדה-רייפ, אבל לקתרין לא היתה כל מיומנות אחרת... גם משם המשיכה להתגלגל בין הערים השונות, כולל אמסטרדאם, ולבסוף מצאה עצמה בדלפט. קתרין היא בחורה נועזת ובוחרת בהחלטות קשות ולא מקובלות. רוב הנשים באותה תקופה לא יצאו מדלת אמותיהן ולא גילו יוזמה. זה בפירוש היה עולם של גברים. למרות שהמחקרים החברתיים מוכיחים שבהולנד של המאה ה- 17 מעמד הנשים היה יותר טוב מאשר בשאר מדינות אירופה. אשה יכולה היתה להיות עזר לבעלה ולא רק להיות עקרת בית ומגדלת הילדים ועובדת בפרך סביב אזור מחייתה הצנוע. הגישה היתה ששותף או עובד בשכר יכול לרמות ולשקר ולהונות את בעל העסק ואילו האשה, בת הזוג לחיים, מחוייבת לו ונאמנה, ובעלי עסק העסיקו את נשותיהם ונעזרו בהן לפיתוח המפעל המשפחתי באשר הוא. למשל, נזכר הצייר יוהאנס ורמיר, שיחד עם זוגתו החזיק וניהל מלונית ובית מרזח. לאחר מותו אשתו המשיכה להחזיק בעסק בלעדיו. גם אמני החרס (החרסינה ההולנדית) שהם עיקר הספר העסיקו באותו עסק את נשותיהם. ואכן זה גם מה שקרה לקתרין, אחרי מות בעלה. היא לקחה עובד שיחתום על הניירות כמנהל המפעל אבל היא זו שהעסיקה וקידמה ופיתחה אותו. כאישה לא היתה לה זכות חתימה, אבל היא למדה לחיות עם החוקים הנוקשים. דלפט הפכה למעוז החרסינה ההולדנית. עשרות בתי עסק ומפעלים קטנים יצרו את כלי החרס המצויירים ביד, זוגוג לבן ולעיו עיטור כחול. ועד היום זה מקור הכנסה תיירותי חשוב בהולנד.הפריחה החלה אז, במאה ה -17, ויחד איתה ההמצאות והפיתוח של החרסינה המיוחדת לדלפט כפי שמתואר בספר. הסופרת סימונה ואן דר פלוכט סיפרה בריאיון שנתנה שכלי חרסינה קטן ומקסים שמצאה בחנות עתיקות עם עיטורים סיניים על זוגג לבן, הוא זה שהתניע את הסיפור. הוא זה שגרם לה לחקור את התקופה ולספר עליה. כלים אלה שהם כה מקובלים בהולנד טרם זכו לסיפור משלהם והסופרת פשוט הרימה את הכפפה ויצרה את הספר המקסים הזה.
הספר מסתמך עלכמה וכמה ארועים הסטוריים, כמו השריפה הגדולה בדלפט שהרסה חלק גדול מהעיר וגרמה למותם של מאות מאנשיה (שריפת מחסן תחמושת), וכן המגיפה השחורה , מגיפת הדבר, שהשתוללה והפילה חללים רבים מאין ספור. כן נזכרים ציירים כמו רמברנדט שהיה נערץ כבר בימיו, ורמיר, אמני חרסינה הולנדית אמיתיים, ועוד. מעניין לקרוא על חיי המשפחה, על היחסים בין האנשים, על החברות וההתחברות בין האנשים. מעניין לקרוא על הטכנולוגיה שהרימה ראש באותה תקופה, על אורח החיים, על מסחר וכלכלה ואיגודים מקצועיים וגילדות עם החוקים השונים שלהם, על דת ואמונה שמתבאים אחרת אצל בני אדם שונים, על חוק ומשפט, על מדע הרפואה ובכלל מה קרה בתקופת המגיפה השחורה.
אבל, ובעיקר, מעניין לקרוא על קורות חייה של קתרין, אשה לקחה גורלה בידיה בתקופה שכזאת והיתה יוצאת דופן. דרך סיפורה אנו מתוודעים לקורות בהולנד ואולי ניתן להסיק מסקנות גם לגבי העולם באותה תקופה, בצורה מעניינת .
הספר מומלץ על ידי בחום.
בחרתי לסיים עם כמה משפטים שמגדירים את הקושי של נשים להתפרנס כשהן לא נשואות באותה תקופה:
"כבר שבוע שאני מחפשת עבודה במרץ. אני מתרוצצת בכל העיר, מהבתים המהודרים שלאורך תעלת מינט ועד למרתיחי המלח בתעלה העתיקה ולמבשת הבירה ברחוב האוטיל. אני מגיעה גם לבית היתומים העירוני ברחוב דולן ולבית האריגה למשי הצמוד אלי, ולאחר מכן למנזר סנטה קתרילנה ולשלל אכסניות ופונדקים. לא משנה לי מה אצטרך לעשות – לנקות, לסחוב דברים על הגב או לטפל בחולים. רק שתהיה לי עבודה.
בסוף השבוע אני יושבת מאוכזבת מול ברכט בפונדק.
לא חשבתי שיהיה כל כך קשה למצוא משהו, אני אומרת. לגברים יש המון עבודות, אבל לנשים ממש לא." עמוד 17..
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
