פנימה נכנס אדונם של הנאגזול, רכוב על סוס, גדולה ושחורה נסתמנה דמותו על רקע הלהבות, ומידותיה נתעצמו מגודל הפחד והיאוש. השער שמעולם לא דרכה בו רגל אויב, והכל נסים מפניו.
הכל זולתי אחד, דומם ומחריש, ברחבת השער, המתין גאנדאלף על גבו של שאדופקס, שאדופאקס, הוא לבדו מכל הסוסים, שגדלו בחופש על פני האדמה, עמד במבחן האימה וניצב בלי נוע, איתן כפסלים של ראת דינן.
"לא תוכל להיכנס למקום זה," אמר גאנדאלף, והצל האדיר נעצר. "שובה לתחתית השאול, למקום היאה לך! שוב אחור! חזור אל האין שמצפה גם לך וגם לאדוניך. סורה!"
הפרש השחור הפשיל את רעלתו, וראה! כתר מלכות היה לו, אפס לא נראה הראש שהכתר חבוש עליו. אודם האש זהר בינו ובין הכתפיים האדירות, העוטות גלימה שחורה. מן הפה הבלתי נראה פרץ צחוק קטלן.
"שוטה זקן!" אמר. "שוטה זקן! שעתי הנה הגיעה, כלום אינך מכיר את המוות בעומדך מול פניו? פה תמות ושווא קללתך!" ובדברו כך הניף את חרבו לרום, וגלי אש רצים לה בלהבה.
גאנדאלף לא זע. ובעצם הרגע הזה, אי שם באחת החצרות בעיר קרא תרנגול. צלולה וחדה היתה קריאתו, ומאומה לא ניכר בה מן הכישוף או המלחמה. רק את אור הבוקר בירכה שהפציע הרחק הרחק. מעבר לגיא ההריגה.
וכעין תשובה לה בקע צליל אחר ממרחקים. שופרות, שופרות, שופרות. צלעותיו הכהות של מינדולואמין החזירו הד עמום. קרני הצפון האדירות הריעו תרועה עזה. הנה, סוף-סוף, באה רוהאן.

שירה.
התרגום החדש כל כך עצוב בהשוואה. כמעט עצוב כמו העובדה שנהיה בלתי אפשרי למצוא את תרגומה של רות ליבנית על מדפי הספריות שלא לדבר על חנויות הספרים. עצוב שילדינו כבר לא יכירו את הקסם שבתרגום זה שלא פחת כוחו בעשרים וחמש שנות הכירות קרובה שלי איתו. והכול בשם קידמה ללא רחם, כי חדש יותר הוא בהכרח טוב יותר, שר הטבעות גרסה 2.0.
עצוב כבר אמרתי?

באמת שאין כבר מילים...
כמבן, בגללל השפה הגבוהה והכל, צריך לקרוא הרבה עד שנכנסים, אבל זה באמת ספר סיום טוב לסדרה המיתולוגית....
זאת שהתחילה את הפנטזיהץ.

מעניין שעל זה לא כתובה אף ביקורת
כנראה כי כולם רושמים על הראשון בהתייחסות לכל הסדרה (?)

בכל מקרה, מעולה כמו הקודמים לו,
אבל אני מודה שבקריאה חוזרת, אני נוטה לוותר על כמה מהעמודים האחרונים, כי בשבילי הסיפור נגמר בערך 50 עמודים לפני הסוף

סדרה מהממת. לא זוכרת מתי בפעם האחרונה ככה שקעתי ונסחפתי לפנטזיית קריאה בכזו התלהבות. אין שני לטולקין