קראתי את הספר הזה שוב לאחר עשור.
מרוב שהתרשמתי ממנו בפעם הראשונה, היה לי קשה להאמין עד כמה התרשמתי, אולי פי שלושה בקריאה השניה. מצאתי מסרים שלא נתתי עליהם את דעתי בפעם הקודמת. קראתי אותו באנגלית הפעם. בניגוד לקריאה בשפת האם בה יש נטייה לבלוע מילים פה ושם, כשקוראים בשפה אחרת שמים לב למילים אחת אחת. קראתי אותו לאט, בלי לבלוע, עם הגייה, ולא רק זה - הקראתי אותו לעצמי בקול, מה שהפך אותו למוחשי יותר. משהו בספר הזה נתן לי תחושה מיוחדת. לא רק התחושה שניתנת לאחר שקוראים משהו שקראת לפני שנים, תחושת הנוסטלגיה והמוכר, אלא תחושה יותר ביתית מזה. כמו לצאת למסע בזמן ולהיכנס לגן הילדים בו שיחקת, לשים לב לדברים חדשים כמו קופסת קוביות שאז באה לך בזווית העין כמשהו ברור מאליו, או איזו יד של בובה שנקברה בארגז החול.
כמה התבאסתי שהוא הסתיים. אני יודעת שאין מה לבכות על ספר שנגמר, אבל הוא באמת קצר מדי. ברור מאליו שארוול היה בעל דעות מאוד מוצקות בנוגע לשלטון בזמנו, והעביר אותן בצורה הכי ברורה שניתן היה. הוא כל כך חריף במסרים שלו, שאין סיכוי לקרוא את הספר כאגדה נטו, אתה חוטף את המסר בפרצוף כמו סטירה. לא רק הספר בפעם השניה הדהים אותי, אלא הסיבה שבגללה קראתי אותו בפעם השניה: המחזה. יש מחזה של תיאטרון גשר על חוות החיות, שהיה כל כך מדהים בעיניי שקשה היה לי להשתחרר ממנו הרבה זמן.

השחקנים היו מדהימים, הם שיחקו בעלי חיים וכשאתה יושב שם באולם והכל חשוך ורק הם נמצאים מולך, בניגוד למסך בבית קולנוע שבו אתה עדיין סוג של צופה מהצד, שם אתה ממש נמצא. הקולות יוצאים בלייב מגרונות השחקנים, והם לא סתם מעמידים פני מישהו אחר - הם מעמידים פני חיות! הסוסים הלכו כמו סוסים, התרנגולות ניקרו וקראו וניענעו את ראשן קדימה ואחורה, החזירים נחרו בין משפט למשפט והעיזים דיברו בקול גבוה וצווחני. הדמות האהובה עליי בספר היה בוקסר, הסוס. כל כך קיוויתי שלא אתאכזב, ולא רק שלא התאכזבתי - הוא עלה על כל הציפיות שלי! הוא לא גילם סוס - הוא היה סוס! ההליכה הסוסית שלו לא יכלה להיות אמינה יותר, ההתנהגות לא יכלה להיות תואמת יותר לדמות, והקול, הבעות הפנים והמראה החיצוני, החרחורים, הצהלות, הכל - היו מעל ומעבר למצופה. בחיי. שאפו לשחקן הנהדר הזה. גם השחקנית ששיחקה את נפוליאון היתה נהדרת, מולי משכה את תשומת לבי וכמובן, בנג'מין החמור.
אם היית עוצם את העיניים, היית בטוח שעל הבמה ישנה חוות חיות אמיתית.

עוד דבר שהיה מיוחד הוא המוזיקה. לא הביאו רשימת פלייליסט של מוזיקת רקע לרגעי הדרמה, אלא מאחורי פרגוד שמדי פעם חשף את עצמו, ישבה להקה בעלת שלושה נגנים שניגנו חי. לא רק שהמוזיקה היתה חיה, הם ניגנו שירים ארצישראליים שהולחנו כמוזיקת רקע דרמתית. ים השיבולים, למשל - המנגינה של השיר נלקחה "ים השיבולים שמסביב" - אבל בנגינת גיטרה חשמלית דרמטית, שבניגוד לשיר המקורי, עשתה לי צמרמורת. היו גם "ארץ ישראל יפה", "אנשים טובים" ועוד. ולעומתם, היו שירים נוספים של מלחינים כמו אדריאן מיטשל. כל כך מדהים היה השילוב הזה בין השירים הארצישראליים להצגה עצמה, שאגב, לא העבירה רק את המסר המכוון מהסופר, אלא מסרים נוספים על ישראל של ימינו. קולו של מייז'ור הזקן למשל היה כמעט אחד לאחד כקולו של בן גוריון. גם השורה "איפה ישנם עוד חזירים כמו החזיר ההוא", שאגב הפילה אותי מצחוק, היתה חתרנית ועוקצנית. התסריט הגאוני נתן עקיצות תוך כדי וגם אחרי המהפכה בחווה, כמו השנים הראשונות שלאחר קום המדינה, והעלים אותן עם ביסוס השלטון העריצי כמו הימים הללו ממש פה בישראל. זה רק מחזק לדעתי את התחושה שאורוול ניבא, כביכול, את מסלולה של מדינת ישראל, גם אם כמובן לא ידע בכלל שתהיה קיימת. אני מניחה שהכל היה חלק מזה. ונו, מה יותר מדהים מזה באמנות - היא יכולה להתאים לכל זמן ולכל אחד, בז'אנרים, נושאים ומסרים שונים. מודרניים וקלאסיים, פוליטיים, דתיים, חזותיים. הכל ביחד.
אם היה לי את הכסף, הייתי הולכת למחזה הזה עוד עשרות פעמים.

טריילר למעוניינים:
https://www.youtube.com/watch?v=SZq9PoqT89g

I got "exposed" to this book back in late 2009,when me and a then close confidant of mine from highschool discussed on the matter of dystopian science fiction novals...alot of books came to mind....but this was the most eye catching of all,much in part with my natural sense of "diving" into the universe or time period of a book and experiencing it fully,sometimes as a mere specatator to the the events that follow along the pages of the book,other times as a decanted alpha,beta,delta,gamma and epsilon,all with attempting to limit my intelligence down the the trickles of the epislonian's near lobotmite perception of reality. as i finally got a copy in the early period of 2010,i found the biblio experience of getting decanted and conditioned to believe that all is right with my world views and perspective,and that "i am happy to be a beta",quite the interesting experience: limiting thought to a dozen phrases neatly tucked in the bed of my mind like satin sheets was quite limiting,but also very liberating,thinking only what i am conditioned to.

as for the less likeble parts of living in "a brave new world" :losing sight of art and culture,underappriciating the "savage way of living" that is the years before "our ford" were parts that were scary to imagine,but in some ways oddly made sense: if i were to look at it as a person had been produced in a mass factory and having seen the process of maritale relationships,pregency and the elderly might have been scary to my then limited range of thought,being used to the clean syntho food and senseso feelies and what not. it was nice to see how aldous huxley crafted a world where the then wildly renown inventor ford is a world worshiped deity and even touching on a senstive subject like polygamy and offering a less thought of alternative of "engaging" rather then the pathriachal sociaty's common notion of meeting your loved one and and having a monogomus relationship with that individual only,in a time in history(the early 20's and 30) were being a ma and pa was the only choice for life long relationships was very bold of him to say the list


all and all,without embelleshing further,its a must read for anyone who want to have his mind blown away and for a good sci fi read into a possible future.

ספר נחמד, אמנם די קצר, אבל לדעתי אפשר היה לקצר עוד יותר בכיף.

היה לי מאבק קשה עם עצמי אם לנסות לכתוב את ההמלצה הזו או לא. מצד אחד, זה אחד משני הספרים האהובים עליי ביותר, ועכשיו, כשסיימתי לקרוא אותו קריאה שנייה, אני אוהבת אותו אפילו יותר. מצד שני, התקשתי מאוד לנסח לעצמי המלצה שתצליח להעביר את מחשבותיי והתרשמויותיי מן הספר לאנשים שקוראים אותה, ואולי תגרום להם לנסות בעצמם. <br> <br>הבעיה בניסוח ההמלצה התחילה מן העלילה. זהו אינו ספר עלילתי. ז"א, יש עלילה, אבל היא בהחלט לא העיקר. בקצרה, הספר מספר על השנה הראשונה בחיי של טיטוס גרואן, היורש שנולד בגורמנגהאסט, טירה ענקית, מאוכלסת בדמויות שונות. וזה, בעצם, העיקר בסיפור - הדמויות, כאשר הדמות הראשית, לדעתי, היא הטירה עצמה. הסיפור הוא סיפורן של מספר מצומצם של דמויות, ופיק עשה בחוכמה כשבחר להתמקד במספר קטן של דמויות, כיוון שכך הצליח, למרות האופי הקריקסטוריסטי-משהו של דמויותייו, עדיין להעניק להן עומק, אופי, ייחוד וקו ברור. למרות שחלק מהדמויות הן נוקשות, לא משתנות, חלקן מתפתחות ומתבגרות. למרות שמטרתן של הדמויות להעביר תחושה, אווירה, עדיין הן אנשים אמיתיים, בעולם ההזוי שפיק בנה. העולם שהוא הטירה עצמה, שכל חדר שפיק מתאר בה הוא עולם בפני עצמו, וכל דמות, כמעט, מתקשרת לחדר. האנשים נועדו לשרת את העולם בו הם חיים, ואת השושלת שהיא התגלמות הטירה. וכאשר מגיע פולש, שלא שייך באמת לעולם זה, הוא הורס את יסודות אותו עולם. <br>חלק מהדמויות הן מחרידות, גרוטסקיות, מאיימות. המאבק שפיק מתאר בין המשרת והטבח הוא מצד אחד מאבק קטן, בין 2 אנשים, ומצד שני מלחמה אפית שרוב סופרי הפנטזיה כיום היו מקנאים בפיק עליה. התאור של התאומות תאוות הכוח והשררה הוא מלא עוצמה, וגרם לא פעם לעצור את הקריאה ולנשום נשימה עמוקה. נער המטבח התככן, שמניע את העלילה במזימותיו, הוא אחת הדמויות השנואות עליי ביותר מכל הספרים שקראתי, והוא אותו פולש. <br>ישנן דמויות נוספות, הדוכס, דמות מלנכולית ועצובה (ואוהבת ספרות, דרך אגב), הדוכסית, בתם, הרופא, אחותו והאומנת. כל דמות שווה דיון שלם רק עליה, אבל לא כאן המקום. רק אומר שאהבתי מאוד איך עם התפתחות הסיפור מעמיק פיק לתאר את הדמויות, כך שאפשר לחבב אותן באמת (אלא מהן שאפשר לחבב, והן לא רבות), לדאוג להן, להתעצב על מה שעובר עליהן. כך עם הזמן דמותה של פיושיה, בת הדוכס, מילדותית ומעצבנת לנערה מתבגרת ועצובה, והקטעים בהם היא מנסה לשמח את אביה נגעו לליבי מאוד. <br> <br>מה שבאמת עושה את הספר לספר מדהים (ואומנם בארץ הוא מאוד לא מוכר, אבל בבריטניה הוא נחשב לאחת היצירות גדולות שנכתבו, יחד עם הספר השני שפיק כתב כמעין המשך ישיר לספר זה), היא השפה של פיק, ועולם הדימויים בו הוא משתמש. פיק היה גם מאייר, צייר ומשורר, וזה ניכר היטב בעבודתו. התיאורים הם מדהימים. כל שורה מייצרת תמונה בראשו של הקורא, והופכת את הקריאה לחוויה. פיק מתאר לא רק את הדמויות, אלא את החדרים, את האווירה, את הנוף - הכל חשוב והכל מתקשר, הכל עולם אחד שהחי והדומם והצומח הם כמקשה אחת. <br> <br>אני קראתי את הספר באנגלית, ומי שלא מתקשה בקריאה באנגלית - עדיף לו לקרוא בשפת המקור. לא ניסיתי לבדוק את התרגום שיצא לאחרונה לספר לעברית, אבל אני בספק אם מתרגם כלשהו, מוכשר ככל שיהיה, יצליח להעביר באמת את חווית הקריאה בספר שכזה. <br>