בואו נספר קצת על למה אנחנו קוראים ספרי מתח. להפוגה, לריענון, לבריחה מהאקטוליה שלפעמים דוקרת מדי. קוראים לזה אסקפיזם. עם זאת, לי אישית יש גבולות ויש מתח או תיאור זוועות שמוגזם לי.

ספוילר1: בספר הזה לקחו גופה וביתרו אותה למאות חתיכות קטנות, אותם פיזרו ברחבי הבית ועל השטיח. האם זה היה מוגזם עבורי? זוועתי מדי? ובכן לא. אני חושבת שאחר הטבח בקיבוצי הנגב המערבי ובפסטיבל נובה, מאוד קשה לזעזע אותי. מהצד השני זה גם לא נותן את הבריחה שציפיתי לה.

את הספר לקחנו מהספרייה בעצתו של יובל. הוא אמר שאצל פרד ורגאס (זה "היא") העלילה פחות משמעותית והעיקר הוא איפיון הדמויות. מאוחר יותר נזכרתי שכבר קראתי ספר של ורגאס שהיה התשיעי או העשירי בסדרה (יש כאן מחלוקת) ולא התלהבתי. בסקירה כאן אני אשלב גם דברים שכתבתי על "קר כקרח".

מצטטת את עצמי: "אז אנחנו בצרפת, כלומר בפריז, במחלקה לחקירת פשעים מיוחדים בראשותו של אדמסברג. כאן זה לא בלש יחיד, כפי שאפשר אולי לחשוב, אלא כל המחלקה. אדמסברג מכונה על הכריכה "מבריק ואקסצנטרי" אבל זה אולי הודות לספרים הקודמים בסדרה. בספר הזה לא ראיתי אקסצנטריות, אם כי אולי קצת חוסר צייתנות וקצת רצון לנסוע רחוק בלי שתהיה סיבה אישית מעבר לאינטואיציה. יש כאן רב פקד לא מאוד צייתן שכן אוהב משום מה לצייר. המחלקה כולה היא קצת מבולגנת ותמהונית, אם כי גם מזה יש לי רק צלליות של התרשמויות כי הגעתי באמצע המסיבה. כך שמה שנותר זה שוטר עם זיכרון מעולה ותחומי עניין מוזרים, שוטר עם שיער דו צבעי, שוטר שישן במחזורים של שלוש שעות (ונותנים לו) שוטרת גבוהה וגדולה, חתול בשם כדורי שמרשה להם לסחוב אותו לקומה השניה כדי שיוכל לאכול, ועוד. נראה לי הבנתם את הקטע."

בספר הזה ישנה גם שוטרת רזה ומורעבת ששומרת מחסני מזון קטנים בכל מקום אפשרי, ומסתבר שטוב שכך.
העלילה מתחילה במקום לא קשור, כנס שוטרים בבריטניה, שבו נוכחות של צרפתי שלא טרח ללמוד את השפה של מעבר לתעלת לה-מאנש לא מאוד עוזרת. שם מתגלה אוסף כפות רגליים מתות, בתוך נעליים ישנות סמוך לבית קברות ישן. הם חוזרים מהכנס ומנסים לשכוח מהעניין המוזר שאינו קשור אליהם, אבל חקירה של רצח מזעזע (ראו בהתחלה) מושכת את אדמסברג ושאר אנשיו לחור תולעת שמתחיל בעיירה סרבית מוכת ערפדים (זה ספוילר2), אבל גם מגיע לשחיתות ארצית בהחלט.

התבלבלתם? גם אני. הסיפור קצת נמרח ומעייף, ולא היה לי מאוד כיף לקרוא, אבל אולי זו רק התקופה. זה מוזר לקרוא במלחמה

ראשית עלי לספר את סיפור הכרותי עם סדרת ספריה של פרד וארגס
יום אחד כשהגעתי לביקור תמים בבית משפחתי המאומצת התנפלו עלי שתי עלמות נחושות בדעתן וחכמות עד מאוד, ודרשו שאקרא את ספריה של פרד וארגס, תכף ומיד!
בלי תרוצים!
ואני ילדה טובה וצייתנית שכמוני לא יכולה להתנגד לקריאה כשנמצאות מולי שתי בנות מחייכות המכירות בחולשותי ומנצלות אותן למטרתם הנלוזה, כלומר לנטוש את הערמה המונחת ליד מטתי, לנטוש את ספר הסיפריה שהבטחתי להחזיר השבוע לנטוש את כל עיסוקי ולצלול לעולמו המרחף של השוטר המוזר ביותר שהכרתי, ז'אן בטיסט אדמסברג.

וכוון שאחת משתי העלמות קנתה לעצמה את הסידרה כולה נשאתי את הספרים איתי והתחלתי לקרא. מהר מאוד נשבתי בקיסמו של אדמסברג, בדרכו האינטואיטיבית לפתרון תעלומות, ובצוות השוטרים עליהם הוא מפקד.. פחות או יותר.
כל אחד ואחת מהם מיוחד ושונה ומעניין והם מהווים יחידה מתפקדת להפתעתם של הממונים על אדמסבג.
כל אחד מהספרים מתחיל בתקרית שולית שבתחילה אף אחד לא מתיחס אליה כאל מצב המוביל לאסון. פרט לאדמסברג.
דרכו לחקור מפותלת ומובילה לעיתים למקומות בלתי צפויים ומעשיו לא ברורים עד ההסבר המתבקש בתום החקירה.
בחרתי שלא לכתוב על ספר אחד מתוכם כי קיסמם של כל החמישה מונע ממני להתמקד באחד בלבד. לא מדובר מבחינתי על מתח ופתרון תעלמות, אלא על הכתיבה.
אנשי הספר, כולם כאחד שובי לב והם מתוארים בדרך כה מוצלחת שהטובים והרעים נדמים אמיתיים. ומכולם אהבתי את אדמסברג ובנו.

הספרים, אגב, נשארו לגור בביתי. ואני קוראת מדי פעם קטעים נבחרים נהנת ומחייכת ומודה לבעלת הספרים החוקית שהסכימה להשאירם אצלי.
Хвала (חְוַלָה) - פרושה תודה בסרבית.

"את חייבת לנסוע לאיסלנד" כך אמרה לי רונית. אני? לאיסלנד? "כן, זה נופים מהממים והמון טבע. כדאי לך". אני? שהחורף בישראל, אם מדברים על הרי ירושלים, גורם לי סבל אמיתי, אני צריכה לנסוע לאיסלנד? ובשביל מה?

טוב, לא משנה. לא נסעתי לאיסלנד, וסביר שלא אסע, אבל רב פקד אדמסברג נסע גם נסע.

זה הספר התשיעי בסדרת ספרי רב פקד אדמסברג, הספר החמישי שמתורגם לעברית, והספר הראשון (וכנראה היחיד) שנמצא בספריה שליד הבית שלי ולכן הראשון שקראתי. גם כאן באתר אין ממש סדר בין ספרי הסדרה, רק השמיני מתויג למעשה, והבלגן גדול. קודם כל - זה ספר מתח בלשי, כלומר זה שבמרכזו עומדת תעלומה, עם דמות בלש ובעיקר הסקת מסקנות לצורך פיתרון. המתח קיים, אבל הוא ברקע ולא מוקד העלילה. מבין ספרי הבלשים יש כאלה שבהם הבלש הוא אזרח מהשורה - הרקול פוארו, מיס מארפל, שרלוק הולמס, ויש כאלה שבהם הבלש עושה זאת במסגרת תפקידו הרשמי, תחת סמל ומדים, גם אם סמויים, של משטרה כזאת או אחרת.

אז אנחנו בצרפת, כלומר בפריז, במחלקה לחקירת פשעים מיוחדים בראשותו של אדמסברג. כאן זה לא בלש יחיד, כפי שאפשר אולי לחשוב, אלא כל המחלקה. אדמסברג מכונה על הכריכה "מבריק ואקסצנטרי" אבל זה אולי הודות לספרים הקודמים בסדרה. בספר הזה לא ראיתי אקסצנטריות, אם כי אולי קצת חוסר צייתנות וקצת רצון לנסוע רחוק בלי שתהיה סיבה אישית מעבר לאינטואיציה. יש כאן רב פקד לא מאוד צייתן שכן אוהב משום מה לצייר. המחלקה כולה היא קצת מבולגנת ותמהונית, אם כי גם מזה יש לי רק צלליות של התרשמויות כי הגעתי באמצע המסיבה. כך שמה שנותר זה שוטר עם זיכרון מעולה ותחומי עניין מוזרים, שוטר עם שיער דו צבעי, שוטר שישן במחזורים של שלוש שעות (ונותנים לו) שוטרת גבוהה וגדולה, חתול בשם כדורי שמרשה להם לסחוב אותו לקומה השניה כדי שיוכל לאכול, ועוד. נראה לי הבנתם את הקטע.

העלילה, מתחילה בשתי התאבדויות שנראות לא קשורות ובסמל תמוה שמחבר ביניהן. הפיענוח של העלילה מוביל את הצוות של הרב פקד ברחובות פריז, מחוצה לה, אל חוות הרבעה ובה סוסי פרא ודיירים מוזרים, ומחוץ לצרפת - אל אי שנמצא צפונית לאיסלנד ושמו גריימסי. האי הזה, אם דווקא תרצו לדעת, הוא משהו קטן ממש. אין בו הרבה דברים חוץ מזה שהוא נמצא על חוג הקוטב הצפוני ומזג האוויר בו מתעתע ממש, ויש בו מושבות ענק של עוף בשם פאפין שהוא העוף הלאומי של איסלנד. הפרט האחרון לא כתוב בספר, הוא משהו שראיתי באיזה מדריך טיולים כשחיפשתי את האי הזה, שכל שטחו 5 קמ"ר. מסתבר שטיול תמים לכאורה של קבוצת אנשים מצרפת הוביל אותם לקשר שתיקה שנמשך יותר מעשור ומעורר אימה בכולם. בדרך יש כל מיני הטעיות והטעיות חוזרות, עד שהראש קצת כואב. הסיפור מתחיל בכתיבה שהיא טיפה צינית וטיפה נאיבית ולכן מעלה גיחוך של שעשוע, אבל הסגנון הזה נשכח עם התקדמות העלילה. העלילה עצמה נוטה להתבלבל ולהסתחרר, מגיעה אל צרפת של המהפכה, במאה השמונה עשרה, לפני שהיא חוזרת למציאות, ובדרך מביאה אלינו הרבה אנשים, שוטרים ואזרחים, מה שעושה אותה קצת מעייפת מדי.

הסופרת פרד ורגאס כתבה ורקחה בספר בלשי הזה אירוע פלילי מיוחד ושונה. תעלומה בלשית שבו פקד משטרה פריזאי נמוך קומה אך נחוש נדרש לפענח תעלומה של רצח מזוויע. שבו גופתו של איש זקן מרוסקת נמצאה בביתו.
תוך כדי פתרון שבו הוא נעזר בשוטרי התחנה ביניהם פקד דנגלאר. הוא מגלה שחיתויות של שוטרים ושל צמרת המשטרה והמערכת השיפוטית בפריז.
האוירה של הספר אפלה, רצח נוראי, בנוסף גם תעלומה מוזרה בבית הקברות של לונדון, שבו נמצאו 17 זוגות נעלים ובתוכן כפות רגליים כרותות. אגדות סרביות על ערפדים ונקמות דם ישנות. אך הסופרת ורגאס קושרת את כל החוטים שארגה מהאירועים השונים ומחברת אותם ביחד כך שהתעלומות ומעשי הרצח הנוראיים מתחברים ומתגלה הפתרון. כנראה שהיחודיות של ורגאס היא בשילוב של הסיפור שנושק למציאות עם סיפור דמוני, זה ז'אנר שאני לא מתחברת אליו, אבל המשכתי לקרוא כי רציתי לראות כיצד הפרשה מסתיימת ומי הרוצח. סתם כתרגיל מחשבתי.
זה ספר מתח משטרתי בלשי ,שונה ,זה לא חוק וסדר.

ספר בלשי מעניין מאוד וכתוב בצורה מקורית עם חוש הומור.

קשה לדעתי לפתור את התעלומה, ולכן העלילה מעניינת עד העמוד האחרון.
הסופרת משתמשת בטריקים לגיטימיים, וזה מעורר הערכה.

זה אינו הספר התשיעי בסדרה. תורגמו מצרפתית כבר 5 ספרים.
האמת, אף פעם לא הבנתי מדוע הוצאות הספרים אינן מפרסמות ספרי סדרות באופן כרונולוגי. זה קצת פגם בהנאה, כיוון שהסופרת לא טרחה לתאר לעומק את הדמויות בתחנת המשטרה או את הרקע האישי של הבלש אשר מוביל את החקירה.

התרגום נקרא בשטף, אך היה כדאי לטעמי לקצר משפטים.
לא ראיתי שהסופרת הוסיפה תודות, וזה היה לי קצת מוזר.

לסיכום, מומלץ מאוד, אך כדאי לוודא אילו תרגומים מהסדרה כבר יצאו לאור, ואולי להתחיל מהראשון.

ספר טוב, הדבר היחיד שמקשה על הקריאה הוא כמות האנשים והשוטרים שיש בסיפור.

מעניין ומותח. השליש האחרון של הספר מפתיע ומלא תהפוכות. ממליצה לא להתייאש ולקרוא עד הסוף. הכתיבה יפה ומהנה.

או שזה אני, או שזה ז'אנר ההולך ומשתלט על ספרי מתח בשנים האחרונות - ז'אנר "המסבירים את עצמם לדעת". כמו כאילו הסופר (ובמקרה זה הסופרת) לא לגמרי סומכים על היכולת של קוראיהם להבין את העלילה וטורחים, אחת לפרק או שניים, לחזור ולהדק את מטען ההבנה שלנו על גג העלילה הדוהרת לאיטה. סופרים יקרים, תעשו את זה טיפה יותר זורם, טיפה יותר אמין ועם קצת פחות עלילות משנה מופרכות המנסות להעיד על תחכום ומורכבות (הן לא). אנו מצידנו מבטיחים להבין הכל, וכבר על הפעם הראשונה...

על ספרה הקודם של ורגאס כתבתי כי רוצה לראות אם יהיה שיפור בספר הבא. לצערי, זה לא קרה. משווה את רב פקד אדמסברג לעמיתיו הסקנדינבים, האמריקאים, האנגלים - ולצערי למרות חריפותו, המוזריות שלו ועוד - העלילה תמיד מסובכת, רוויה עולמות אחרים מתחום הפרהפסיכולוגיה. המומחיות של אדמסברג בלשקר את הממונים עליו במין תחכום לא הכי אמין לא מוסיפה. אני לא חושב להמשיך לקרוא אותה.