רגישות לנימים הדקים ביותר של אנושיות. הפשטות שביומיום, הצד השגרתי של ילדות, הגוש שמתיישב במעמקי הבטן כשרע.
בברלי קלירי מושיבה אותי לספר תמים ותחושה אחר תחושה היא מרחיבה את הלב ומכווצת אותו. מפעילה את הדמעות כשלרמונה רע, וכשבודד שם באורגון - נוצרים פלאשבקים לכל פינות הבדידות שלי.
רמונה איתי מאז ומעולם, וכבוגרת אני לומדת להעריץ אותה. לא אותה כאדם - אלא את החולשות שלה, היצירתיות, התכונות שאנו חולקות והנקודות שבהן מעולם -מעולם!- לא הייתי מתנהגת כמוה.
נהוג לומר שילדים הם בעלי המון יצירתיות ובבגרות היא פוחתת בהרבה. אני דווקא רואה אותה כמתפתחת עם הזמן. כילדה התקשיתי בהרבה להמציא יש מאין, לא הצלחתי להתפרע עם הבסיס הקיים. אך הרעיונות שכן הופיעו לי היו נהדרים ואפשרו מרחב של תעייה חלומית, בטווח שבין ציור התחלתי ועד לסיפור בדמיון שאני נסיכה על אי בודד. כיום אני מנסה לצמוח עם שני ההיבטים - העומק שביצירה בילדות והמגוון שברעיונות הבוגרים.
רמונה היא כזו, או שמא עלי לומר - את המודל הזה העתקתי ממנה?
היא משתעממת באחרי-צהריים ארוכים ויוצרת מסכות חתולים מנייר, מדמיינת גורילות בארון (ברור שיש גורילה בארון, אל תנסו להכחיש) ומנדנדת לאמא שלה כי משעמם והיא עייפה והאוכל לא מוכן.
המפתח אצל רמונה הוא הזדהות. היא כל אחד מאיתנו, ועם זאת אין אף אדם בעולם כמוה.
החתולה שלנו מתה היום. לא עיכלתי וייקח לי זמן לעכל. אבל עובדה היא שהיום נזכרתי המון בפיקי-פיקי, החתול של משפחת קימבי. בפרק שבו הוא מת והבנות קוברות אותו, והשלב שבו ראוי לבכות הוא לא המוות עצמו אלא הנקודה שבה הן מספרות להורים שלהן. ההתמודדות עם עובדת המוות, ההלם שברגע ההכרה והיכולת של העולם לזוז לך מול העיניים - הנחת האצבע על המיקום השברירי הזה היא היא הדוגמה למה שמופלא באמת אצל בברלי קלירי.
ואולי אני סתם פריקית שעבור כל רגע בחיים ישר עולה לה המקבילה הספרותית האידיוטית ביותר המתאימה.
