ספרו של ניל דה-גראס טייסון, "אסטרופיזיקה למי שאין לו זמן" שהה למעלה מ-40 שבועות ברשימת רבי המכר של הניו-יורק טיימס, ויצא לאחרונה לאור בעברית בהוצאת תכלת
כאילו שלא היו לנו מספיק דאגות, בעשורים האחרונים התגלה שהיקום נתון תחת לחץ מסתורי המפעיל כוח מתוך הריק בחלל ומתנגד לכבידה הקוסמית. וזה עוד לא הכול, בסופו של דבר תנצח "הכבידה השלילית" במשיכת החבל, ותכריח את ההתפשטות הקוסמית להאיץ באופן אקספוננציאלי אל העתיד.
רוב הרעיונות הלא שגרתיים בפיזיקה של המאה העשרים הם אשמתו של איינשטיין.
אלברט איינשטיין כמעט ולא הניח את כף רגלו במעבדה, הוא לא בדק תופעות או השתמש בציוד משוכלל. הוא היה תיאורטיקן אשר הביא לשלמות את "הניסוי המחשבתי", שבו מתעסקים בטבע באמצעות הדמיון, ממציאים מצב או מודל ואז מסיקים את ההשלכות בהתאם לעיקרון פיזיקלי כלשהו. בגרמניה שלפני מלחמת העולם השנייה, הפיזיקה שהתבססה על ניסויי מעבדה נחשבה בעיני המדענים הארים ליוקרתית בהרבה מהפיזיקה התיאורטית. כל הפיזיקאים היהודים נדחקו אל ארגז החול הירוד של התיאורטיקנים וננטשו שם לנפשם. ותראו מה יצא מארגז החול הזה.
כפי שהיה במקרה של איינשטיין, אם המודל של פיזיקאי אמור לייצג את היקום כולו, אזי מניפולציה של המודל אמורה להיות כמו מניפולציה של היקום עצמו. תצפיתנים וניסיונאים יכולים לצאת ולחפש את התופעות שהמודל ניבא. אם המודל לקוי, או אם התיאורטיקנים טעו בחישוביהם, התצפיתנים יגלו אי התאמה בין תחזיות המודל לבין האופן שבו הדברים מתרחשים ביקום האמיתי. זהו הרמז הראשון לתיאורטיקן לחזור לשולחן השרטוט המטפורי, לשפץ את המודל הישן או ליצור מודל חדש במקומו.
אחד המודלים התיאורטיים החזקים ומרחיקי הלכת שהומצאו אי פעם, וכבר הוצג כאן, הוא תורת היחסות הכללית של איינשטיין. תורת היחסות הכללית שפורסמה בשנת 1916 מפרטת את המתמטיקה הרלוונטית לתנועה של כל דבר ביקום בהשפעת הכבידה. מדי כמה שנים, מדעני מעבדה מפתחים ניסויים עוד יותר מדויקים כדי לבחון את התיאוריה, רק כדי להרחיב עוד יותר את מעטפת הדיוק שלה. בשנת 2016 קיבלנו הדגמה מודרנית להיכרות המדהימה הזו עם הטבע שאיינשטיין העניק לנו: גלי כבידה התגלו באמצעות מצפה כוכבים שנועד בדיוק למטרה זו.[1] הגלים הללו, שאיינשטיין חזה, הם אדוות הנעות במהירות האור לאורך מרקם החלל־זמן, ונוצרות מהפרעות כבידה חמורות, כמו ההתנגשות של שני חורים שחורים.
וזה בדיוק מה שנצפה. גלי הכבידה של הזיהוי הראשון נוצרו מהתנגשות של חורים שחורים בגלקסיה לפני 1.3 מיליארד שנות אור, ובתקופה שבה שרץ כדור הארץ אורגניזמים חד־תאיים פשוטים. בעת שהאדווה נעה בחלל לכל הכיוונים, לאחר עוד שמונה מאות מיליון שנים התפתחו על פני כדור הארץ חיים מורכבים, כולל פרחים, דינוזאורים, יצורים מעופפים, וגם ענף של בעלי חוליות המכונים יונקים. תת־ענף של היונקים פיתח אונות קדמיות ויכולת מחשבה מורכבת שבאה איתן. אנחנו מכנים אותם פְּרימָטים. ענף יחיד מהפרימטים האלה פיתח מוטציה גנטית המאפשרת דיבור, ואותו ענף — הומו סאפּיינס — המציא חקלאות, ציוויליזציה, פילוסופיה, אמנות ומדע. הכול בעשרת אלפים השנים האחרונות. בסופו של דבר, אחד ממדעני המאה העשרים שלף מראשו את תורת היחסות, וחזה את קיומם של גלי כבידה. מאה שנה מאוחר יותר, הטכנולוגיה מסוגלת סוף־סוף להבחין בגלים ולסגור את הפער עם הניבוי, ימים ספורים לפני שגל כבידה, שהיה בדרך 1.3 מיליארד שנים, הציף את כדור הארץ וזוהה.
כן, איינשטיין היה תותח.
∗
רוב המודלים המדעיים מוצגים בתחילתם במצב בוסרי, ומשאירים מרחב תמרון לכוונון הפרמטרים כדי שיתאימו טוב יותר ליקום המוכר. ביקום ה"הֶליוצנטרי", מבוסס השמש, שהגה המתמטיקאי בן המאה השש־עשרה ניקולאוס קופרניקוס, חגו כוכבי הלכת במעגלים. החלק של הקפת השמש היה נכון, והתקדמות גדולה ביחס ליקום ה"גיאוצנטרי", שכדור הארץ במרכזו, אבל התברר שעניין המעגלים סטה קצת מהמציאות — כל כוכבי הלכת מקיפים את השמש במעגלים פחוסים המכונים אליפסות, וגם הצורה הזאת היא רק אומדן של מסלול מורכב יותר. הרעיון הבסיסי של קופרניקוס היה נכון, וזה מה שחשוב בעיקר. רק נדרשו קצת כוונונים כדי שיהיה יותר מדויק.
ובכל זאת, במקרה של תורת היחסות של איינשטיין, העקרונות המכוננים של התיאוריה כולה מחייבים שהכול יתרחש בדיוק כפי שחזה. למעשה, איינשטיין בנה את מה שנראה מבחוץ כמו בית קלפים על סמך שתיים־שלוש הנחות יסוד פשוטות שמחזיקות את המבנה כולו. ואכן, כאשר שמע על ספר משנת 1931 בשם "מאה כותבים נגד איינשטיין",[2] הוא השיב שאילו טעה, היה מספיק כותב אחד בלבד.
שם נטמנו הזרעים לאחת מהשגיאות הגסות המרתקות ביותר בתולדות המדע. במשוואות הכבידה החדשות של איינשטיין נכלל מונח שהוא כינה "הקבוע הקוסמולוגי", וייצגה אותו האות היוונית הגדולה למדא: Λ. בתור משתנה מתמטי אופציונלי אִפשר לו הקבוע הקוסמי לייצג יקום סטטי.
באותה עת, הרעיון שהיקום שלנו עושה משהו, חוץ מאשר סתם להתקיים, היה מעבר לכל דמיון. כלומר, התפקיד הבלעדי של הלמדא היה להתנגד לכבידה במודל של איינשטיין, להחזיק את היקום בשיווי משקל, להתנגד לנטייה הטבעית של הכבידה למשוך את כל היקום לתוך מסה ענקית אחת. בדרך זו המציא איינשטיין יקום שאינו מתפשט ואינו מצטמצם, בהתאם לציפיות של כולם באותה עת.
הפיזיקאי הרוסי אלכסנדר פרידמן הראה בהמשך שמבחינה מתמטית היקום של איינשטיין, אף שהיה בשיווי משקל, היה במצב לא יציב. כמו כדור המונח על ראש גבעה, ממתין לדחיפה הקלה ביותר כדי להתגלגל בכיוון זה או אחר, או כמו עיפרון המאוזן על חודו, היה היקום של איינשטיין ממוקם בצורה מסוכנת בין התפשטות וקריסה מוחלטת. יתר על כן, התיאוריה של איינשטיין היתה חדשה, ושום דבר לא נעשה ממשי רק כי מכנים אותו בשם — איינשטיין ידע שללמדא, בתור כוח משיכה שלילי של הטבע, אין שום מקבילה מוכרת ביקום המוחשי.
∗
תורת היחסות הכללית של איינשטיין שונה בתכלית מכל התפיסות הקודמות על משיכה כבידתית. במקום להסתפק בהשקפה של סר אייזק ניוטון על הכבידה בתור פעולה מוזרה מרחוק (מסקנה שלניוטון עצמו לא היה נוח איתה), תורת היחסות הכללית רואה בכבידה תגובה של המסה לעיוות מקומי של החלל והזמן שגרמו מסה או שדה אנרגיה אחרים. במילים אחרות, ריכוז מסה גורם עיוותים — כמו גומות חן — במרקם החלל והזמן. עיוותים אלה מכוונים את המסות הנעות לאורך קווים גיאוֹדֶזיים ישרים, אף שהם נראים לנו כמו נתיבים עקמומיים שאנו מכנים מסלולים כבידתיים. הפיזיקאי התיאורטי האמריקני, ג'ון ארצ'יבלד וילר, ניסח את הרעיון של איינשטיין בצורה הטובה ביותר: "החומר מכתיב לחלל איך להתעקם; החלל מכתיב לחומר איך לנוע".
בסופו של דבר, תורת היחסות הכללית תיארה שני סוגי כבידה. הראשון הוא הסוג המוכר, כמו המשיכה בין כדור הארץ לבין כדור שנזרק לאוויר, או בין השמש לכוכבי הלכת. היא חזתה גם גרסה אחרת — לחץ מסתורי, אנטי־כבידתי, הקשור בריק של החלל־זמן עצמו. למדא שימרה את ההנחה הכמעט ודאית של איינשטיין, ושל כל פיזיקאי אחר בזמנו: את הסטטוס קוו של היקום הסטטי — יקום סטטי בלתי יציב. אבל הטענה שמצב לא יציב הוא המצב הטבעי של מערכת פיזיקלית שקולה להפרה של עשרת הדיברות של המדע. אי אפשר לטעון שהיקום כולו הוא מקרה מיוחד שבמקרה שומר על שיווי משקל לנצח נצחים. מעולם לא נראה, נמדד או דומיין משהו שהתנהג כך בהיסטוריה של המדע, כלומר מדובר בתקדים מהפכני.
שלוש־עשרה שנה מאוחר יותר, בשנת 1929, גילה האסטרופיזיקאי האמריקני אדווין פ' האבּל שהיקום לא סטטי. הוא מצא ואסף ראיות משכנעות לכך שככל שגלקסיה מרוחקת יותר, כך היא מתרחקת מהר יותר משביל החלב. במילים אחרות, היקום מתפשט. ואז איינשטיין, שהחמיץ את ההזדמנות לחזות בעצמו את התפשטות היקום בגלל הקבוע הקוסמולוגי — אותה למדא שלא עלתה בקנה אחד עם שום כוח טבע מוכר — חש נבוך, והוא השמיט אותה לחלוטין. הוא כינה אותה "השגיאה הגדולה ביותר" בחייו. בהשלכת הלמדא מן המשוואה הוא הניח שהערך שלה הוא אפס, כמו בדוגמה זו: נניח ש־A = B + C. אם מגלים מאוחר יותר ש–A = 10 ו–B = 10, אזי A עדיין שווה ל־B ועוד C, אבל רק במקרה ש־C שווה 0 והוא מיותר במשוואה.
אבל זה עוד לא סוף הסיפור. במשך עשרות שנים נהגו התיאורטיקנים להוציא את הלמדא מקברהּ, ולדמיין איך ייראו הרעיונות שלהם ביקום בעל קבוע קוסמולוגי. שישים ותשע שנים מאוחר יותר, בשנת 1998, שלף אותה המדע משם בפעם האחרונה. בתחילת אותה השנה שתי קבוצות מתחרות של אסטרופיזיקאים יצאו בהכרזות מרשימות: האחת בראשות סול פרלמוטר מהמעבדה הלאומית לורנס ברקלי בברקלי שבקליפורניה, והשנייה בראשותו של בריאן שמידט ממצפי הכוכבים הר סטרוֹמלוֹ וסַיידינג ספרינג בקנברה, אוסטרליה, ואדם ריס מאוניברסיטת ג'ונס הופקינס בבולטימור, מרילנד. עשרות סופרנובות מהרחוקות ביותר שנצפו אי פעם נראו עמומות במידה ניכרת מהצפוי, בהתחשב בהתנהגות המתועדת היטב של זן הכוכבים המתפוצצים הזה. ניתן היה ליישב את הבעיה אם התקיים אחד משני התנאים הבאים: או שאותן סופרנובות רחוקות התנהגו אחרת מאחיותיהן הקרובות יותר, או שהן היו במרחק הגדול בחמישה־עשר אחוזים מהמרחק שבו הניחו שהן נמצאות על פי המודלים הקוסמולוגיים המקובלים. הדבר המוכר היחיד שהיה בו כדי להסביר "באופן טבעי" את ההאצה הזו הוא הלמדא של איינשטיין, הקבוע הקוסמולוגי. כאשר האסטרופיזיקאים הסירו ממנו את האבק והחזירו אותו למשוואות המקוריות של תורת היחסות הכללית של איינשטיין, התאים המצב המוכר של היקום למשוואות של איינשטיין.
∗
הסופרנובות שפרלמוטר ושמידט חקרו שוות את משקלן בגרעיני אטומים שניתנים להיתוך. במגבלות מסוימות, כל אחד מהכוכבים הללו מתפוצץ באותה הדרך, מצית אותה כמות דלק, משחרר אותה כמות אנרגיה עצומה באותה כמות זמן, ולכן מגיע לאותו שיא בהירות. לכן הם משמשים מעין קנה מידה, או "נר תקני", לחישוב מרחקים קוסמיים אל הגלקסיות שבהן הם מתפוצצים, במרחבי היקום הנידחים ביותר.
נרות תקניים מפשטים מאוד את החישובים: מכיוון שכל הסופרנובות בעלות אותו הספּק, העמומות רחוקות והבהירות קרובות. לאחר מדידת הבהירות שלהן (משימה פשוטה), אפשר לומר בדיוק מה מרחקן מאיתנו ומה מרחקן זו מזו. אילו לכל סופרנובה היתה בהירות שונה, לא היינו יכולים להשתמש בבהירות בלבד כדי לקבוע את המרחק של סופרנובה אחת בהשוואה לאחרת. סופרנובה עמומה היתה יכולה להיות נורה רחוקה בהספק גבוה או נורה קרובה בהספק נמוך.
הכול טוב. אבל יש עוד דרך למדוד את המרחק לגלקסיות: מהירות ההתרחקות שלהן משביל החלב שלנו, התרחקות שהיא חלק בלתי נפרד מהתפשטות היקום. האבּל היה הראשון שהראה שכאשר היקום מתפשט, עצמים רחוקים בורחים מאיתנו מהר יותר מאשר עצמים סמוכים. לכן, על ידי מדידת מהירות ההתרחקות של הגלקסיה (משימה פשוטה נוספת), ניתן להסיק את מרחקה של גלקסיה.
אם שתי שיטות בדוקות מוצאות מרחקים שונים מאותו עצם, משהו חייב להיות שגוי. או שסופרנובות הן נרות תקניים גרועים, או שהמודל שלנו לקצב התפשטות היקום כפי שנמדד באמצעות מהירות הגלקסיות שגוי.
ובכן, משהו היה שגוי. התברר שסופרנובות הן נרות תקניים נהדרים, ששרדו בדיקות קפדניות של חוקרים ספקנים רבים, ולכן נותרו האסטרופיזיקאים עם יקום שהתרחב מהר יותר מכפי שחשבו, ועם גלקסיות הממוקמות רחוק יותר מכפי שמהירות ההתרחקות שלהן היתה אמורה למקם אותן. ולא היתה דרך קלה להסביר את ההתפשטות הנוספת בלי להעיר את למדא, הקבוע הקוסמולוגי של איינשטיין.
כאן היתה הראיה הישירה הראשונה לכך שכוח דחייה אכן קיים ביקום, כוח המנוגד לכבידה, וכך חזר הקבוע הקוסמולוגי מן המתים. למדא קיבלה פתאום ממשות פיזיקלית שנזקקה לשֵם, וכך קיבלה "האנרגיה האפלה" את מרכז הבמה של הדרמה הקוסמית. השם מתאר כראוי גם את המסתורין וגם את בורותנו לגבי הגורם לו. פרלמוטר, שמידט וריס חלקו, בצדק, את פרס נובל בפיזיקה לשנת 2011 על הגילוי זה.
המדידות המדויקות ביותר עד כה חושפות שהאנרגיה האפלה היא הדבר החשוב ביותר בעיר, היא אחראית כיום ל־68% מכל אנרגיית המסה ביקום; החומר האפל מהווה 27% ממנה, בעוד החומר הרגיל מהווה רק 5%.
∗
צורת היקום הארבעה־ממדי שלנו נקבעה על פי היחס בין כמויות החומר והאנרגיה החיות ביקום לבין הקצב שבו היקום מתפשט. המידה המתמטית המוסכמת היא אומגה: Ω, עוד אות יוונית גדולה עם אחיזה איתנה ביקום.
אם לוקחים את צפיפות החומר־אנרגיה של היקום ומחלקים אותה בצפיפות החומר־אנרגיה הנדרשת בדיוק כדי לעצור את ההתפשטות (היא מכונה הצפיפות "הקריטית"), מקבלים אומגה.
מכיוון שגם מסה וגם אנרגיה מעקמות או מפתלות את החלל־זמן, אומגה מספרת לנו על צורת היקום. אם אומגה היא פחות מ־1, המסה־אנרגיה הממשית נמצאת מתחת לערך הקריטי, והיקום מתפשט לעד לכל הכיוונים וכל הזמן, ומקבל צורה של אוכף, שבו קווים מקבילים בהתחלה מתרחקים זה מזה. אם אומגה שווה ל־1, היקום מתרחב לנצח, אבל ממש לאט. במקרה זה צורתו שטוחה, והיא מקיימת את כל חוקי הגיאומטריה שלמדנו בתיכון על קווים מקבילים. אם אומגה גדולה מ־1, הקווים המקבילים מתכנסים, היקום מתעקם בחזרה לתוך עצמו, ובסופו של דבר קורס אל כדור האש שממנו יצא.
בשום שלב מאז שהאבּל גילה שהיקום מתפשט, שום צוות מבין כל צוותי התצפיתנים שמדדו את אומגה באופן אמין לא מצאו שהיא אפילו קרובה ל־1. כשחיברו את כל המסה ואת כל האנרגיה שהטלסקופים שלהם יכלו לראות, כולל אקסטרפולציה לטווח שמעבר למגבלותיהם, וכולל החומר האפל, הערכים הגבוהים ביותר של התצפיות הטובות ביותר הגיעו בקושי לתוצאה Ω = 0.3. מבחינת התצפיתנים, היקום היה "פתוח" לעסקים, רוכב על אוכף חד־כיווני אל העתיד.
בינתיים, משנת 1979 ואילך, הפיזיקאי האמריקני אלן ה' גוט מהמכון הטכנולוגי של מסצ'וסטס, וגם אחרים, פיתחו התאמה לתיאוריית המפץ הגדול, שסילקה כמה בעיות מציקות בנושא היווצרות יקום דחוס בחומר ובאנרגיה, כמו היקום המוכר לנו. תוצר לוואי מהותי של עדכון תיאוריית המפץ הגדול הוא דחיפתה של אומגה בכיוון הערך אחת. לא בכיוון חצי. לא בכיוון שתיים. לא בכיוון מיליון. בכיוון אחת.
כמעט אף תיאורטיקן בעולם לא ראה בעיה בדרישה הזאת, מכיוון שהיא סייעה להטיל על המפץ הגדול את האחריות למאפיינים הגלובליים של היקום המוכר. עם זאת, צצה בעיה קטנה נוספת: העדכון חזה פי שלושה יותר מסה־אנרגיה מכפי שהצליחו התצפיתנים למצוא. התיאורטיקנים לא נרתעו ואמרו שהתצפיתנים פשוט לא מתאמצים מספיק בתצפיות.
בסוף כל החשבונאות, החומר הנראה לבדו הסביר לא יותר מ־5% מהצפיפות הקריטית. ומה בדבר החומר האפל המסתורי? הם הוסיפו גם אותו. אף אחד לא ידע מה הוא, ואנחנו עדיין לא יודעים מה הוא, אבל אין ספק שהוא תרם לסך הכול. מהחישובים הללו אנחנו מקבלים פי חמישה או שישה חומר אפל מאשר חומר נראה. אבל זה עדיין מעט מדי. התצפיתנים היו אובדי עצות, והתיאורטיקנים השיבו: "המשיכו לחפש."
כל אחד מהמחנות היה בטוח שהמחנה האחר טועה — עד גילוי האנרגיה האפלה. המרכיב היחיד הזה, שהתווסף לחומר הרגיל, לאנרגיה הרגילה ולחומר האפל, העלה את צפיפות המסה־אנרגיה של היקום לרמה הקריטית, וסיפק את התצפיתנים ואת התיאורטיקנים בעת ובעונה אחת.
זו היתה הפעם הראשונה שהתיאורטיקנים והתצפיתנים התנשקו והתפייסו. שני המחנות, בדרכם שלהם, צדקו. אומגה שווה לאחת, בדיוק כפי שהתיאורטיקנים דרשו מן היקום, אף שלא נוכל להגיע לכך גם אם נוסיף את כל החומר — אפל או לא — כפי שהם הניחו בתמימות. אין כיום עוד חומר שמסתובב ביקום שלא נאמד על ידי התצפיתנים.
איש לא צפה את הנוכחות השלטת של האנרגיה האפלה הקוסמית, ואף אחד לא העלה בדעתו שהיא תהיה המגשרת הגדולה על הפערים.
∗
אז מה זה הדבר הזה? אף אחד לא יודע. ההשערה הקרובה ביותר שהועלתה היא שהאנרגיה האפלה היא תופעה קוונטית — כלומר הרִיק בחלל אינו רֵיק, אלא רוחש חלקיקי חומר ואנטי־חומר תואמים. הם מדלגים בזוגות בין קיום ואי קיום, ולא מחזיקים מעמד מספיק זמן כדי להימדד. הכינוי שלהם משקף את הקיום הארעי שלהם: חלקיקים וירטואליים. המורשת המדהימה של הפיזיקה הקוונטית — המדע של הדברים הקטנים — דורשת מאיתנו להקדיש לרעיון תשומת לב רצינית. כל זוג של חלקיקים וירטואליים מפעיל קצת לחץ החוצה, כאילו להרף עין הוא מפלס לעצמו דרך לחלל בתנועות מרפקים.
למרבה הצער, כשאנחנו אומדים את כמות דחיית "לחץ הריק" שמקורה בחיים הקצרצרים של החלקיקים הווירטואליים, התוצאה גדולה יותר מאשר פי 10120 מערך הקבוע הקוסמולוגי שנקבע באופן ניסיוני. זהו מכפיל גדול עד איוולת, שגורם לאי ההתאמה הגדולה ביותר בין תיאוריה ותצפיות בתולדות המדע.
אכן, אין לנו מושג. אבל זה לא חוסר הבנה מחפיר. האנרגיה האפלה אינה נסחפת לה סתם בלי שום תיאוריה שתעגן אותה. האנרגיה האפלה שוכנת באחד הנמלים הבטוחים ביותר שאנו יכולים לדמיין: משוואות תורת היחסות הכללית של איינשטיין. זהו הקבוע הקוסמולוגי. זוהי למדא. תהא אשר תהא האנרגיה האפלה, אנו כבר יודעים כיצד למדוד אותה וכיצד לחשב את השפעתה על העבר של היקום, על ההווה שלו ועל עתידו.
ללא ספק, השגיאה הגדולה ביותר שעשה איינשטיין היתה שהכריז שלמדא היא השגיאה הגדולה ביותר שעשה.
∗
והמרדף נמשך. עכשיו, כשאנחנו יודעים שהאנרגיה האפלה אמיתית, צוותים של אסטרופיזיקאים פצחו בתוכניות שאפתניות למדידת מרחקים ולמדידת גידול מבנה היקום באמצעות טלסקופים קרקעיים וחלליים. תצפיות אלה יבדקו לפרטי פרטים את השפעת האנרגיה האפלה על היסטוריית ההתפשטות של היקום, ואין ספק שיעסיקו את התיאורטיקנים. הם זקוקים נואשות לכפרה על מה שיצא מחישובי האנרגיה האפלה המביכים שלהם.
האם אנחנו זקוקים לחלופה לתורת היחסות הכללית? האם הנישואים של תורת היחסות הכללית ומכניקת הקוונטים זקוקים לשיפוץ מקיף? או שיש איזו תיאוריית אנרגיה אפלה שמחכה להתגלות על ידי אדם חכם שלא נולד עדיין?
תכונה ראויה לציון של למדא ושל היקום המאיץ היא שכוח הדחייה נובע מתוך הריק, ולא ממשהו חומרי. ככל שהריק גדל, צפיפות החומר והאנרגיה (המוכרת) בתוך היקום פוחתת, וההשפעה היחסית של למדא על מצב העניינים הקוסמי גדלה. בד בבד עם לחץ דחייה גדול יותר מגיע עוד ריק, ועם עוד ריק מגיע לחץ דחייה גדול עוד יותר, שכופה האצה אינסופית ומעריכית של ההתפשטות הקוסמית.
כתוצאה מכך, כל דבר שהכבידה אינה מרתקת לאזור גלקסיית שביל החלב, יתרחק במהירות הולכת וגדלה, כחלק מההתפשטות המואצת של מרקם החלל־זמן. גלקסיות רחוקות הנראות כיום בשמי הלילה ייעלמו בסופו של דבר מעבר לאופק הבלתי מושג, ויתרחקו מאיתנו מהר יותר ממהירות האור. זה הישג שמתאפשר לא מפני שהן נעות בחלל במהירויות כאלה, אלא מפני שמרקם היקום עצמו נושא אותן במהירויות כאלה. שום חוק פיזיקלי לא מונע זאת.
ייתכן שבעוד איזה טריליון שנים כל מי שיחיה בגלקסיה שלנו לא ידע כלום על גלקסיות אחרות. היקום הנצפה שלנו יהיה רק מערכת של כוכבים סמוכים, מאריכי ימים, בתוך שביל החלב. ומעבר לליל הכוכבים הזה תשתרר ריקנות וחושך אינסופי אל תוך המעמקים.
האנרגיה האפלה, תכונה בסיסית של היקום, תגרע בסופו של דבר מיכולתם של הדורות הבאים להבין את היקום שניתן להם. אם אסטרופיזיקאים בני זמננו ברחבי הגלקסיה לא ישמרו תיעוד משמעותי ויקברו כמוסת זמן ענקית של טריליון שנה, מדעני אחרי אחרית הימים לא יֵדעו כלום על הגלקסיות — צורת ההתארגנות העיקרית של החומר ביקום שלנו — וכך תימנע מהם הגישה למידע הכרחי על הדרמה הקוסמית של היקום שלנו.
והנה הסיוט החוזר שלי: האם גם לנו חסרים כמה חלקים בסיסיים של היקום שהיו פעם? על איזה חלק מספר ההיסטוריה הקוסמית כבר כתובות המילים "אין גישה"? מה נעדר מן התיאוריות ומהמשוואות שלנו אף שהיה צריך להיות שם, והותיר אותנו לגשש אחר תשובות שלא נמצא לעולם?

הסיפור נמשך... היקאפ האדוק האיום השלישי היה גיבור ויקינגי אמיץ, חכם ורב-קסם. אבל כמו כולנו, הוא לא נולד גיבור. דרך ארוכה עברה עליו עד שהיה לגיבור. בהרפתקה הסוחפת ב"איך להיות פיראט", מספר היקאפ על ימי נערותו, כאשר היה מוכרח להכשיר עצמו באמנות קרב החרבות, וללמוד מה עושים כשהספינה נטרפת בלב ים, ואיך נלחמים בדרקונים רצחניים... הראשון מספרי הזכרונות של היקאפ האדוק האיום השלישי מחבר "הדרקון הראשון שלי". שכבש את לב הנערים בעולם כולו.

קבוצת מסע אחר הוציאה את "אטלס מסע אחר למדינות העולם", בשיתוף חוקרי אוניברסיטת תל אביב. האטלס מגיש פורמט מעודכן הכולל את כל מדינות העולם לפי מפתח אנציקלופדי, הכולל מידע על הגיאוגרפיה של המדינה, היסטוריה, כללכלה ואתרי טבע ותיירות.
ממסע אחר נמסר כי האלטס הוא "מעין מנוע חיפוש מודרני שייתן מענה פרקטי וממוקד למידע תמציתי על כל מדינה בעולם". בנוסף לתמונות, המפות והמידע, יכיל האטלס לראשונה גם רשימת אתרי מורשת עולמית שהוכרזו על ידי אונסקו.

אוליבר טוויסט, רומן משנת 1838 מאת צ'ארלס דיקנס, פורסם לראשונה באנגליה בהמשכים חודשיים. הספר עובד פעמים רבות לטלוויזיה ולקולנוע, העיבוד הידוע והמצליח ביותר הוא המחזמר "אוליבר!", והסרט שנעשה בעקבותיו.
דיקנס מעורר בספר זה, כמו בספריו האחרים, את תשומת-לב הציבור לבעיות חברתיות של תקופתו, כגון בתי המחסה לעניים, העסקת ילדים, ועבריינות של ילדים. הרומן שופע סרקאזם והומור שחור, גם כשהוא עוסק בנושאים רציניים, ומגלה את הצביעות של החברה.
החל מכאן, אזהרת ספוילר:
אוליבר טוויסט נולד בשנת 1800 בבית מחסה לעניים שבאנגליה בכפר שאינו ידוע. אמו מתה בלידתה אותו. בגיל תשע הוא עובר על כללי בית המחסה ומבקש תוספת מזון (במשפט המפורסם "בבקשה אדוני, אני רוצה עוד"), והוא נמכר על ידי שמש הקהילה מר באמבל כשוליה לקברן. בעקבות התנהגותם האכזרית של אשת הקברן, המשרתת שרלוט ושל חניך נוסף העובד אצלו, נח קלייפול, בורח אוליבר ללונדון.
בלונדון פוגש אוליבר את הילד העבריין דודג'ר. דודג'ר מציג את אוליבר בפני חבריו ובראשם פייגין, פושע יהודי, המוצג בצורה סטריאוטיפית כנוכל מכוער בבגדים מוזנחים ושיער פרוע. פייגין הוא מנהיגה של כנופיית ילדים כייסים, והוא מצרף את אוליבר לשורותיו. אוליבר יוצא עם דודג'ר ועם נער נוסף, צ'רלי בייטס, לכייס אדון ברחוב. אוליבר נתפס על ידי המשטרה והוא חש ברע, אך האדון שאותו ניסו לכייס, מר בראונלו, מרחם עליו ומביא אותו לביתו כדי לטפל בו. פייגין ושותפו לפשע, הפורץ האכזרי ביל סייקס, מנסים להחזיר את אוליבר לכנופיה, ובעזרת חברתו של סייקס, נערה בשם ננסי, הם חוטפים אותו אליהם. סייקס מתכנן פריצה בבית אחוזה כפרי, והוא לוקח איתו את אוליבר.


ביל סייקס נמלט מרודפיו - איור מאת ג'ורג' קרוקשנק
השוד משתבש ואוליבר נורה בידי משרתי האחוזה ונעזב מאחור. הוא נכנס לבית המשפחה שאליה ניסה לפרוץ, ומתעלף. המשרתת, הגברת מיילי, מרחמת עליו ומטפלת בו בעזרת בתה המאומצת, רוז והרופא ידיד המשפחה מר לוסברן. בינתיים אנו רואים את המיילדת הזקנה של אוליבר, המספרת על ערש דווי לאם הבית שלה, שהיא גנבה חפץ יקר ערך מאמו של אוליבר כשזו מתה בלידה. אם הבית, שהתחתנה בינתיים עם השמש באמבל, מספרת את הדברים לבעלה.
אדם זר בשם מונקס פונה לפייגין, וגם הוא מגלה עניין באוליבר. הם יוצאים שוב בעקבות הילד, כשבכוונתם לחטוף אותו או להרוג אותו. ננסי, שחוששת לשלומו של אוליבר, נפגשת עם רוז מיילי ומר בראונלו, ומזהירה אותם מפני התוכניות של הצמד. היא מצליחה להסתיר את הפגישות שלה אתם עד שנח קלייפול (אותו שוליה שאוליבר ברח ממנו, והגיע אף הוא ללונדון) עוקב אחריה ומגלה את מעשיה לפייגין. מר באמבל ואשתו נפגשים עם מונקס, ומספרים לו את שידוע להם. הוא מגלה להם שהוא אחיו למחצה של אוליבר, ושהילד הוא יורש של הון רב. סייקס מגלה את בגידתה של ננסי ורוצח אותה. כשהוא נמלט מאנשי החוק ומהמון הזועם, הוא נהרג בעצמו. פייגין נתפס ומושלך לכלא, ואוליבר מקבל את חלקו בירושה, ומסכים לחלוק אותה עם אחיו למחצה, מונקס, כדי שיתחיל בחיים חדשים. רוז מגלה שהיא אחות אמו של אוליבר, ומתחתנת עם אהוב לבה הארי, בנה של גברת מיילי. אוליבר חי באושר עם מושיעו הראשון, מר בראונלו.
הדמויות:
מר באמבל - השמש הקהילתי בעיר הולדתו של אוליבר. אדם שמן וצבוע, שעניי העיר הנמצאים תחת אחריותו מפריעים לו לנהל את חייו. הוא מתחתן מאוחר יותר עם אם הבית בבית המחסה.
פייגין - נוכל יהודי ומנהיג של חבורת ילדים כייסים. הוא מתואר בצורה בוטה ביותר כנבל מרושע ותככן, ומוזכר פעמים רבות לא בשמו הפרטי, אלא בכינוי "היהודי".
ביל סייקס - פורץ העובד בשיתוף פעולה עם פייגין. הוא מתעלל בכלבו ובחברתו ננסי, ומתואר כאדם האלים והמסוכן ביותר בספר.
דודג'ר - שמו האמיתי הוא ג'ק דוקינס. משמעות הכינוי באנגלית The Artful Dodger - אשף התחבולות, וכשמו כן הוא, כייס מיומן המצליח להתחמק מהמשטרה וממעצר.
ננסי - נערה בת 17 היא חברתו של ביל סייקס. שלא כמו דמויות אחרות ברומן, בננסי יש מיזוג של טוב ורע. מצד אחד היא אוהבת את סייקס ואינה מוכנה להסגיר אותו למשטרה, ומצד שני היא מרחמת על אוליבר ומצילה אותו.
רוז מיילי - בתה המאומצת של גברת מיילי. בסוף הספר מתברר שהיא אחות אמו של אוליבר. דמותה אינה מופיע במחזמר אוליבר!.
מר בראונלו - מטפל באוליבר במחלתו, דמותו של אוליבר מזכירה לו מישהו מהעבר.
ב-IMDb מופיעים יותר מ-20 עיבודים לרומן, הידועים שבהם :
"אוליבר טוויסט" היה סרט אילם משנת 1909 העיבוד הראשון לקולנוע.
"אוליבר טוויסט" הוא סרט אילם בריטי משנת 1912 בעיבודו ובימויו של תומאס בנטלי.
"אוליבר טוויסט" הוא סרט אילם משנת 1916 על פי גרסה בימתית של הרומן.
"אוליבר טוויסט" הוא סרט אילם משנת 1922 בכיכובו של ג'קי קוגן בתפקיד אוליבר.
"אוליבר טוויסט" - עיבוד לרומן משנת 1933 בכיכובו של דיק מור בתפקיד אוליבר.
סרט הקולנוע "אוליבר טוויסט" משנת 1948 בבימויו של דייוויד לין בכיכובו של אלק גינס בתפקיד פייגין, הציג את פייגין באור אנטישמי ביותר.
ב-1960 הוצג "אוליבר!", מחזמר מאת ליונל בארט בלונדון וזכה בביקורות נלהבות. המפיק דייוויד מריק הביא את ההצגה לארצות הברית למסע הופעות בלוס אנג'לס, סן פרנסיסקו ודטרויט וב-6 בינואר 1963 הועלה המחזמר בתיאטרון בברודוויי.
ב-1968 עובד המחזמר "אוליבר!" לקולנוע. הסרט, בכיכובו של מארק לסטר בתפקיד אוליבר, זכה בפרס האוסקר לסרט הטוב ביותר. במאי הסרט סר קרול ריד זכה אף הוא באוסקר.
"אוליבר טוויסט" - סדרת טלוויזיה משנת 1985 בהפקת ה-BBC, בתפקיד פייגין הופיע אריק פורטר.
סרט מצויר של חברת וולט דיסני בשם "אוליבר וחבורתו" (Oliver & Company), הוא עיבוד חופשי של הרומן "אוליבר טוויסט". בסרט מסופר על חתול בשם אוליבר הפוגש בכלב הנקרא דודג'ר.
סדרה מצוירת של סבן אינטרנשיונל בשם "הרפתקאות אוליבר טוויסט" (ששודרה בג'טיקס), בסדרה זו רוב הדמויות מואנשות כחיות למשל: אוליבר מונפש כגור כלבים, דדוג'ר מונפש כארנב וכו'.
סרט טלוויזיה משנת 1997 עם ריצ'רד דרייפוס כפייגין ואלייז'ה ווד בתפקיד ארטפול דודג'ר.
"אוליבר טוויסט" היא מיני-סדרה משנת 1999 בהפקת רשת PBS / ITV ובכיכובם של סם סמית' בתפקיד אוליבר ורוברט לינדזי בתפקיד פייגין.
סרט הקולנוע "טוויסט" הוא עיבוד מודרני ל"אוליבר טוויסט" של הבמאי ג'ייקוב טיירני. הסרט מתרחש בטורונטו, ועוסק בפשעים כגון זנות וסמים במקום בכייסות.
גרסה קולנועית נוספת של אוליבר טוויסט היא סרטו של הבמאי רומן פולנסקי משנת 2005. השחקנים הראשיים: ברני קלארק בתפקיד אוליבר, בן קינגסלי כפייגין, ג'יימי פורמן ביל סייקס והארי אדן בתפקיד ארטפול דודג'ר.
ב-2007 עובד הספר למיני-סדרה "אוליבר טוויסט" של ה-BBC. ויליאם מילר הופיע כאוליבר טוויסט וטימותי ספול בתפקיד פייגין. סופי אוקונדו גילמה את דמותה של ננסי. עוד השתתפו בסדרה טום הרדי, אדוארד פוקס, שרה לנקשייר ואנה מאסי.
בישראל
גרסה בימתית על פי הסיפור עלתה בישראל בשנת 1999. את המחזה כתב מנחם גולן. המחזמר הציג במשך שנתיים (1999 - 2000) בכל רחבי הארץ. לעומת ההפקה הראשונה שעלתה בארץ (בהפקת הבימה) המחזמר היה מחזמר מקורי והתבסס בצורה חופשית על הספר. הלהיטים המוכרים לא נכללו בתוכו ולמחזמר נתכבו שירים חדשים מאת אבי קורן. שלמה בראבא כיכב בתפקיד מיסטר פייגין ולצדו צחי נוי, אלי דנקר, חיים הדר ורינת גבאי.
בשנת 2008 הועלתה בישראל הפקה נוספת של המחזמר הקלאסי מאת ליונל בארט עם השירים המקוריים ובליווי תזמורת חיה בתרגומו של אלי ביז'אווי ובבימויו של משה קפטן, בהשתתפות ששון גבאי בתפקיד פייגין, אניה בוקשטיין בתפקיד ננסי, גיל פרנק, ישראל גוריון, יעל עמית, רועי רביב/עמית מוריס בתפקיד אוליבר, אדי קוטלר/שי חורש, אלה ארמוני/לני כהן.
העיבודים לרומן נטו לפשט את סיפור העלילה. בדרך כלל על המסך ביל סייקס הוא זה שבולט כפושע העיקרי, ולא ברור שסייקס הוא תלמידו של פייגין. המסר של דיקנס הוא שאם אוליבר היה נשאר עם פייגין וחבורתו, הוא היה יכול להפוך לפושע כמו סייקס.
הקומיקסאי ויל אייזנר שהוטרד מהנימה האנטישמית בדמותו הסטריאוטיפית של פייגין, יצר ב-2003 רומן גרפי בשם "פייגין היהודי". בספר תיאור הסיפור מנקודת מבטו של פייגין.
הספר תורגם פעמים רבות לעברית, לעיתים בעיבודים מקוצרים לילדים.
תרגם מאנגלית הלל בבלי. ‬ א"י שטיבל, תרפ"ד
תרגם יצחק שנהר, ‬א"י שטיבל, תרצ"ה ‬(עיבוד מקוצר)
תרגם אליעזר כרמי; ערך: ברוך קרופניק, הדב, תש"ט
מעובד לילדים בידי יצחק נון; צייר דוד גלבוע. ‬עמיחי, תש"י
תרגם חיים אמיר; ערך: ז' אריאל; הציורים: בינה גבירץ. ‬י' שרברק, תש"י (עיבוד מקוצר)
תרגם יצחק שנהר, מסדה, (תשי"ד)
עברית - אריה סיון. מ' ניומן, תשט"ו
מאנגלית - אליעזר כרמי, רביבים, תש"ם (עיבוד מקוצר)
תרגם י' ישי, מסדה, (1979)(עיבוד מקוצר)
נוסח עברי - יעל רון-לרר; איורים - ג'ורג' קרוקשנק, עופרים, תשנ"ה 1995 (עיבוד מקוצר)
‫ הרפתקאותיו של אוליבר טוויסט או התקדמותו של ילד הקהילה, תרגם טל לאופר, הוצאת אלכסנדריה 2009 (תרגום מלא)
תרגמו שהם סמיט ואמנון כץ, איורים: מירה פרידמן, סדרת הרפתקה: סופרים מתרגמים קלאסיקה, הוצאות מודן ואוקיינוס, 2010 (תרגום מלא)

הגיעה השעה לבחור את 100 הכדורגלנים הישראלים הגדולים אי פעם לאלבום היסטורי, בו הם מצולמים כפי שמעולם לא צולמו וסיפור עליהם שמעולם לא סופר.

קוגם כל קצת על הסדרה עצמה:
להתבגר" היא סדרה המיועדת לבני נוער פרי עטה של גלילה רון פדר-עמית.

הסדרה כוללת 20 ספרים עד כה, שהופיעו בהוצאה לאור "מודן".

ספרה הראשון: "להיות אני" (סיפורה של נעמה) יצא לאור בשנת 2005, בעקבותיו יצאו הספרים הבאים המבוססים על הדמויות המופיעות בסיפור של נעמה. ספרה האחרון יצא בשנת 2016.

בסדרה מופיעים מקרים שונים אותם חווים בני נוער בגיל משמעותי כל כך, כל פעם מזווית ראיה של דמות אחרת. במשך העלילה הגיבור עובר תהליך, לומד על עצמו ומתגבר על הבעיות השונות בהן הוא נתקל.

בספרים 1-8 מתוארת שנת הלימודים בחטיבה בכיתה ט', בספרים 9-18 מתוארת שנת הלימודים בתיכון בכיתה י' עם דמויות חדשות, והחל מספר 19 מתוארת שנת הלימודים בכיתה י' עם הדמויות משנת הלימודים הקודמת.
במאי 2015, החל בערוץ 10 שידורה של הסדרה "להתבגר" – שם הזהה לשם של סדרת הספרים, עליה היא מבוססת. יוצרת הסדרה והתסריטאית הראשית היא גלילה רון פדר-עמית.

הסדרה עוסקת בחייהם של בני נוער בתיכון בתקופת גיל ההתבגרות: אורן פרץ, המורה של חוג הקולנוע בבית הספר והבמאי, מלהק ארבעה תלמידים מעניינים לתוכנית ריאלטי, בה הם מקבלים מצלמת וידאו ונדרשים לצלם "יומן וידאו" ולתעד את חייהם ואת הבעיות הסובבות אותם "24/7" (דהינו, מסביב לשעון). כל פרק מתמקד בדמות אחרת, שחושפת את עולמה הפרטי והפנימי ביותר והקשיים עימם היא מתמודדת.
על הספר עצמו:
ין הוא הילד הכי מקובל בשכבתו. הוא נראה טוב, כל הבנות רוצות אותו, אך יש לו בעיות מחוץ לבית הספר וחיים לא כל כך מושלמים כמו שחושבים.דין נתקל בבעיות בתוך משפחתו מכיוון שהוא צריך להתמודד עם אחיו הצעיר שון, בעל הפרעות קשב וריכוז שגר איתו באותו חדר, והוא נתקל גם בבעיות חברתיות שונות.הספר מיועד לרוב לילדים בגיל ההתבגרות, ושפתו קלה להבנה.בספר אין ציורים, מספר העמודים הוא 132 וישנם ספרים נוספים בסדרתו הנקראת 'להתבגר'.אני ממליצה לקרוא את הספר, מכיוון שהיה לי מעניין לקרוא איך דין מצליח לפתור את בעיותיו, איתם נערים מתבגרים כיום יכולים להזדהות.
תיאור דמות--בחרתי בדין, הדמות הראשית, מתוך התעניינות בבעיותיו בהם הוא נתקל במהלך הסיפור.דין הוא נער מתבגר שגר בישראל. הוא מקובל מחברה והרבה בנות אוהבות אותו. הוא רזה, בעל שיער בהיר, ואת בגדיו היפים שהוא לובש קנה מכספו.מה שבני שכבתו אינם יודעים, שלדין יש בעיות, אותם הוא דואג להסתיר מהם. דין מרגיש מבולבל מפני שהוא מוצא קושי בפתירת בעיותיו,


בסיפור מסופר על דין, נער מתבגר בעל שיער בהיר ומקובלות בחברה, שנתקל בבעיות שונות במהלך הספר.דין מסתיר את בעיותיו מחבריו, ולכן שהוא מתרחק מהם, כל אחד מפרש את הריחוק אחרת. נופר, הייתה חברתו כבר שלוש פעמים, אך לפי דין הם לא אהבו אהבה אמיתית, ותמיד היה ביניהם תחרות מי יפגע במי ומי יתנקם במי. אחיו הצעיר, סובל מהפרעות קשב וריכוז.אחיו, שון, הורס את חפציו ודבר זה מעצבן את דין. בלילות דין שומע את הוריו רבים והוא מפרש זאת לא נכון. הוא חושב שהוריו רוצים להוציא אותו מהבית, אך בעצם הם מדברים על שון.הבעיות בשכבה רצות סביבו, חבריו הם לא באמת חבריו.בשכבה כולם מתעסקים בנופר, שניסתה מהתחלה לשדך לחברה נעמה את אביתר, ילד שהוא לא מקובל, והסיפור מסתבך ומסתבך. דין מתעלם ממה שקורה בשכבתו, והוא מצליח להתגבר עליהם ועל הבעיות שלו. בסוף הספר הוא עובר למקום חדש, מכיר אהבה חדשה וחברים חדשים.