שם הספר הוא "המנהרה" אבל זו לא מנהרה בתמונה, למרות שקצת דומה. על כריכת הספר נמצאת תמונת יצירה בשם "הרוטב" של אמן בשם ג'יימס רוזנקוויסט. וכמו בכל פעם שיש תמונת אמנות על כריכת ספר, היא מזמנת פרשנות על הכתוב ועל העלילה. ספציפית כאן יש לתהות מהו הנוזל הזה שזולג לו ולאן הוא נשפך ומה, אם בכלל, אוסף אותו בסוף.

מעשה בצבי לוריא, מהנדס כבישים בדימוס, אדם בן שבעים ושתיים, כמעט שלוש, נשוי לרופאת ילדים שעוד עובדת במרפאת החוץ של בית החולים ושמה לא מוזכר. הכל בסדר עם מר לוריא, חוץ מזה שלפעמים הוא שוכח מילה או שתיים, ולא מצליח להיזכר בשמות, בעיקר אם הם פרטיים. וגם לזכור את קוד ההתנעה של המכונית הוא לא תמיד זוכר ויש לו רעיון כזה, לכתוב את השמות בפנקס, או על כף היד, ואולי אפילו לקעקע את קוד המכונית. כי ידידנו לוריא מתבשר שהוא לוקה במחלת הדמנציה, והשכחה הקטנה זעיר פה וזעיר שם תלך ותתרחב עד שתבלע את כל זכרונו של לוריא. ואדם בלי זיכרון - האם הוא יכול להחשב אדם? לכל איש יש שם, הוא יודע בוודאות שיש, אבל הוא שוכח, או מבלבל יוסף עם יעקב, יוחנן עם יונתן, וכך הלאה, ולפעמים הטעות והבלבול חמורים יותר מההשמטה.

לא רק צבי מחפש מזור עבור בעיות השכחה המתגברות. אשתו באה לעזרתו ומצמידה אותו למהנדס צעיר, בן של קולגה, ושמו עשהאל, והשניים נודדים ברחבי הדרום בחיפוש אחרי תוואי נכון והוגן וצודק לכביש שהצבא ביקש, תוואי שלא יחריב עיירה נבטית קדומה, ולא יחריד ממקומם שלושה שוהים בלתי חוקיים שהתיישבו בה. כדרכו של יהושע וכדרכם של סופרים ישראלים גם קשרי משפחה נכנסים לסיפור. אמנם יחסית לספרים אחרים מדובר בכמות מצומצמת של דמויות, ובכל זאת אנחנו פוגשים גם את הבן הדואג הגר בצפון הרחוק, את הבת הגרה קרוב ואת הנכד, כמו גם את החבר של הנכד ואת אימו - הלא היא נוגה נגנית הנבל שקופצת לביקור אורח מרומן אחר של יהושע, הניצבת.

כך הולך לא הספר בנתיבי ההזדקנות העצובים של גיבורו, לתושייה שעוזרת לו להתגלגל תמיד לכיכר רבין ומשם להיזכר ברב שעל שמו הרחוב שבו הוא גר ובמספר הבית. אנו לומדים להכיר מקרוב את המודעות וחוסר המודעות להדרדרות, את ההומור המלווה, את רישיון הנהיגה שנשלל, וגם את העדויות שחורטטו בביטחון רב והצליחו להעמיד מנהרה על תילה. כדרכו של א"ב יהושע הגיבור מגיע בסצנות הזויות למקומות מוזרים וחלומיים ונתקע בהם, הוא פוגש אבני דירה בסכסוך הערבי ישראלי המלווה את כל ספריו, ברמת העלילה הפשוטה וברמת האלגוריה. כמו תמיד בספריו של יהושע הגיבורים נקראים באופן תדיר על שם מקצועם או פונקציה כלשהי הקושרת אותם לעלילה או לגיבור, לעיתים רחוקות יותר בשמם, אלא שבספר הזה ההשמטה כואבת מתמיד.

ספר כתוב טוב, וחבל שהוא כל כך עצוב. הוא לא באמת עצוב, ויש גם בדיחות על הדרך, ואפילו בדיחת שואה אחת טובה, ובכל זאת הוא עצוב כי זו המציאות שהוא משקף שעצובה כל כך.

ספר נחמד בהחלט.
יותר נהנתי משליחותו של הממונה על משאבי אנוש.
היופי של הספר שהוא מתאר אץ השטיון בצורה יפה, נעימה, נוגעת ללב.
אבל שאר העלילה פחות תפסה אותי.

לאחר שקראתי את המסע אל תום האלף, נגלה אליי לפתע א.ב. יהושע אחר - קליל יותר, עלילתי יותר ופחות מתפייט. לצערי, ואף שקראתי את הספר בהנאה ובשעשוע, חשתי אכזבה, כי הסגנון - שהזכיר לי משום מה את סגנון כתיבתו של סטיבן קינג מינוס האימה (ובמחשבה שנייה, גם אימה יש שם) - הסגנון התגלה כהיפך ממה שחיפשתי אצל אברהם ב. יהושע. רציתי לטעום שוב את המתיקות הבוגרת, התנ"כית, של המסע אל תום האלף. אך מלבד חזרה על מוטיב הכפילות (אבל למה בעצם הוא חוזר על כך? אולי צריך לקרוא ביוגרפיה שתצא על חייו), לא זכיתי לטעום מאותו היין. אין זה כמובן הוגן להאשים ספר אחד בגלל ספר אחר של אותו סופר, ויהיה עליי פשוט להכיר את א.ב. יהושע יותר, על שלל גוניו. ואולי זו בדיוק הברכה שלו - היכולת לכתוב בשלל סגנונות.
עוד הערה: זה בלתי נסבל בעיניי כשדעתו של המחבר משתרבבת בצורה גסה, עד בלתי אמינה, לפיהן של דמויות בספר ולתיאורים מחוץ לדיאלוגים. א.ב. יהושע חוטא בכך כמה וכמה פעמים, שלא לצורך. דעתו הפוליטית ידועה, והכנתי את עצמי לכך שהמרקם העלילתי יושפע מכך, אבל היו משפטים שנשתלו בפיהן של דמויות בצורה בולטת ובוטה מדי, עד כדי נתינת טעם נפגם לספר כולו, וצר לי כקורא על כך.

הבת שלי החלה להתעניין בקבוצת מאובנים עצומה של יצורים שנעלמו מעולמנו.
היא מביאה ספרים מהספרייה, מבקשת ממני להוריד לה סרטים ולרכוש לה ביצים עצומות שאותן יש להטביע כשבוע בגיגית ובסופו יולדו צאצאים גדולי לסת וחדי שיניים.
מזל באמת שהם נותרים קטנים ודוממים ולא ממשיכים לגדול משום שאם באמת היו שורדים את כל התהפוכות שטלטלו את הקוסמוס, וודאי הייתה מבקשת לאמץ אחד בתור חיית מחמד.
הדינוזאורים חדלו מלהתקיים וודאי מסיבה טובה, אחרת היינו עסוקים במלחמת הישרדות תמידית אל מול כוח עוצמתי, מפלצתי ואדיר ביותר.
אנו הולכות לחנות הצעצועים האהובה על שתינו ואני קונה לה העתק מרהיב של טי-רקס, מלך הלטאות העריצות האהוב עליה ביותר.
הוא מפחיד ויפה כל כך! מתלהבת בת התשע ואני מחייכת בהסכמה.
גם אני אוספת דינוזאורים להנאתי. בהקפדה, בהנאה והערכה הם מאוגדים בספרייתי ואני אינני מזלזלת בכוחם הרב ובהשפעה שיש להם עלי.
לפני שנתיים בערך רכשתי ספר עיון מרתק בשם: "סיפור לא פשוט"
עיון ביצירותיהם של שלושה יוצרים, סופרי "דור המדינה" שאף אחד אינו יכול לכתיבתם והם בלתי ניתנים לחיקוי משום שפתם היפה: א"ב יהושע, עמוס עוז וחיים באר.
קראתי אותו בהנאה מרובה, ובסופו כבר ידעתי אילו ספרים אני עומדת להשיג ומה יהיה סדר קריאתם. הייתי מפוקסת, מסוקרנת. ידעתי שגיליתי עולם הולך ונעלם של סופרים שאינם חושבים בדרך המהירה וההחלטית, שכל "תקיפה" שמקורה עניין בקורא, מחושבת בשיא העדינות, באיטיות ובאופן אסטרטגי.
לא. הם לא ממהרים לאף מקום.
הם יכבשו את המעיין בכתביהם בצורה אחרת, לא פתאומית אלא איטית או הרסנית כיד הטובה עליהם.
אל תצפו להטבות, למבצעים או הנחות. לדם, צפרדע או כינים.
למודרניזם, לקפיצות פתאומיות או טוויסט בעלילה.
לשפה רזה, "פייסבוקית" מעוטרת בשלוש נקודות וסימני קריאה לרוב.
תשכחו מצמחונות. לעלילה שלהם יש בשר ועל מנת לעכל אותה צריכים לעיתים שבוע שלם או יותר.
היחידי שהכרתי עוד מתקופת התיכון היה א"ב יהושע. קצת לפני הבגרות בספרות ציידו אותי ברשימה והורו לי לבחור מתוכה שתי יצירות: מקורית ולועזית.
בחרתי את המאהב וקראתי אותו בעיניי נערה מתבגרת: קצת בפליאה ומעט בהתרגשות. לרגע לא חשבתי שישנה סטייה או קיים עיוות במשולש ההוא, אסיה אדם וגבריאל.
אהבתי את הנועזות, החידוש ובעיקר את הרושם שנוצר, שהבדידות היא בילט-אין: נולדנו עמה וכנראה שגם נמות אתה, יד ביד לאורך כל הדרך.
נצרתי אותו היטב בזיכרוני, את יהושע.
סימנתי אותו לטובה.
את ספרו האחרון "ניצבת" אהבתי מאוד והזדהיתי עם הגיבורה נוגה, הנבלנית שהרחיקה עד הולנד על מנת לנגן בתזמורת אך את הקריאה ב-"מנהרה" דחיתי ודחיתי בעיקר משום שנכתב כי הספר הינו בגדר אכזבה, פספוס.
לבסוף החלטתי שלא אתן לאף אחד לקבוע לי אזהרות או יעדים. סגרתי את ה-נטפליקס, דממתי את הפלייליסט, אפילו שידעתי שמדובר ב-וגנר ובאך.
הכנתי לי תה בלימון וישבתי לקרוא.
התאמתי את קצב קריאתי לקצב כתיבתו, הסתכרנתי עמו.
זה היה מעניין ומתסכל כאחד, מדכא מאוד ומעייף אך גם מתגמל.
הבנתי שהמציאות עולה על כל דמיון וכשאוזל הדמיון ונגמרות הפנטזיות, יש צורך להתמודד עם כל מה שלא נחמד בחיים, עם העובדה שאנו מתנוונים, מתכלים והתהליך עצמו הינו איטי ומכמיר לב.
לצבי לוריא, מהנדס דרכים בפנסיה נודע כי הוא לוקה בדמנציה. הרופא ממליץ לו על שיטות טיפול אחדות האמורות לרפא את הנפש ולהמריץ את המוח. הוא ממלא את הוראותיו בדייקנות ומקשיב לאשתו, רופאת ילדים נמרצת וחכמה אך למרות הכל אינו יכול לעצור את הדעיכה המוחית המלווה בהתקפי כעס, עלבון ודיכאון.
הרגרסיה הבלתי נמנעת מביאה אותו לשיאים חדשים בחשיבה. עושה הרושם שהוא פועל טוב יותר, שהוא נמרץ וצעיר יותר אם כי הוא הופך לאימפולסיבי ולעיתים אף נדמה, חסר אחריות.
משפחתו מודעת לשינויים ומנסה לשתף עמו פעולה אך עד מהרה הוא חש "כי לא סופרים אותו" כמו פעוט מגודל הזקוק לחינוך מחדש ועליו לקבל הוראות וגערות מלמעלה, להפנימן ולרצות את כולם.
כמו תמיד משלב יהושוע (גם בסיפורו הנוכחי) דימויים המעורבים בעובדות קונקרטיות בשטח, פוליטיקה שעושה הרושם שהפעם קצת תלושה מחוט העלילה ומעט הזיה לקינוח. יצאה לו עוגת דבש בטעם תפוזים עם ניחוח קינמון מהביל.
לא רע בכלל.
טעם אחר, שונה.
לא בשרי ולא חלבי אך בהחלט לא פרווה.
נראה כי השיטיון מצא דרכו גם אל לב הסופר והאציל עליו.
אל תוותרו על הספר הזה גם אם הוא איטי ומתסכל קמעה; יש בו רחמים, אהבה, נדיבות ורכות לב כמו בכל דינוזאור טוב שאצלי לפחות, לעולם לא יוכחד.

הספר עוסק בשיטיון . שיטיון זו מחלה נבזית שמתקדמת וטורפת את היכולות הקוגנטיביות.כבר בשלבים הראשונים ולאחר מכן הגיהנום "מעכל" את האדם עד לאיבוד צלם אנוש. החולה בשלבים הראשונים מודע למצבו ומנסה להיאבק בניסיון לשמור על צלילות דעתו-זה נורא. זה משפיע על סביבתו-נאלצים לצפות בירידה שהיא די תלולה ללא יכולת לעצור את התהליך. בעת הזו כשחיינו מתארכים תודות לרפואה המתקדמת. הצרה הזו משותפת למשפחות רבות בינינו. התיאור מדויק תוך חדירה זהירה לנפש. בכך מכאיב יותר. לא הייתי ממליץ לחובבי הרפתקאות . לא הייתי ממליץ למחפשי "ספור טוב" שמצפים לדעת מה יתרחש בסופו. אפשרי לכאלו שחדירה לעולמם של אחרים בעט סופר מיומנת מאד מושכת את ליבם. אין ספק שאברהם ב. יהושע ממשיך להוכיח את יכולתו האומנותית לחדור לנפשם של בני אדם. הוא עשה זאת לבני דורו, הוא עשה לבני אדם שחיו לפני אלף שנה. הוא עושה זאת כאן במיומנות רבה. הספר ברובו משכנע אם כי ישנם קטעים שלדעתי יכול היה לוותר עליהם. ארכניים-מיותרים, ניסיון להוסיף לעלילה למה שבעיני נראה מלאכותי-לא מתאים. בנימה אישית-מהכרותי עם ספריו, סופר בשל בוגר מתבונן על סביבתו בעין בוחנת מעמיקה מאד ויודע להביע זאת במיטב המילים העומדות לרשותנו בשפה העברית. ללא ספק מקומו ב"פנתיאון" הספרותי של טובי הסופרים העבריים בני זמננו.ספר זה אינו נופל באיכותו מספריו הקודמים. הנושא כאמור קשה למרות ה"כיסוי" הספרותי שהסופר בכישרונו "עוטף" אותו.

"בסוף כל משפט שאתם אומרים בעברית יושב ערבי עם נרגילה" המהם לו מאיר אריאל, וככל הנראה ממשיך ומהמהם מאי שם עם זר קוצים ריחני. במובן זה, "המנהרה" של א.ב יהושע הוא רומן ישראלי המנסה גם הוא לתהות לאן יתגלגל הסיפור המזרח תיכוני. יתרונו הגדול של יהושע הוא בבחירה לעשות זאת בקריצה הומוריסטית מתמדת ועם איזה נסיון חיים וניסיון כתיבה עשיר, המאפשר פחות להגביר את עוצמת הרמקולים בכל פעם שאותו משפט בעברית נפגש עם ענני הנרגילה.
צבי לוריא, גיבור סיפורנו, הוא גימלאי של "נתיבי ישראל", שם הנדס דרכים, תכנן כבישים, דבק באג'נדה שאינה מאפשרת מקום לחיים האישיים של העובדים לבוא לידי ביטוי בתוך יחסי עבודה. עם פתיחת הספר הוא כבר מעל לשבעים, אב לשניים וסב, נשוי לרופאת ילדים ובעיקר הכי חשוב - מאובחן כסובל מאטרופיה קטנה, אך הולכת וגדלה, כלומר אובחנה אצלו דימנציה.
בהרצאה מצוינת של יהושע בה תאר את הספר עם צאתו (הרצאה שהיתה הטריגר מבחינתי לקריאה, גם אם קרתה אי אלו שנים אחריה) הוא אמר שיש שתי מילים עבריות למחלה: קיהיון ושיטיון. הוא היה כה מבסוט על כך שהאקדמיה ללשון עברית גילתה בעצמה - כך לראות עיניו - קורטוב הומוריסטי במבטה על הדימנציה. "שכן יש הבדל ענק בין להגיד לילדים 'סבא חולה בקיהיון', לבין הכרזה ש'סבא חולה בשיטיון'" כלומר עושה קצת שטויות וצחוקים. אני מרגישה שלאמירה כזו מפי אדם שבעצמו סמוך לגילאי גיבוריו בספר, כמו גם חברו של עמוס קינן שנפטר לאחר מחלה זהה (אף את זה הזכיר באותה הרצאה) היא אפשרות להביט קדימה אל עתיד לא ידוע ולומר - אני לא יודע אם אני עדיין אזכור איך קוראים לי, אבל אני בוחר להביט בכך בחיוך.
אולי זו בעצם דרכו של א.ב יהושע לדבר על התסבוכת הישראלית פלסטינית, דרך אדם שמחובר עד מאוד למקום (בסיפור מופיע קבר בן גוריון, תמונתו של בן צבי התלויה עדיין במשרדו של לוריא גם אחרי פרישתו ועוד) אבל כבר אינו בדיוק זוכר מיהו, או אולי הולך ושוכח. גם הצד הפלסטיני בסיפור נמצא באובדן זהות (לא אסביר מדוע לנסות להמעיט בספוילרים) ואולי יהושע סבור כי רק כששני הצדדים קצת שוכחים אפשר להתחיל לרקום סיפור חדש יחד. איני מנסה להגן או לתקוף כאן את עמדה זו, אבל בעיקר להודות לסופר שלא הכניסה באופן גס, מעיק או בוטה, לא בדרמה או ברעם, אלא לרוב בשיטיון חינני המעלה חיוך דק.

הרגעים המצוינים בספר (בעיני) הם כשיהושע מרשה לעצמו באמת "לשחק" עם השיטיון של גיבורו, להביט באמת באופן בו דווקא השוטה הוא ההגיוני והשקול ואנחנו, המביטים בו עם שלל עקרונותינו המוצקים, מאבדים יציבה. אחד מהם הוא הרגע בו רעיתו של לוריא מתאשפזת בשל חיידק אלים (מבטיחה לכם שנכתב לפני הקורונה, למרות הביטויים של בידוד ומסיכות שמופיעים שם). לוריא מאבד אט אט את היכולת לשלוף את קוד הרכב ובוחר לקעקע אותו על ידו, כך שיוכל להיות לעזר עבור אשתו החולה. כשהיא מתאוששת קמעא ומבינה מה עשה היא אומרת לו: "השתגעת?! עשית לעצמך מספר על היד?!" ודבר ראשון אפשר להתענג על האתנחתא הקומית. לאחר מכן, אולי גם לחשוב האם הזיכרון הארוך שלנו יותר מסייע לנו, או לעיתים דווקא מקשה עלינו להתגמש אל צרכי הכאן ועכשיו.

בעיני אחל'ה ספר, ממליצה

כל כך הרבה כבר כתבו וסקרו את הספר הנפלא הזה, מה כבר אני יכולה להוסיף? מה עוד אומר שלא נאמר? אבל אי אפשר להמשיך הלאה מבלי לכתוב עליו כמה מילים, אז אתמקד בחוויית הקריאה האישית שלי.

הרבה זמן הוא חיכה לי בסבלנות על המדף, וקצת נרתעתי ממנו. קראתי בהרבה סקירות שהוא איטי, שהוא טרחני, שהוא והוא...אבל אני תמיד חוזרת ואומרת שתמיד צריך לנסות. כי לכו תדעו. אולי לכם הוא ירוץ. אז אני מבינה למה היו מי שחשבו שהספר טרחני (הוא לא. לא לדעתי בכל אופן) כי הוא מתעכב על כל פיפס, והוא נותן תמונה כל כך מלאה שהקורא מרגיש שהוא מוקף בו מכל עבר.

הסיפור נפתח כשצבי לוריא, מהנדס דרכים בכיר ומוערך בנתיבי ישראל, מזה מספר שנים בגמלאות, מבקר עם דינה אשתו אצל הנוירולוג המבשר לו כי מתחיל אצלו תהליך של שיטיון. תוך כדי הגילוי בין החיי יומיום עצמם, בין תעתועי המחלה הקורא מתלווה לצבי ודינה לוריא, וקשה שלא להתאהב בהם. כי א.ב.יהושע יודע לבנות את הדמויות שלו, וגם אם הוא מדביק להם שיטיון, הוא לא שוכח לצקת בהם מלוא החופן חמלה ואמפתיה.

אהבתי מאוד את העובדה שהסופר לא הנמיך את הגיבור שלו אלא בדיוק ההפך. גם אם הוא מתקרב לעשור השמיני שלו,הוא שימר בו את התשוקה, לא מחק ממנו את ההומור (ובכלל, צבי לוריא מסתמן כבעל חוש הומור בריא ואחד כזה שתמיד מעלה בך חיוך) ובאופן כללי - והכי הכי חשוב- לא לקח את הסיפור למחוזות הדרמה, אלא לקח את הספר על הרובד העדין יותר, ואיפשר לקוראים ללוות את הקריאה עם בת שחוק על הפנים. ממש כמו לוריא המתמודד עם השיטיון שנפל עליו הדרך הכי טובה שהוא יודע- עם הרבה הומור וצחוק עצמי.

השיטיון לא מתחולל רק במוחו של לוריא, הוא מרומז ומקרין גם אלינו, כמדינה. הבלבול, הדיאלוג המקוטע, הפילוג. כל אלו בתוך ביקורת מרומזת שלא נפקדת מהספר, אם כי לא משתלטת. היא מונחת בעדינות כחומר למחשבה.

והמנהרה, גם היא כמטאפורה למשהו שאולי יום אחד ייבנה פה ויאחד שתי קצוות.

על אף הנושא העצוב לכשעצמו לא הרגשתי שהספר עצוב אבל מה שמאוד העציב אותי היתה ההקדשה בתחילת הספר בו הסופר מקדיש אותה לרעייתו ז"ל. רבות נכתב על הקשר המיוחד בין הזוג, ועל אף שנות נישואיהם הרבות תמיד ידעו להישאר, וקודם כל להיות חברים אחד לשני(ולא, זה לא אותו דבר).

הרגשתי את הכאב האישי של הסופר נמסך בזה של צבי לוריא הגיבור, עד שהופך אותם לאחד.

"בשיטיון, דוקטור, נדמה לי שיש לא רק בלבול אלא גם כאב לב מוגבר, נטייה לצער עמוק." (עמ' 165)

אין הרבה כמותו. קראו, כדאי!

ספר יפה, אך קשה. הקושי הוא תלוי בגיל הקורא. בחור צעיר יראה אותו, אולי אפילו מצחיק. אך קורא בגילי (70+) יסתכל עליו בצורה שונה לגמרי - אולי אפילו בפחד. כל פעם שאני לא זוכר שם של מישהו , אני אחשוב עכשיו - האם מתחיל השיטיון? לכן בשביל אנשים כמוני זה ספר לא נעים לקריאה. אך בכל זאת קראתי אותו ונהניתי ממנו. רואים את הקרב ההרואי ואת התמיכה הדדית שנותנת תקוה.
גם לדור הצעיר שמעמיק זה נותן פרספקטיבה אחרת על נשים שאולי קרובים לו ומתחילה אצלם בעיית השיטיון.
בקיצור ממליץ לקרוא, אך לא לקחת את הספר בקלות.

דירגתי בסדר ולא יותר. כשאני קורא ספר המנסה לתאר את ההווי הישראלי וכמי שחי אותו יומיומית, אני מנסה לקבל תמונה אמינה של הדיבור, של הדיאלוגים, של המציאות והספר הזה לא בדיוק עשה לי את זה. קשה לי לקבל דיאלוגים בין בעל ואשה שלא נראים לי לגמרי מציאותיים - יומיומיים, קשה לי לתאר מציאות של גילוח גבעה סתם ככה בגלל איזה סיפור הזוי על שוהים פלסטינים עם סיפור בעייתי ועל קצין מנהל אזרחי מוזר או על סטודנטית פלסטינית כפי שהיא מתוארת בסיפור. נכון - סופר יכול לקחת לעצמו חירות ולהמציא וזה כוחו וזה לעיתים גם מאפשר לתאר מצבים לא אמיתיים אך מעניינים - אבל זה לא תפס אותי ולא עשה לי את זה. הניסיון לתפוס מרכיבים רבים ככל הניתן - שיטיון, שחיתות, פלסטינים,המנכ"ל החדש והצעיר, השומר בבודקה שהודח ממשרתו הבכירה ועוד היה לי קצת משונה ולא תופס. גם ההגזמות לעתים בתיאור הבלבול בשמות שלוקה בהם המהנדס לוריא היה קצת מלאכותי ולא ממש שכנע. מה שכן, יהושע יודע לכתוב ואת זה אי אפשר לקחת ממנו. נקווה למשהו טוב יותר בעתיד.