רק מי שעבר את השואה ונשאר בחיים כדי לספר לעולם את הזוועות שעבר יכול לכתוב זאת, כפי שעשה אלי ויזל. ואחת כמוני שבאה ממשפחה מרוקאית שלא חוותה את השואה בשום צורה ישירה או עקיפה אך נוגעת לכולנו כעם היהודי,לא מנסה להבין כי אין מילים לתאר את מה שהקורבנות הרגישו "כשהמוות היה נורמה והחיים היו נס"{מתוך ציטוט של אלי ויזל}. אלא להעלות בכתב את מה שהרגשתי ולמדתי כשקראתי את הספר,לגבי השואה וכלפי הסופר אלי ויזל,שלמען ההגינות אני חייבת לציין,ממה שקראתי עליו,את רווחיו מספריו הוא תורם למלגות לתלמידים מעוטי יכולת,בקרן מיוחדת שפתח.

אי אפשר שלא להתפעל,להתרגש ולהזדעזע מזכרון של ילד שנאלץ בעל כורחו בגיל שאמורים לשחק,להיאבק על זכות קיומית לחיות בגיהנום על אדמות. ברגישות מצמררת מוביל אותנו אלי ויזל, הקוראים לקריעת משפחתו מחייהם השלווים והבטוחים בעיר סיגט הקטנה שברומניה וגירושם למחנה ההשמדה אושוויץ,לרציחתם המיידית של אמו ואחותו הקטנה,והעברתו עם אביו למחנה עבודה-כפייה אושוויץ.

בספר "והעולם שתק" שנכתב תחילה ביידיש ושונה לאחר מכן ל"הלילה" מתאר אלי ויזל את הזוועות ש "חווה",מראות העשן המיתמר מהארובות, הלהבות שהפכו ילדים קטנים ללפיד בוער תחת שמיים מחרישים,גורמות לו לשאול שאלות קשות על זהות,מוסר ואמונה ולהשבע לעצמו לא לשכוח את הלילה כפי שאמר.: "לא ! לעולם לא אשכח את כל זאת, לו גם אהיה נידון לחיים ארוכים כחיי האלוהים עצמו לעולם" !(סוף ציטוט).משפט הטומן בחובו את ערעורו או כפי שאמר שרפה את אמונתו באלוהים כילד שנולד וגדל במשפחה חרדית.

מלבד רצונו שנדע על השואה הפרטית שלו, זהו הסבל של עמו וחשיבותו של אלי ויזל בספרו ,הלילה" הוא פעמון אזהרה לעולם שעמד מנגד ושתק במטרה למנוע שואה נוספת,לגנות ולהוקיע את כל תופעות האנטישמיות,הגזענות,שנאה דתית או אתנית ובמקום זאת להטיף לתקווה ולא ליאוש.לזכור לעד את אדישות העולם ששתק כפי שצריך לזכור את חסידי העולם שחרפו את נפשם להציל יהודים ואת הצבאות ששיחררו הניצולים המעטים מהמחנות שעבור רבים היה מאוחר מידי- וגם את זה צריך לזכור.

ואוסיף ואומר:אמן!
מומלץ בחום.

את ספרו של אלי ויזל קראתי זמן קצר לפני נסיעה לגרמניה שכללה ביקור במחנה בוכנואלד, שאליו גורש ויזל (יחד עם אביו) מאושוויץ. אין ספק שמדובר באחד הספרים הכי קורעי לב ומזעזעים שנכתבו על השואה עד שבשלב מסויים אפילו חששתי מביקור במחנה (חשש שלא הרגשתי בעבר והתעורר בי למקרא סצינות מסויימות בספר שנקשרו בתודעתי לסיפור האישי של משפחתי).
הספר מצליח להעביר בעוצמה רבה את הטרגדיה של יהודי אירופה בזמן השואה, החל מההכחשה כלפי הסכנה המתקרבת - התעלמותם של יהודי סיגט, עירו של ויזל, מפני אזהרתו של השמש העני שהצליח להימלט מרצח המונים ע"י הנאצים (תושבי העיר התייחסו אליו כאל משוגע ולמגנת לבו התעלמו ממנו ומאזהרותיו) ובהמשך את החרדה והזוועות שהיו מנת חלקם של המגורשים בדרך לאושוויץ וכמובן ה"חיים" האיומים שלהם במחנה ההשמדה עצמו. זהו ספר קצר הקף ("הלילה" זו למעשה נובלה) אבל דחוס מאוד מבחינה רגשית; מצאתי את עצמי נשברת במהלכו - ובאופן כללי הרגשתי שהוא לוחץ על כל בלוטות הרגש ומציף אותם ללא הפסקה.

בטרם אמשיך, חשוב לי להדגיש כי אין לי חלילה כוונה לבקר את הספר. אני חושבת שהוא אחד הספרים העצובים והמרגשים ביותר שקראתי אודות השואה ואין ספק שהוא חשוב מאין כמוהו; בחירתה של אופרה וינפרי בספר כ"ספר החודש" של מועדון הקריאה שלה, כמו גם תכנית מיוחדת שהקדישה לאלי ויזל, לשואה ולביקור משותף של שניהם באושוויץ ודאי העלו את המודעות של האמריקאים לעצם התרחשותה של השואה ולפרטיה המזעזעים. בזכות ספרים כמו ספריו של אלי ויזל אנו מקבלים את מלוא המידע על מידות הרוע והסבל שאפיינו את התקופה האיומה הזו.
עם זאת, בחלוקה סכמטית מאוד אפשר להבחין בין שני סוגים עיקריים של כתיבה על השואה - האחד, זו הכתיבה התיעודית-אישית, קורעת הלב, הרגשית מאוד והמזעזעת - בקטיגוריה זו נכללים ק. צטניק, ויזל ואף מיקלוש ניסלי שאת ספרו סקרתי באתר.
הכתיבה מהסוג השני היא כתיבה יותר מאופקת ושכלתנית במובן הזה שהיא לא מציפה שוב ושוב את הרוע ואת הזוועה אלא שמאפשרת לקורא לקרוא ב"מנוחה" יחסית, מבלי להרבות בתיאורים מסמרי שיער, וכך היא תופסת אותו הכי פחות מוכן לאגרוף שיכה בו בבטן. בקטיגוריה זו נכללים בעיני פרימו לוי, חורחה סמפרון ורובר אנטלם שספרו "המין האנושי" ראה אור לאחרונה.

לכל אחת מהכתיבות האלה יש את ההשלכות שלה על הקורא. אני חושבת שבעוד שספרים מהקטיגוריה הראשונה הם הספרים שהכי טלטלו אותי, זעזעו וגרמו לי לבכות ולהזדהות עם הסבל הנוראי שהיה מנת חלקם של הקורבנות, הרי שהספרים מהקטיגוריה השנייה עוררו בי בעיקר עצב עמוק ושאלות מטרידות ללא תשובות אודות מהות הרוע, לא רק מצד הנאצים אלא גם מצד קורבנותיהם. כשפרימו לוי כתב את "הזהו אדם" השאלה שבכותרת הספר הופנתה לא אל המעוולים אלא אל קורבנותיהם - אל מי שהזדהמו במידת הרוע והניכור שכפו עליהם ושהיו חלק ממטרת ההשמדה כפולת הפנים - השמדה פיזית אבל בעיקר נפשית, כזו שמשחיתה את הנפש. גם ויזל מצביע על מידת האכזריות שנקטו ילדים כלפי הוריהם בזמן השואה, על החרפה המוסרית שאליה הדרדרו כאשר רמסו ודרסו את הוריהם במטרה להינצל. אולם הדחיסות הרבה של האירועים הכ"כ קשים שמתוארים בספר קצת מקשה לעצור לרגע, לקחת אויר לחשוב על כך ובאמת לעכל את המשמעות האיומה של הדבר, כי בתוך רגע אתה כבר נמצא בתוך זוועה אחרת. יש משהו בדחיסות הכ"כ גדולה הזו והלחיצה הבלתי פוסקת על בלוטות הרגש שמייצר סוג של התנגדות או הקמה של מעין מנגנון הגנה אצל הקורא - כאילו כל מה שאתה יכול להוציא מעצמך כשאתה קורא ספר כזה זה רק בכי או כאב. לא נעים להגיד, אבל בשלב מסויים אתה אפילו מתחיל להרגיש סוג של ספק - כאילו שאתה צופה בסרט או במשהו מעובד מדי שנועד לזעזע אותך. ואני חושבת שתחושה כזו היא גם בעייתית מאוד מבחינה נוספת - שהרי אתה לא רוצה להרתיע קוראים (לא רק יהודים, אגב) מספרים אודות השואה ומנה "גדושה" מדי של סבל יכולה אף לעורר אי אמון או חוסר רצון להקשיב.

כך שאם בכל זאת, אנסה לסכם את חווית הקריאה בספר הזה אומר כך: זהו ספר מרגש מאוד, חשוב מאין כמוהו ואף הכרחי - בעיקר לקוראים צעירים ולמי שרוצה להבין ולדעת אודות הזוועות והסבל הנוראים בזמן השואה. עם זאת, למי שרוצה לנתח יותר בפרוטרוט את מהות הרוע האנושי, לראות את המורכבות שלו (בעיקר בכל הנוגע לקבוצת האסירים במחנה ואפילו אצל המספר עצמו) ובעיקר לחשוב, לא להגיב בסוג של אוטומטיות רגשית בלתי נמנעת, מומלץ לקרוא גם את הספרים מהקטיגוריה השנייה (ואדגיש שמדובר בקריאה מקבילה, אני בשום פנים ואופן לא חושבת שאפשר לוותר על קריאת ספרים תיעודיים אישיים מהסוג של ויזל, ק. צטניק וספרי עדות נוספים שקראתי). יש משהו שונה בקריאה של ספרים מהסוג השני, משהו שתובע ממך לשאול שאלות ולהבין שלמרבה הפחד - אין להן בהכרח תשובות וזה מה שעושה אותן מטרידות ורלוונטיות תמיד. בעיני שתי הקטיגוריות האלה של הכתיבה על השואה הן שמבטיחות שלא נראה בשואה רק סוג של זוועה איומה שקרתה אלא גם תמרור אזהרה לעתיד המין האנושי בכללו.

רבות תהיתי מה עושה סופר להיות ראוי באמת לפרס נובל, והנה גיליתי זאת בטרילוגיה :"הלילה, השחר, היום", של אלי ויזל.
מעולם לא קראתי שלושה סיפורים חובטים, כמו אלו. נאלצתי לעשות הפסקה בין אחד לשני, בהם לא קראתי שום ספר אחר למעט עיתונים ( אבל, ידוע שזה לא נחשב).
כמה רבדים יש בכתיבה ובסיפור של ויזל:
**הפשט
-הלילה- סיפורו על הקורות אותו בשואה, החל מסיגט עיר מולדתו , דרך הגטו ולבסוף מחנות הריכוז וההשמדה - אאושוויץ בירקנאו ולבסוף בוכנוואלד.
-השחר- סיפורו כלוחם אצ"ל שהוציא להורג קצין בריטי כנקם על תליית לוחם אצ"ל אחר.
לדעתי אין בזה אמת היסטורית אלא צל של סיפור תליית שלושת הסרג'נטים בנתניה.
אין זה חשוב.
-היום- קורותיו לאחר תאונה קשה בניו יורק עת עמד מול המוות.
**דרש
אין פילפול בכתיבה , הרעיונות חזקים מכדי לתבל אותם.
**רמז
אין כאן רמזים, אלי ויזל מביא את הדברים מיד כשהם עולים על דל מחשבתו , דמיונו, חלומותיו ושפתיו.
**סוד
זוהי תמציתו ועוצמתו האמיתי של הספר.
כאן מובאות השאלות האמיתיות הנובעות מהסיפורים השונים. למרות שהם מתייחסים לתקופות ונסיבות שונות, וארועים שונים בתכלית, יש חוט מקשר ביניהם.

* קיומו של אלוהים והצדק שלו.
בעיני ויזל אלוהים מת במשרפות ועל עמוד התליה שבמחנות.
בעיניו, אלוהים זקוק לבני האדם כשם שהם זקוקים לו, בלעדי בני האדם אין לו קיום.
בקטע מסויים הוא מתאר יהודי שהחליף מנת לחם יומית בספר התפילות. הוא מת כעבור חודש. לפני מותו חיבק את הספר ומילמל : " כמה חיי אדם הרסת?"

* זכרונות של המתים.
הזכרונות מלווים אותו ומנחים אותו לאורך כל הדרך. החל מהקבצן שמלמד אותו כיצד להבחין בין החושך ליום: "בלילה ניתן לזהות דמות בצורה בולטת יותר". ובסיפור " השחר " הוא מביט בקרעי הלילה ומזהה את פניו".
מעט משובל הדמויות שהולכות אחרין מנחות אותו. הן פשוט נוכחות.
עד שבסיפור האחרון הוא מצליח להתמודד איתם בסיועו של הצייר.

* המוות.
ההתיחסות למוות בסיפוריו עוברת תהפוכות.
-הטראומה של המוות הסיטונאי ב"הלילה" שיש בו הבלחות לא מעובדות של מות אחותו ואימו, ושל אביו בסוף.
-המוות של היחיד וזכות של אחר לקחת חיים , גם אם הם בשם עיקרון נעלה ב"השחר".
- ולבסוף המלחמה על החיים מול ויתור לטובת המוות ב "היום", של היחיד ואלו שמנסים להציל חיים (רופא, אהובה וחבר).
האם הסופר צלח בשלום את הפרד"ס?
נראה לי כי הצליח חלקית. אמנם הוא מצא שיטה לעצור את הדמויות והזכרונות הרודפות אחריו, אולם, לא מצא דרך להטמיע אותם בו.

יש עוד הרבה נושאים וערכים בספר.
הוא כתוב בצורה רהוטה עשיר בדימויים.
ספר חובה.

ספר חובה מצמרר וכואב על יסורי קורבנות השואה
ועל האכזריות הלא נתפסת של הנאצים בפרט.
מסופר ממבט עיניו של 'אליעזר' הנער,כואב נרדף ובודד
עם משפחתו ואחרי כן עם אביו במחנה בתקופה הארורה ההיא
ספר עצוב,ישיר מאוד מסמך מצמרר וחי שנוגע גם ברבדים מאוד עדינים במחשבות של אדם עם עצמו,צלמו
תהיות על הימצאות קונו,ביחס לאביו אמו אחיותיו וזולתו.

זכור במיוחד החלק שהוא כותב בגילוי לב נדיר איך הוא בשלב מסוים קיווה שלא יראה יותר את אביו במחנה משום שסבל יותר כשראה את סבלו וזה היקשה על רוחו מאוד,וכך אם אביו היה כבר נהרג אז יוכל רק לדאוג לעצמו
ואחכ הגיעו החרטות והירהורים על למה זה קורה ? למה ?!
ישנם עוד הרבה תאורים קשים מאוד שקטונתי מלתאר..
צריך ללמד את כל העולם את תוכנו של הספר הזה ,שידעו שיזכרו כמה אכזרים מסוגלים להיות בני אדם,שחיות טרף הם הדבר הכי עדין לעומתם,שיזכרו מה מסוגלת לגרום השנאה החשיכה ,הדעה הקדומה וכמה אכזריות הו כמה המוח מתקשה לתפוס

ספרו של אלי ויזל סופר ואיש רוח שניצל מן התופת..
בלי להגזים-ספר מופת שלא שוכחים לעולם !! לעולם !!

אם יש בדעתכם לקרוא ספר אחד על אודות השואה, קראו את הלילה של אליעזר ויזל. ואולי יש לומר: אם יש בדעתכם לקרוא ספר אחד בלבד בחייכם, על כל נושא שהוא, קראו את הלילה של אליעזר ויזל. טעות היא לגשת ולהעריך את הלילה במונחים של יצירה ספרותית, אם כי גם ככזו נכתב הספר באמות מידה ספרותיות גבוהות; כאן החשוב הוא המסר, ובסיפור שמספר ויזל מועברים מסרים אנושיים מן החשובים שישנם.

הספר עוקב אחר מהלך חייהם של בן ואביו למן הימים השלווים בעיר סיגט שבהונגריה טרם פרוץ מלחה"ע השנייה, עבוֹר בחיים בגטו עם התפשטות הנאציזם אל מזרח אירופה, ועד המעבר למחנות הריכוז וההשמדה בעיצומה של השואה. המעבר החד (ביטוי אשר הפך לקלישאה עיתונאית בעברית אך כאן מקבל מימדים אחרים בתכלית) מן התמונה החמימה של הקהילה התומכת והמשפחה האוהבת אל התמונה הקודרת של הסבל הבלתי-נתפש והנסיון האישי לשרוד עוד יום מזעזע את הקורא - אם לא באותם רגעים שהוא שקוע בספר, ודאי ברגעים שאחרי, כשהוא שוקע בהרהורים עליו. כמה שברירי הוא ההווה. איך באחת עשוי הוא להשתנות לבלי הכר. אין להישאר אדישים נוכח הסכנות האורבות על הדרך. אין לחפש מקלט באשליה כי המציאות קשה לעיכול.

מכיוון שהסיפור מסופר בגוף ראשון, נחשף הקורא לא רק למציאות החיצונית של הארועים ושל המראות אלא גם לתחושותיו ולמחשבותיו של המספר. במישור אישי זה של הספר בולט יחסו המשתנה של המספר לאלהים. אם בתחילה כנער חיפש את האל מתוך כוונה להתקרב אליו ולהבין את מהותו, הרי שכחלק מהתבגרותו במחנות נסוג המספר מן החיפוש כמי שנואש מן המאמץ. באחד השיאים של הספר מהרהר המספר על האירוניה בכך שאלהים עצמו כה נחפז במיאוסו באדם - בגן עדן, במבול, בסדום - ואילו היהודים במחנה דבקים באמונתם חרף הזוועות הנוראיות שמזמן אותו אל בדרכם. האם גם האמונה באל כמוה כמציאת מקלט באשליה?

בספר מובאים מקרים כואבים אחדים של התנכרות איש לרעהו ובן לאביו בצל הגסיסה של הנפש עם הגוף. לעומת זאת, הקשר בין המספר לבין אביו נותר אנושי להפליא כמעט לכל אורך הסיפור. (ברגעים נדירים גם אצלם גובר דחף ההישרדות האנוכי על ערך החמלה.) כשאדם מתכחש למשפחתו, באיזו מידה ניתן עוד לכנותו "אדם"? ההתנכרות פורמת לא רק את הקשר ההדדי אלא גם את שלמותו של היחיד. על פניו למספר ולאביו היה קשה יותר לשרוד בעטיה של הדאגה התמידית זה לזה; אולם לאמיתו של דבר במקום בו לשמירה על השפיות חשיבות שוות-ערך ללחם ומים, הפך אותו קשר מנטל לנכס יקר.

השואה היא מן התחנות החשובות במסע ההיסטורי של העם היהודי, אבל הנחלת מורשתה היא הכרח אוניברסלי. הרקע האידאולוגי שקדם לשואה והשיטה ששימשה את פושעיה יחודיים בהקשר הכללי של רצח עם. שואבים השראה ממסורת של שנאה דתית ארוכת שנים ביבשת אירופה, פיתחו הנאצים תורת גזע אשר העמידה את עצמם במעלה הסולם והועידה ליהודים את תחתיתו. והנה התחלפו היוצרות: את תפקיד פראי האדם גילמו הנאצים, ומי שגילה גבורה ואצילות היו היהודים. אליעזר ויזל הוא סמל לניצחון זה של העם היהודי, והלילה הוא סיפורו.

הלילה הוא החלק הראשון בספר (מתוך שלושה) הספר מתאר עדות הניצול מתוך התופת באושוויץ בירקנאו. ספר חובה לכל מי שחי כאן כדי לזכור מה עבר על בני משפחתינו שלא חזרו משם. על זוועות הנאצים שאין דוגמא להם בהיסטוריה. ספר המתאר את מה שעבר על אחד מתוך מיליוני היהודים שעברו חוויה דומה ולא חזרו ולא יוכלו לספר. ספר נוסף על חוויות באותו מקום ארור הוא סיפרו של פרימו לוי "הזהו אדם". שילוב של ביקור במקום וקריאת הספרים נותנים תמונה כמעט מלאה על הזוועות במקום.

לקרוא את ויזל ולבכות.
פשוט מדהים.

ספר חזק... גם הסיפור הראשי וגם השניים שאחריו..