הספר הזה היה אמור להיות על הזיוף שמשתלב בחיינו, אבל איכשהו הרגשתי שהוא מתחכם איתי. הרגע סיימתי לקרוא אותו ולדעתי יש הרבה מה להעיר.
למי שלא קרא, אזעקת ספוילרים כי יהיו הרבה, כולל על הסוף.
הדבר הראשון שמשך אותי בספר הוא הכתיבה המיוחדת, שנונה ועמוסה מטאפורות מקוריות. באופן אישי אני מאוד אוהבת דברים כאלה - תיאורים, כשהם כתובים טוב, אני מסוגלת אפילו לקרוא כמה עמודים. אז בגלל השפה לקחתי את הספר, וגם העלילה נשמעה לא רעה.
אז במשך הספר השפה המיוחדת די שמרה על הרמה, למרות שלפעמים היה בה משהו מתפלסף מדי. אפרט על זה תכף. גיבורת הסיפור היא אחת ששווה לכתוב עליה - אחת שנמשכת לאש, בעלת אימא (ביולוגית) ואב חורג מזניחים, שעוזבת את הבית אחרי מקרה קשה לבית של אביה האמיתי שגוסס. היו בספר לא מעט חלקים מעניינים - ההתחלה נגיד, מפתיעה (כי מאכזב קצת שהאבא מת על ההתחלה, בלי דרמה). קטעים נוספים היו מאוד מעניינים - המפגשים של אייריס עם תרסטון (גם עליו תכף אפרט) וגם הקטע שבו (ספוילר ענק) אייריס הציתה אש ושרפה את ארון הבגדים של האימא והאבא החורג שלה, שמסמל ריקנות, אחרי שאימא שלה לא עזרה לה אחרי שניסו לאנוס אותה. זה היה ה-קטע, שכנראה הסביר בצורה הטובה ביותר את המניעים של אייריס, והסיבה למשיכה שלה לאש קשורה ברצון לנקות את עצמה מדברים שהיא רואה בבית, כמו ריקנות והזנחה. אהבתי גם את דמות האב האמיתי של אייריס, הזדהיתי עם זה שהוא אוהב אומנות ולהיות לבד.
אבל... הגענו לאכזבה מהספר. ונתחיל בתרסטון. עצרתי באמצע הקריאה לשבוע בערך, וחזרתי לספר בגלל הדמות הזו. דמות מעניינת, מלאת ביטחון עצמי, מקורית, בעלת עבר לא ברור - נשמע מצוין בשביל ספר. במשך הקריאה גם חשבתי מדי פעם "מה אם הייתי עושה כמוהו במקרה הזה?" אני אוהבת אנשים שיש להם רעיונות מקוריים (ועדיין מחכה לפיית המקוריות שתבוא כבר ותברך אותי...). אנשים שמצטיינים במשהו תמיד מעוררים איזה דחף להשתוות אליהם ולהיות אפילו טוב מהם. בקיצור, מהדמות הזאת ציפיתי להרבה, בעיקר בגלל שעל כל צעד שני אייריס נזכרה באיזה מקרה איתו (באיזשהו מקום נראה שסתם מנסים לתקוע פלאשבקים). אבל זה לא הלך לפי התוכנית שתכננתי בראש שלי. דבר ראשון, כל הסיפור עברו ומשפחתו של תרסטון הוזכרו באופן מעורפל, ולכן ציפיתי שבסוף זה יתגלה, רצוי בצורה מפתיעה שתיתן טוויסט בעלילה. ובסוף, כלום! דווקא היה יכול להיות מעניין איך תרסטון גדל ומה הפך אותו לכזה. דבר שני, בסוף הספר, במעבר לא ממש חלק, תרסטון הוזנק חזרה לעלילה, בקטע די הזוי שהוא דיבר עם אבא שלה לפני שהוא מת. חייבת להגיד, זה די חיפוף בעלילה - כי ברור שהיה צריך להכניס את תרסטון כדמות בסוף אחרי שסיפרו עליו הרבה, אבל האם אי אפשר להחליק את המעבר? מעברים חדים זה דווקא אחלה, אבל כשזה באמצע אקשן, טוויסט מקורי שמניע את העלילה. הדבר השלישי שהפריע הוא - במשך כל הספר נרמזו רמזים שתרסטון ואייריס הם יותר מידידים - אני די קיוויתי שהם יהיו זוג. גם על התקווה הזאת הסופרת פסחה, וחבל. לפחות רמז בסוף, משהו.
הדמות השנייה שהפריעו לי דברים אצלה היא האימא, האנה. סבבה, הבנו שהיא רודפת בצע, אימא לא אחראית והכל. אבל אין לה גם צדדים אחרים? האם באמת אין דבר שהיא אוהבת חוץ מכסף, חיצוניות ו-וודקה? לא ממש קניתי את זה. אין אדם שהוא אך ורק קליפה ריקה. והובהר בספר שלהאנה יש עבר של עוני, שהיא קברה בזיכרונותיה הלא רצויים. אפשר לנחש שהרדיפה המוגזמת של האנה אחרי כסף היא בגלל עוני בילדות וכנראה גם עידוד בבית שכסף יפתור את כל הבעיות שלה (הגישה שלי היא שכסף יכול לקנות הרבה דברים, אבל לא הכל, כולל אושר, כמו במשפטים הקיטשיים). ועדיין, למרות שגם לסיפור הילדות שלה חיכיתי - לא היה בסוף כלום, האימא נשארה הקליפה היפה וחסרת התועלת, ובעיקר דמות שטוחה ולא אמינה.
באופן כללי, הספר עסק כולו בדיוק במה שכתוב בתקציר, ביקורת על תאוות בצע על חשבון הילדים. אני לא ממש אוהבת שמאכילים אותי בכפית במסר - מה גם שכסף הוא כן דבר חשוב בחיים. דמות טובה שכן מייחסת חשיבות לכסף הייתה מרעננת מאוד את הסיפור. בקשר לסוף, היה די נחמד - האבא האמיתי הכין זיופים לציורים מפורסמים וכתב על כולם "אייריס", וככה הקדיש אותם לבת שלו ומנע מהאימא והאבא החורג למכור אותם. ועדיין, אין ממש הפתעה או טוויסט. בעיקר סיפור התמודדות עם משיכה מסוכנת לאש, הזנחה של הורים ומוות של אדם אהוב. יפה, אבל היה יכול להיות הרבה יותר מעניין.

עד כמה שזה מוזר, בספר הזה (בסדרה הזו בכללי) אפשר להרגיש בבית ולפעמים ממש לא.
אז מצד אחד, עלילה מסובכת, עם תעלומה שבמשך הספר הולכים עד הפתרון כמו כדור צמר שנפרם לאט, וחוץ מזה קטעים מצחיקים ומעניינים שגרמו לי להרגיש שאני צופה בעלילה מול העיניים. אין ספק שריק חזק בעלילה.
אבל כל הזמן הפריעו לי כמה דברים בצורה עמומה. למשל הדמות הראשית, פרסי. (יכול להיות שיהיו ספוילרים קטנים)
פרסי עושה רושם מצד אחד של "ילד טוב", אוהב את אימא ונאמן לחברים. מצד שני הוא מקפיד כל הזמן לשמור גם על רושם של קצת "ילד רע", פרוע ועוד תארים שמופיעים על הכריכה של ספרים אירוטיים (תודו). עד כאן אחלה. אבל... לפעמים זה מרגיש כאילו פרסי קצת חי בבועה של עצמו. הוא יצר מעגל די גדול של חברים, ולא ממש מתעכב על הטיעונים של הצד השני. הוא די מתעלם מטענות של לוק לטובת צד הטיטאנים, בסגנון "העולם לא צודק, אני רוצה לבנות אותו מחדש". אז נכון שעל הדרך הטיטאנים גם רוצים להשתלט על העולם וטיפה להרוס אותו (פרטים קטנים), אבל פרסי אפילו לא חושב על הרעיון שרעיון תיקון העולם פשוט נהיה מעוות אצל הטיטאנים, והוא יכול לשפר אותו.
אבל משהו אחר הפריע לי. נכון שזה אמור להיות אותנטי ודומה לסיפורי יוון העתיקה, אבל מה הקטע שהורגים מפלצות כל הזמן? הגיבורים מתויגים בתור הצד של הטובים, אז למה בדרך לנצח את ה"רעים" הם חייבים להפוך בעצם לרוצחים? (הזוי להגיד את זה) האם זה אומר שמלחמה חייבת לגבות קורבנות או שלפרסי ושאר הגיבורים יש צדדים רעים, חוץ מה"נאמנים לחברים" שמדגישים לנו כל הזמן בספר?.. (יצא עמוק)
מצטערת אם מישהו נפגע מהביקורת, פשוט חשבתי את זה כבר כמה זמן.