מה ידעתי על דיין לפני קריאת הספר? הוא נפטר כשהייתי בן 12 לכן כמעט ולא זכור לי דבר עליו. מקריאה קודמת ידוע לי שדיין היה מעורב בכל צומת דרכים מלחמתית ופוליטית חשובה החל ממלחמת העצמאות ועד חתימת הסכם השלום עם מצרים ושהוא נתפש כדמות שנויה במחלוקת.
דיין היה מג"ד במלחמת העצמאות ונלחם בקרבות על ירושלים, רמטכ"ל מלחמת ששת הימים, שר הביטחון במלחמת יום הכיפורים ושר החוץ בשנות השבעים. סוד מנהיגותו של דיין היה נעוץ באומץ ליבו האישי ובמגע עם הלוחמים שתחתיו, הוא היה בעל כישרון רב בניהול מגעים עם האויב והתבלט בתחום הדיפלומטי. היה טיפוס מאוד ענייני ולא אהב שיחות ללא טעם, בשיחות כאלו עם אנשים שלא היו קרובים אליו היה נוטה להיות גס רוח. אנשים שעבדו תחתיו אומרים שהיה ענייני ונוח לעבוד עימו. הוא נתפש לאורך כל דרכו כזאב בודד.

יחסיו עם אישתו הראשונה רות היו מורכבים, הם אהבו מאוד האחד את השני, אך דיין היה חובב שמלות ולא שמר לה אמונים, הם התגרשו והוא נישא בשנית לרחל איתה חי עד סוף ימיו כשגם בתקופה שחי עימה נתפרסמו מעשי אהבהבים שלו מחוץ לנישואין. דיין היה חובב ארכאולוגיה מושבע ואספן נלהב, הוא לא בחל מלנצל את מעמדו ולבצע מה שנקרא היום שוד עתיקות ולעבור על החוק בכך.

דיין החל לאבד את אהדת הציבור לאחר מלחמת יום הכיפורים, הוא הואשם במחדל המודיעיני ובכך שישראל נתפסה לא מוכנה מספיק למלחמה. מאוחר יותר ועדת אגרנט קבעה שהמחדל לא היה באשמת דיין, והפילה את עיקר האחריות על אלי זעירא ראש א"מן ועל הרמטכ"ל דדו.
דיין שהיה כל חייו בצד השמאלי של המפה הפוליטית והיה יד ימינו של בן-גוריון עבר לימין והצטרף לבגין כשר החוץ שלו. הוא חשב שיוכל לעזור להביא הסכם שלום עם מצרים, ואכן כך היה. אפשר לומר כי דיין היה האדריכל הראשי להסכם השלום עם מצרים.
דיין מצטייר כאדם מאוד עצמאי ודעתן, הוא הלך פוליטית היכן שידע שיוכל ליישם את מחשבותיו בשטח, הוא לא הסכים לקבל תפקידים שלא עניינו אותו ושבהם לא יוכל להשפיע.
לסיכום אפשר לומר שמבחינה אישית היה טיפוס לא קל ומן הסתם לא היה לו הרבה זמן לחלוק עם משפחתו, הוא הקדיש את חייו להקמת המדינה ושרידותה בעשורים הראשונים להקמתה. ככל האדם עשה טעויות בפאן האישי והציבורי, אך היה מלח הארץ ונלחם על המדינה כל חייו, בזכות מנהיגים כמוהו אנחנו כאן היום. לקרוא ולהעריך.

המחבר ד"ר מרדכי בר און היה ראש לשכתו של דיין בימי מלחמת קדש, הוא לא מסתיר את הערכתו לתכונותיו של דיין ואף אינו מעלים את חיבתו אליו. הכתיבה קולחת ורהוטה, הספר נקרא במהירות ובשקיקה כמו ספר מתח טוב והוא מרתק לכל אורכו. דיין נולד ב-1915 בנהלל והיה פעיל צבאית כבר בשלהי שנות השלושים, הוא היה בכל צומת דרכים חשובה של המדינה בדרך ועד לאמצע שנות ה-70 של המאה הקודמת. אמנם הביוגרפיה על דיין, אך אנו מקבלים גם סקירה ממצה ומרתקת על ההיסטוריה של ישראל בשנים אלו. ביוגרפיה למופת.

"אדוני הנשיא, אמנם יש לי רק עין אחת, אבל אני רואה דרכה היטב את הסכנות האורבות לקיומנו כעם, אם נקבל את עצתך. כאדם איני פחדן, אך כבן העם היהודי יש לי סיבה טובה להיות מודאג. בימינו כבר קרה לנו אסון כבד, וישנם בינינו שחזו זאת מבשרם. כל עוד זה בכוחנו, נמנע טרגדיה נוספת לעמנו" (דיין בתשובה לנשיא קרטר כי ארה"ב תבטיח את ביטחונה של ישראל בהקשר להסכם השלום עם מצרים, עמוד 328).

הספר "משה דיין" מאת ד"ר מרדכי בר־און (הוצאת עם עובד, 2014), אשר שימש בעבר שימש ראש לשכתו של נשוא הביוגרפיה בימי מערכת קדש, הוא ספר מרתק אודות אחד המנהיגים המסקרנים והמעניינים בתולדות העם היהודי. המחבר אינו מסתיר את הערכתו להיבטים בולטים באישיותו של דיין, ואת חיבתו לאיש. ע"פ בר־און דיין טיפח את עוזריו ודאג להם. היכרותו הבלתי אמצעית עם דיין חשפה בפניו אדם שונה מהדמות קשוחה, המחוספסת והמנוכרת. בין היתר מציין בר־און כי דיין אהב שירה והיה לו חוש הומור מפותח.

לעומת זאת, את ביתו מתאר בר־און בלקוניות מה, שמקורה ככל הנראה ביחסו של דיין למשפחתו: "כאשר גדלו ובגרו נעדר דיין יותר ויותר מהבית, בית שהאווירה בו היתה כבר מתוחה וקרירה. הבנים הלכו ורחקו מאביהם. דיין מזכיר בזיכרונותיו את שני בניו לעתים רחוקות. הוא היה מן הסתם גאה בשירותם הצבאי. אודי שירת בשייטת 13, ואסי התנדב לצנחנים ושירת בסיני במלחמת ששת הימים. עם הזמן פנו הבנים לענייניהם וסללו איש־איש את נתיבו. בשנות השישים נטל לידיו אודי את הטיפול במשק המשפחתי בנהלל והחל לטפח את כישרונותיו כפסל ברזל. אסי היה לכוכב קולנוע וטלוויזיה מפורסם וביים כמה וכמה סרטים מוצלחים. לדיין לא היה חלק בכל אלה. רק לעתים רחוקות הוא גילה מידה של חום ואהבה כלפיהם" (עמוד 270).

בספר מתאר בר־און בכישרון כתיבה מרשים את מסכת חייו של דיין, מיום הולדתו בדגניה ב־1915 עד מותו ב־1981. מן הקריאה בו לא ניתן להתחמק מן ההבנה כי למרות ביקורת קשה שנמתחה על דיין לאור היבטים בעייתיים באישיותו ובמעשיו (גניבת העתיקות, יחסו לנשים וכמובן, בראש הרשימה, מחדל מלחמת יום הכיפורים) בשלושת העשורים הראשונים לקיומה של מדינת ישראל הוא היה אחת הדמויות המרתקות, המשפיעות והמעניינות ביותר בהנהגתה. פרקים ואירועים בתולדות חייו ובקורות המדינה נפרסים ומוארים מזוויות חדשות ומרתקות. ניתן למשל, לראות הרבה מקווי האופי של האיש מתיאור האירוע בו איבד את עינו. דיין שירת כמפקד אחת משתי הפלוגות הראשונות של הפלמ"ח (ארגון שהוא התכחש לחברותו בו, אף שנמנה על מייסדיו). ביוני 1941 נתלווה כוח מן הפלוגה לאוגדה האוסטרלית בפלישת בעלות הברית ללבנון. על דיין וחייליו הוטל לשמש ככוח הסיור של האוגדה ולמנוע את פיצוצם של גשרי מעבר על נחל איסקנדרון, אולם דיין לא הסתפק בתפקיד זה ותקף תחנת משטרה שאוישה בידי צבא ממשלת וישי הצרפתית בסמוך לאחד הגשרים:

"בהתקרב האוסטרלים ואנשי דיין למבנה הם נתקלו באש כבדה מהמטעים שבסביבה ומעמדות בצד הכביש שאוישו בידי תגבורות של חיילים צרפתים, שלא נמסר על נוכחותם במקום. התפתח קרב עז. דיין, האיכר השרירי, הצליח להטיל רימון ממרחק של 25 מטר ולהשתיק את מכונת הירייה שהוצבה על גג המשטרה. עם חברו זלמן מרט הוא הסתער בחיפוי האוסטרלים וכבש את הבניין. בדוח הקצר שכתב עוד בהיותו בבית החולים הוא מספר בסגנון לקוני כדרכו:
"בשעה 5.00 נכבש הבניין בהסתערות. לידינו נפלו מכונת ירייה כבדה ומרגמה. בשעת כיבוש הבניין נהרגו ארבעה מהאויב וכעשרה נפלו בשבי." מעתה התחלפו היוצרות והצרים היו לנצורים. הקבוצה התבצרה בבניין המשטרה ומנעה מתגבורות לרדת דרומה. היהודים, שהכירו מאימוניהם בהגנה כלי נשק מסוגים מגוונים, הפעילו מהגג את מכונת הירייה של הצרפתים וכן מרגמה שמצאו בבוסתן הסמוך. בשלב זה שוב לא המתין דיין לפקודותיו של קיפין. הוא קיבל עליו את היוזמה לארגון ההגנה על המקום בשעה שהוא משקיף על שדה הקרב ממרומי הגג בעזרת משקפת שמצא במקום. הגג לא היה מבוצר, והמעקה היה נמוך ולא סיפק מחסה ראוי. בשעה שבע בבוקר פגע כדור במשקפתו של דיין. המשקפת התרסקה ועינו השמאלית נשפכה. רסיסים פגעו גם בשרירי אצבעות ידו שאחזה במשקפת. זלמן מרט הוזעק לגג, חבש את הפצוע והורידו באלונקה מאולתרת למקום מוגן בקומת הקרקע. מתוך הרגל שאל אותו מרט: "משה, מה אתה אומר?" לדבריו שמר דיין על קור רוח ואמר: "איבדתי את העין, אבל אם אגיע מהר לבית חולים, אשאר בחיים"" (עמודים 51־52).

בהמשך מתאר בר־און את כישרונו של דיין כמפקד־לוחם ושדאי מצטיין בא לידי ביטוי במלחמת העצמאות בה פיקד על גדוד הפשיטה הממוכן 89, והוביל אותו בפשיטה על לוד, במסגרת מבצע דני, ולאחר מכן בקרב לכיבוש הכפר כרתיה בו החזיק הצבא המצרי: "הפעם היה הקושי נעוץ בכך שההגעה ליעד העיקרי היתה כרוכה בהבקעה דרך כמה וכמה מוצבים מבוצרים. דיין החליט להימנע ככל האפשר מהתכתשות מיותרת והבקיע דרך בין התפרים, תחת אש מקלעים, מרגמות ותותחים. לאחר שצלח דיין את הקווים, הוא מצא את עצמו בעורף המצרים, עוד בטרם החל בהסתערות על היעד, ומקצת כליו פגועים ומתקשים לעבור נחל שקירותיו תלולים. דיין חש שכוחותיו אוזלים לאחר שמונה ימי לחימה בלא מנוחה. הוא הורה לאנשיו לחפור מעבר בקירות הנחל הרכים, ועד שתוכשר הדרך תפס כדרכו תנומה קלה בצד. כאשר תמה המלאכה העירו אותו, והוא הורה לשרידי הגדוד להסתער על הכפר מעורפו. השעה כבר היתה 4:00, ואור השחר החל להסתמן במזרח. היחידה התפרסה, הנמר הנוראי הפגיז את העמדות וכל כלי הנשק שהגיעו לקו ההסתערות פתחו באש. הכפר נכבש בתוך דקות. עם בוקר החליפה יחידת רגלים את גדוד הקומנדו, והגדוד חזר להתאושש. זה יהיה הקרב האחרון שדיין ישתתף בו כלוחם בקו הראשון. הוא לעולם ישאף להגיע לקווים הקדמיים, אך מעתה יהיו תפקידיו מורכבים יותר, והוא ייאלץ לשלוח קדימה אנשים אחרים" (עמוד 70).

בהמשך מתוארת תקופת פיקודו על צה"ל, כשמונה בסוף 1953 לרמטכ"ל הרביעי של צה"ל. דיין היה לאיש האחראי יותר מכל לעיצובו כצבא ההתקפה לישראל. זאת כאדריכל פעולות התגמול ומלחמת סיני וכמי שטיפח רוח לחימה ונחישות בקרב מפקדי הצבא, חלק ניכר מהם מפקדים זוטרים בתש"ח ובהם כמובן מפקד הצנחנים אריאל "אריק" שרון. הוא המשיך להיות מנהיג בולט במלחמת ששת הימים, במלחמות ההתשה והכיפורים ובהישגו המונומנטלי (שגדול אף יותר מן העובדה ששיקם את צה"ל בשנות החמישים) כאדריכל השלום עם מצרים.

הקריאה בספר העלתה בזיכרוי את שסיפר עמי אילון על תחקיר שר הביטחון דיין לכוח שייטת 13 בטרם הפשיטה על האי גרין. אילון סיפר כי "משה דיין, לעומת זאת, שהיה שר הביטחון, ואחד האנשים המבריקים שפגשתי בימי חיי, שאל רק שאלה אחת שהבהירה לי עד כמה הוא מבין מה הוא הולך לאשר. 'כמה זמן בדקות ובשניות לוקח לכם מהרגע שבנאדם מוציא את הראש מהמים ופורק את ציוד הצלילה שלו, עד שהוא מתחיל לייצר אש כלוחם חי"ר?' ובאמת, זו בדיוק הנקודה הקריטית. הבנו שאנחנו מדברים עם בן־אדם שמבין הכול" (מתוך הכתבה "יכול להיות שלא נחזור, אבל לפחות נעשה את זה כמו גברים" מאת פנחס וולף, "במחנה", 20 ביולי 2007). קטע זה, כמו הספר מוכיח שברבים מן המקרים היה דיין, בעל העין האחת חד עין ומחשבה יותר מרוב הנהגתה של מדינה ישראל. מומלץ בחום!!!

ספר מעמיק ומרתק שמעלה הרבה שאלות הקשורות לתפיסת האל שביהדות.
האל היהודי שהחשבתיו לסמל הטוב שבאדם וראיתי בו השראה לעולם טוב יותר התנפץ...
האל היהודי הינו תוצר אבולוציוני של מושג האל הקדום שצבר רעיונות ושינויים מהגרסה האלילית ועד הגרסה המודרנית חסרת הצורה.
האל המקראי לעומת זאת הוא אל של אמצע הדרך, עדיין מצויים בו אלמנטים של רוע וזדון, שרידים מהגרסאות האליליות דמוניות ודיאבוליות שלו

אבות ובנים בדור המייסדים

מהעלייה לחניתה, יש צילום אחד שמנציח רגע היסטורי צרוב באתוס הציוני, וגם מהווה סוג של נבואה שהגשימה את עצמה. יצחק שדה הזקן, מחבק בשתי ידיו כאב את ילדיו, שני מפקדים צעירים, הוא מציג אותם ללא מילים כמצהיר, אלה יובילו וינהיגו את מערכות ישראל. הוא צדק, הם היו הבולטים במפקדי הצבא, אך הם גם התחרו האחד בשני על ההגמוניה הביטחונית, האחד הוא משה דיין, הפרוע, אינדיבידואליסט, כריזמטי ומעורר מחלוקת, והשני הוא יגאל אלון, הסולידי, שאחריו היו מוכנים ללכת לקרב מכוחה של הרעות. אלון הוא עבורי מושא להערצה כמנהיג ולתחושת החמצה, לעומתו דיין עד היום מעורר בי תיעוב כמי שמגלם את חטא היוהרה הישראלית ואת אסון כיפור.

אפשר לדבר על דיין הביטחוני כנועז ושובר מוסכמות, האיש שכתב על חייו עם התנ"ך, או על תחביבו כארכיאולוג חובב, ושודד עתיקות, על קשריו לאדמה ולחקלאות, על דיין המדינאי המקורי ועל חלקו בשלום, דיין רודף השמלות, או על היותו אייקון אלוהי. לדיין היו פרצופים רבים, אבל אירוע אחד שקרה באחרונה מיקד אותי לזווית התבוננות ייחודית, ליחסיו של דיין אל ילדיו, ומה זה אומר עליו ?

לאחרונה נפטר בנו אסי דיין, המוות הזה העלה מהאוב מערכת יחסים בין אב לבנו, שנשארה מדממת וקשה גם באחרית חייו של אסי שמיאן להשלים ולסלוח. מה היה כול כך נורא בדיין האב, האם ילדותו ונעוריו יכולים לספק לנו תובנות. קראתי את הביוגרפיה של בר - און, חיפשתי בה רמזים הנטועים בילדותו ובנעוריו של דיין למה שעיצב אתו כאדם ומנהיג, דמות המהווה עדיין חידה לא פתורה.

דיין - הבן

הוריו, שמואל ודבורה דיין, אנשי העלייה השנייה, איקונים בפני עצמם, שליחי ציבור ומנהיגי ההתיישבות העובדת, מייסדי דגניה א, הקיבוץ הראשון, ואחר כך נהלל המושב המיתולוגי הראשון. האבות המייסדים היו מחויבים קודם לשליחות הציבורית, ורק אחר כך למשפחה, מה שגרם לא פעם להזנחה של ילדיהם. בין סיום פרק דגניה לבין התחלת פרק נהלל, שוהה משפחת דיין בתל אביב, שם לדיין הקטן יש גננת, אבל אחר הצהריים כולאים אותו בבית לבד, משה הקטן מנסה לפתוח חלון ולצאת למרחבים, עוד באותו ערב הוא קיבל מאביו סתירה מצלצלת בכדי שילמד לקח, אירוע מכונן שיהפוך את יחסי השניים למנוכרים עוד להרבה שנים.

אחר כך היגיע הפרק של נהלל, לצד הטבע והמרחבים, האב שיצא לשליחויות ציבוריות השאיר את משה להיות אחראי על המשק, ילד שהתבגר לתוך אחריות. נסיעותיו של האב, גרמו לטינה של חברי נהלל למשפחה, בטענה כי האב מזניח את חובותיו למשק, הטינה הזאת השפיעה על יחסי הילדים לדיין, שתמיד הרגיש בודד, ואחד שסמך על עצמו בלבד. הוא רכש את ביטחנו במריבות אלימות מול הבדואיים שפלשו לשדות המושב, מולם הוא גילה אומץ ותוקפנות, סוג של מנהיגות הצומחת מתוך מאבקי הישרדות, בהחלט ילדות לא שגרתית שעיצבה את אישיותו של דיין הבוגר.

לדיין היו יחסים של אב בן, למי שהיה ממונה עליו, לבן גוריון הוא גילה נאמנות פטרונית מוחלטת, אך הוא סירב לקבל מרות ומרד בשרת ולבון שנתפסו בעיניו חלשים וכאלו שלא תואמו את תפיסת הביטחון האגרסיבית שלו, כאן בלט דיין בדפוס הבן הסורר והמורד. דיין ביקש לעצמו כוח ושליטה בכדי לרצות את אביו, או את עצמו - שכפול של אביו.

דיין - האב

מבין ילדיו דיין העדיף את יעל, הילדה של אבא. בכך המשיך דיין להעדיף את הנשים במשפחתו, כמו את אימו על אביו. ביחסיו עם יעל היו משברים, באקט של מרד נעורים היא העבירה מידע על אביה לעיתון העולם הזה, דיין שגילה את העניין העיף לה סתירה רבת עוצמה, סרב להקשיב למצוקתה כמתבגרת. בניו זכו להתנכרות, ושילמו מחיר כבד וכואב בלהיות ילדיו של דיין.

דיין בנה לעצמו, יחסים משפחתיים חלופיים, ששרתו את האינטרסים האנוכיים שלו, הנהג, ומנהלת הלשכה הופכו לבני ביתו, לדיין גם הייתה אשת צללים, מה שיצר קונפליקט בין נאמנות ובגידה, ועורר תסכול בקרב בני משפחתו.

למרות האנשים סביבו, דיין היה אדם בודד שמצא שקט לעצמו בחפירת אתרים ארכיאולוגים, בחיפוש אחר עבר אבוד ובהדבקת שברי חרסים שלרגע העניקו לו שלוה לאדם הסוער וחסר המנוח שבו.

דיין כמנהיג, הייה נערץ על ידי מאמינו כאב אלוהי, כשהאב אכזב והפקיר את ילדיו, היחסים הפכו, ליחסי שנאה וטינה כמו במשפחה, כך דיין הייה לאחר מלחמת יום כיפור, מושא לשנאה, אל שנותץ על ידי מאמיניו. בהיסטוריה של דיין תמיד ירחפו יחסי אב בן לא פתורים.

בשפה יפה וקולחת, בכתיבה מינורית ומעניינת, שמבקרת בצורה מתונה, אך גם לא יוצאת מגדרה, מתאר את דיין האדם המורכב, מעורר הערצה והשנוי במחלוקת. בר - און היה ראש לשכתו של דיין במבצע סיני, מי שהיטיב להכיר את דיין, כותב עליו בצורה מעמיקה, מדויקת, ומעוררת מחשבה.

הביוגרפיה של בר - און, והשנים שחלפו ממותו העצוב של דיין, החליפו את הטינה שבליבי, להערכה לדיין האמיץ והמקורי, המשולבת בביקורת, לאישיותו המגלומנית, וחסרת חוט השדרה המוסרי.

שני קישורים לראיונות מעניינים מאוד שנעשו על הספר הזה:
http://www.kibbutz.org.il/itonut/2009/dafyarok/090702_noiman.htm
http://www.mouse.co.il/CM.articles_item,1045,209,36631,.aspx