אחד הספרים הטובים ביותר שקראתי, כתוב ביד אמן.
יש לציין שהספר הודפס לפני 50 שנה, עם שפה עדכנית לאותם זמנים, מה שהקשה מאוד על הקריאה בו, לא ברור למה אין הוצאה מחודשת ליצירת מופת הזאת וגם תרגום חדש ועדכני לא יזיק בכלל.

הספר נכתב בין השנים 1963-1967 ועוסק בשנת 1955. הספר נכתב לאחר חמישים שנות קומוניזם, צורת חיים שהחלה לאחר מהפיכת 1917 בברית המועצות והשנה בה בחר סולז'ניצין לתארך את סיפורו היא אך שנתיים מאז מות הרודן הרוסי האכזר יוסף סטאלין.
כדאי להתחיל סקירה זו של ספר עב כרס זה ולומר בפשטות כי מדובר בשיר הלל לאדם. ספר יפה שההומניזם נשזר בו כחוט השני ונוטף ממנו כדבש. ספר נעים לקריאה ומומלץ בחום רב גם למי שנרתע מספרים רוסיים כרסתניים וקשים לקריאה. זה ממש לא המקרה כאן והעונג רב.
ומה יש בספר?
קשה לתאר את עלילת הספר משום שאין זו עלילה שגרתית עם התחלה אמצע וסוף. מדובר באגף הסרטן בעיר אסייתית דרומית, אגף אחד של בית חולים בו מתרכזים אנשים שחלו ולרוב שוב אינם יוצאים מבית החולים. אם בהתחלה אנו פוגשים את רוסאנוב, פקיד בכיר ומסור לשלטון הקומוניזם, אחד המכיר בערכו ובערך תפקידו, המגיע עם תפיחה בצווארו ויוצא בסופו של דבר מבית החולים, בהמשך ובסופו של הספר אנו פוגשים את אולג קוסטוגלוטוב, אחד שחייו עברו במחנות, בעיר שדה קטנה ונידחת ומשם הגיע לבית החולים כשבר כלי והנה הוא עוזב את המחלקה הנוראית ההיא עם שיר בלב.
האם הספר מדכא ומספר על מקרים נוראיים? ממש ממש לא. ההיפך הוא הנכון: הספר עוסק באנשים רגילים, בין אם הם חולים או רופאים. אהבה גדולה אוהב סולז'ניצין את אותם אנשים, נוסך בהם עממיות ופשטות, אהבה ויומיומיות. אין הוא חוסך את שבטו מהקומוניזם, ממה שנותר מאפרו של סטאלין ומהקשיים החווים בני האדם ברוסיה. למרות הכל, הוא מנסה לראות את הטוב שבאדם, להאמין שיכול לצאת טוב מהאדם ומקווה לשינוי דרך המקרים שבאגף הסרטן. זהו אגף הנותן תקווה, המרפא אנשים למרות הכל ודווקא שם מנסים להעניק לחיים מה שאין בדרך כלל בחיי היומיום ברוסיה של הקומוניזם ושל שלטון עריץ ואכזר, בתקופה שלאחר מלחמת העולם השניה, אך עשור קודם לכן.