"לדף יש ערך רק אם בשעה שאתה הופך אותו, הנה מאחוריו החיים פועמים ודוחפים ומערבבים את כל הדפים של הספר" – אומרת המספרת בסוף הסיפור הראשון בטרילוגיה הנהדרת הזו. ואולי זה גם הסוד של שלושת הסיפורים: תנופה מלאת חיים ויופי שמסחררת אותך בסיפורים מלאי דמיון, ואלגוריות מלהיבות שמשאירות מרחב לקורא – להתבלבל ולפרש כרצונו.
אפשר בוודאי להרחיב בלי סוף על היצירה המרשימה הזאת. אנסה לסקור בקצרה את הרעיון הכללי, ולהוסיף מעט ציטוטים (גאיו שילוני תירגם מצוין מאיטלקית).
בסיפור הראשון, "האביר שלא היה ולא נברא", מצטלבים סיפוריהם של אג'ילולפו, שהוא למעשה שריון ריק, רמבלדו הצעיר שרוצה לנקום את מות אביו ובהמשך מתאהב, האחות תיאודורה (שהיא גם המספרת, ורק בפרק 4 נחשפת דמותה), גורדולו המוזר, ברדמנטה (לא גיליתי כלום), טוריסמונדו, סופרוניה, ועוד כל מיני דמויות ססגוניות. הטלאים השונים של הסיפור נתפרים מצוין זה לזה. מבין שלל הרעיונות העולים בקריאה, בולט הניגוד בין גורדולו, נתין שקיים ואינו יודע שהוא קיים, לעומת אג'ילולפו, שיודע שהוא קיים ודווקא איננו קיים. הניגוד ביניהם הוא גם ביטוי לשני קטבים של קיום: קיום תבוני, שמוצא בעולם את החוק, ההגדרה והסדר ודבק בהם (אבל נותר מלאכותי כשהוא מוקצן), לעומת קיום שטובע בעצמו, מתמזג לגמרי בסביבה עד כדי טשטוש גבולות קיצוני בין פועל ונפעל, חוסר הגדרה מוחלט, חוסר סדר, וחוסר וזהות.
בין הרבה מצבים אבסורדיים בסיפור, תיתקלו בקרב מאוד מוזר ששותפים בו מתורגמנים (שמתרגמים את העלבונות המוטחים בין היריבים), ובתיאור אירוני (לא לבעלי לב חלש) של פינוי גופות מזירת הקרב, בו משתקפות היטב נקודות המבט השונות של אג'ילולפו, גורדולו ורמבלדו.
ב"רוזן החצוי", מסופר על מדרדו שנפגע מפגז של תותח במהלך קרב נגד הטורקים. הפגיעה חצתה אותו לשניים (לאורך), והפכה אותו לשני חצאי אנשים שחיים במקביל. שני החצאים של מדרדו מייצגים שני קטבים של טוב קיצוני ורוע קיצוני, אבל גם משמשים מצע לעיסוק בחוסר שלמות. גם מדרדו הטוב וגם מדרדו הרע רואים באנשים ה"שלמים" את המגרעות, כשעבור אחד - המגרעות האנושיות מצדיקות התנכלות והתאכזרות, ועבור השני - ממריצות אותו לצאת מגדרו במעשי חסד. מדרדו הטוב, אגב, נתפס בעיני האנשים כטרחן לא קטן, שמפעיל לחץ מעיק על סביבתו להקרבה אינסופית. גם כאן העלילה עשירה וצבעונית. תפגשו בסיפור הזה, בין השאר, גם את ההוגנוטים, את כפר המצורעים, את פמלה, את ממציא המכונות, את האחיין (שמספר את הסיפור) ואת דוקטור טרלאוני שמנסה ללכוד את ה"אורות המתעים" בבתי הקברות.
הסיפור השלישי (והארוך מכולם) הוא "הבארון המטפס". מסופר בו על קורות חייו של קוזימו, שבגיל 12 החליט לחיות על העצים, ובהמשך, גם כשהסיבה הראשונית לעלייה לעצים כבר לא הייתה רלוונטית, דבק בעקרונותיו ולעולם לא ירד לאדמה. הוא יצר לעצמו מרחב קיום משלו, מורם מהעם, נשאר איכשהו מעורב במתרחש על הקרקע, מתפתח כאיש רוח, פילוסוף, מנהיג. הוא מצליח להשיג את מושא אהבתו, ויולה, וסיפור אהבתם הסוער מביא להתנגשות שני רעיונות הפוכים: שהאהבה היא התמסרות מוחלטת התובעת ויתור על עצמנו, וש"לא תיתכן אהבה אם אנו איננו עצמנו בכל מאודנו". תמונת אהבה נהדרת, אגב, תמצאו בסוף פרק 21. כל ציטוט חלקי יקלקל. הרעיון העיקרי בסיפור הוא העקשנות והנאמנות לעקרונות, אבל כמו בשני הסיפורים הקודמים יש הרבה מעבר, והכתיבה נפלאה.
לסיום, עד כמה שניתן להגיד "זורם" על כ-550 עמודים רוויים בכפלי משמעות, הסיפורים קולחים ומלאי חיים, מלאי דמיון, מעניינים, מעוררי מחשבה, ומשובצים בהרבה פסקאות נפלאות. או כמו שאומר קאלווינו בסוף הסיפור השלישי: "רקמה עשויה על גבי הלא-כלום, בדומה לחוט זה של דיו, כפי שהנחתי לו שיזרום דפים על דפים."
כמה ציטוטים:
"בעידן שבו סיפור זה מתרחש, לא ברור היה עדיין מצב העניינים בעולם. נקל היה להיתקל בשמות וברעיונות ובצורות ובמוסדות אשר לא ייצגו שום דבר קיים. מאידך, רחש העולם המון רב של חפצים ויכולות ובני אדם אשר לא שם ולא תואר להם להבדילם מכל היתר. זה היה עידן אשר בו הרצון והעיקשות להתקיים, להטביע חותם, לבוא במגע עם כל היש, לא מצאו את ביטוים המלא; יען כי רבים לא מצאו בהם חפץ עקב עוניים או בורותם או אולי דווקא משום שהכל צלח בידם גם בלאו הכי ועל כן כמות מסוימת מכל אלה נתפזרה ואבדה בחלל. מאידך, אפשר היה שהרצון וההכרה העצמית, הקלושים כל כך, יתעבו בנקודה מסוימת, ויתקרשו לגוש כפי שערפל אדי המים הבלתי נראה לעין מתעבה לקישורי ענן; ואפשר היה כי במקרה או מתוך תחושה פנימית, יתקל גוש מעין זה באיזה שם או תואר, שרבים מהם היו פנויים באותם ימים; יתקל בדרגה בסגל צבאי, בשורה שלמה של משימות לביצוע ושל כללים קבועים מראש; ומעל הכל יתכן שנתקל בשריון ריק; כי בלי שריון, בימים הטרופים ההם, גם אדם הקיים באמת היה בסכנת היעלמות, קל וחומר איש שאיננו קיים כלל וכלל." [43]
"גם להיות קיימים, לומדים" [146]
"אין דבר שבני אדם נהנים ממנו יותר מאשר לדעת שיש להם אויבים ואחר כך לגלות שאויבים אלה הם בדיוק כפי שראו אותם בדמיונם." [159]
"הייתה זו אותה אהבה שהאדם הצייד חש כלפי כל מה שחי, ואין הוא יודע לבטאה אחרת אלא בכוונו אליו את הרובה" [309]
"בא יום שמש, קוזימו נטל מעל העץ קערה, החל להפריח בועות סבון, והיה נושף אותן אל החלון, לעבר מיטת החולה. אמא ראתה את צבעי הקשת המעופפים והממלאחם את החדר, ואמרה: הו, איזה מין משחק אתם משחקים! ונדמה שזה היה כמו בימים שהיינו ילדים ותמיד מצאה משהו נגד המשחקים שלנו, שנראו לה הבלותיים וילדותיים מדי. אך עכשיו, אולי בפעם הראשונה, נהנתה מהמשחק שלנו. בועות הסבון היו מגיעות עד לפניה והיא, בנשימתה, הייתה מפוצצת אותן, מחייכת. בועה אחת הגיעה עד לשפתיה ונשארה שלמה. נרכנו עליה. קוזימו הפיל את הקערה. היא הייתה מתה." [446]
"לבו של קוזימו החל פועם, ובקעה בו התקווה שאותה רוכבת תתקרב עד שיוכל לראות היטב את פניה, ואותן פנים תתגלינה יפהפיות. אולם, לבד מציפיה זו להתקרבותה וליופייה, הייתה גם ציפיה שלישית, שלוחה שלישית של תקווה, שהשתלבה בשתיים האחרות, התשוקה שיופי הולך וזוהר זה יענה לצורך מסוים לזהות מבע מוכר ונשכח כמעט, זכרון שממנו נותרו רק קו, רק צבע, והיינו רוצים להעלות שוב את כל היתר, או לחזור ולמצוא מה שהיה טוב עוד יותר, בדבר של עכשיו." [453]
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
