תהום הנשייה , סוף , חשכה , מנוחת עולם , מק , רקבון , רימה ותולעה , ריקניות
אובדן , סיומת אין סופית , חרקי אדמה , סרחון , פחד , תום
עצירה , הבלעות , חור שחור , שיש , קור .
אלה מגוון המילים והמחשבות העולות בי כשאני חושב על המילה בית קברות.
סוף שהוא לדראון עולם.
בית קברות משחר קיומי עורר בי פלצות , פחד והכרה שבו בחוקים של בני האדם תמו חיים של אדם , וזוהי בעצם התחנה האחרונה , בפינה נידחת של כל ישוב וכפר.
סיומת עלובה למדיי של חיים שחיו אי אלו שנים עד שפתיל החיים כבה לו כך.
מאז שאני זוכר את עצמי מעבר לפחדים , המקום ריתק אותי , היה משהו במקום המקולל הזה משהו מיסטי שמשך אותי כמו מגנט.
כמעט מאז ילדותי הצעירה מצאתי את עצמי מגיע לשם לבד לעיתים ללא סיבה מניחה את הדעת.
ואני שהייתי ילד ככל הילדים ששיחק , והיה תחרותי , ושניסה להרשים את חברי ואת בנות הכיתה , הייתי גם ילד אחר , אחד שלא כמו כולם הולך לשם.
מאז הילדות הייתי מרותק ממוות ומבתי הקברות למה?
אלוהים ככל הנראה יודע את התשובה לכך.
אולי משהו בתוך תוכי רצה להאמין שהזכרון על המצבות מנציח את חייהם , אולי משהו בי חיפש את הנחמה שאולי הסיומת הזאת היא לא באמת סופית , שהרי לא יתכן שאם אנו חיים להם אי אלו שנים שזה גרגר בתקופת האנושות , הכל נמחק ונמחה לו כך.
האם פרק החיות שלנו עלי אדמות מסתיים לו כך בחטף? האם השגחה עליונה שיצרה אותנו נותנת מין טון כזה אכזרי סיום חיינו?
אחד לזמן מה הייתי מגיע עובר על קבר סבתי ולאחר שנים מה גם לקבר סבי ,
והייתי מתבונן לי במצבות , מתבונן בשמות , נזכר במי שהכרתי , מרים אבן וממשיך לי בשגרת יומי.
מזדהה עם זכרם , כואב את כאבן , מדבר אליהן כאילו יכלו לשמוע.
לימים כשהפכתי לנער והחלה העלייה המסיבית מברית המועצות המתפרקות החלו להופיע להן כפטריות אחרי הגשם המצבות עם הפרצופים של הנפטריםץ
תסכימו עימי שזו הייתה רק אשלייה אופטית, אבל כשהייתי מתהלך לי משהו בדימיון הרגיש לי שהם מסתכלים עליי , עוקבים בי במבטם הדומם, ועוקבים ועוקבים.
דפס זה גרם לי תמיד לתחושה לא נעימה וצמרמורת.
אותו דפוס של מצבות גרם לי להלם רבות מהפעמים כשגיליתי מכרים קרובים שעד שלא ראיתי אותן בתמונה , לא ידעתי שהן/ם נפטרו בכלל. הרבה מהם היו צעירים למדיי , ורבים מהם הכרתי אישית בנסיבות כאלו ואחרות.
בסיוריי שם מדהים על פי השנים של הנפטרים , שלמרות המדע הרפואי , ופלאי הטכנולוגיה שהטיסה אותנו לכל גבול ודימיון אפשרי
ועדיין הרפואה נשארת ונשארה ללא מענה רב כל כך למגוון דברים ומצבים
ורבים מהם כעדות דוממת וקרה מתים בגילאי 30, 40 , 50 , 60 רבים רבים מידי.
במשך השנים ככל שבגרתי לי המשכתי להגיע לבית הקברות , אומנם בקצב מופחת , שהרי לחיים יש מחזור משלו , יש משפחה , יש ילדים , אני בוגר יותר , ומבין יותר. ולצערי הרב לא מעט מהנפטרים ששכובים שם בגלגל חיי הם מטופלים שלי שנפטרו במחלקה , והיו אלה שעצמתי להם את העיניים , שניקתי והכנתי , ושהייתי שותף להחייאות רבות שלא צלחו. בביקוריי הייתי מבקש את סליחתם על שלא הצלחנו , למרות הכל להציל את חייהם.
הספר הזה הנו קלאסיקה!!!! קלאסיקה במיטבה . לאחר שראיתי את הסרט ידעתי כבר את ההתרחשויות , ועדיין הספר מנצח בענק את הסרט.
לואיס קריד התברך בפלא אמיתי , שלא כל אחד מקבל.
את היכולת לראות מתים , הוא ראה , אך מנגנון ההכחשה ניצח אותו בגדול , והוא כרופא מצא את כל הסיבות שלא להאמין במה שראה.
הוא ניסה להביא את משפחתו לאזור נקי יותר , שליו יותר וקיבל בחייו טראומה שברא השטן.
אין טעם לפרט בביקורת את מה שכבר ידוע לכולם ף לא חושב שיש אנשים שעדיין לא קראו או ראו את הסרט.
קינג בדרכו המנצחת ממשיך להיות מנצח על אימה , כמנצח אמיתי הוא פורט וחותך לו בסקרנות , נובר לו במילותיו בכאב ובפחדים.
מוביל אותך לתהומות ואז משליח אותך אחורה. הוא אמן הפריטה בנפחדינו ובסיוטינו. הוא כזה ואת זה אף אחד לא יקח ממנו.
מי שעדיין לא קרא זה הזמן. ומי שקרא שיהנה מביקורת שלי והפרשנות שכתבתי מעומק הנפש.
