חשבתי להתחיל את הביקורת דווקא בציטוט של בלז פאסקאל:
״הרינו מוצאים עמידה זו באמצע בין שתי קיצונויות בכל כושרותינו כולן. חושינו אינם קולטים כל דבר קיצוני; שאון רב מדי מחרישנו ; אור רב מדי מעוורנו ; מרחק רב מדי וקרבה רבה יותר מדי מפריעים בעד ראייתנו ; אריכות יתר וקיצור יתר מעמעמים את הדיון ; אמת רבה מדי מהממת אותנו ; יסודות ראשונים מובנים מאליהם יותר מדי בשבילנו ; תענוג רב מדי למשא הוא עלינו ; הרמוניה רבה מדי לא נעימה במוסיקה ; אין אנו חשים לא את החום הקיצוני ולא את הקור הקיצוני ; כל התכונות שיש עמן גוזמה יתרה, אין אנו קולטים אותן: שוב אין אנו מרגישים בהן כי אם סובלים אותן. גיל רך מדי וזקנה מופלגת, השכלה רבה מדי ומועטה מדי. כל הקיצוני הריהו לנו כאילו אינו, ואף אנחנו איננו קיימים מבחינתו: הוא נעלם מאיתנו, או אנחנו ממנו״.

מוגלי, גור אדם, נחטף מהכפר שלו על ידי טיגריס בשם שיר-חאן וגדל אצל משפחה של זאבים. אמא-זאבה ואבא-זאב מביאים אותו אל מועצת העם החופשי (מועצת הזאבים) כדי שכולם יקבלו את גור האדם ללהקה. המועצה מתכנסת כל ירח מלא בין היתר כדי שהזאבים הבוגרים יכירו את הגורים החדשים, ככה שלא יפגעו בהם והם יהיו חופשיים להסתובב עד שיהרגו את האיל הראשון בעצמם.
חוק הג׳ונגל קובע שאם יש וויכוח בקבלה של גור ללהקה צריכים לתמוך בו שניים שהם לא ההורים שלו. אבל מי יתמוך בילד של בני אדם? באלו, דוב חום שמלמד גורי זאבים על חוקי הגונגל מוכן ללמד אותו ובאגירה, פנתר שחור, תומך בו ומשלם עליו פגר של פר אחד.

״רועה בקר זה אחד המקצועות העצלים בעולם. הפרות הולכות ולועסות, שוכבות לנוח, אחר כך מתקדמות שוב, והן לא גועות אפילו. והתאואים אומרים משהו לעיתים רחוקות, אבל נכנסים בזה אחר זה לבריכות ומתקדמים לעומק הבוץ עד שרק אפיהם ועיניהם הכחולות-בהירות מציצות מעל פני המים, ואחר כך הם שוכבים כמו בולי עץ. השמש מרקידה את הסלעים בחום והילדים-רועים שומעים דייה אחת שורקת לה בשמיים. הם ישנים ומתעוררים, ישנים ומתעוררים שוב, וקולעים מעשב יבש סלים קטנים ומכניסים לתוכם חרגולים. או שהם מתבוננים בחרדון על הסלע. אחר כך הם שרים שירים שבסופם סלסולים ונדמה כאילו היום ארוך יותר מחיי אדם. הערב יורד והילדים קוראים והתאואים קמים במאמץ מתוך הבוץ הדביק, ברעש שנשמע כמו יריות רובים שיורים בזה אחר זה, וכולם משתרכים על פני המישור האפור בחזרה אל הכפר״.

יש בספר עוד סיפורים שקיפלינג הוסיף לסיפור המרכזי אבל לטעמי הם פחות טובים מהסיפור של מוגלי. הסיפור על כלב הים חביב, והשאר פחות.

כשטיילתי להנאתי נמשכו עיני לאיור שעל כריכת הספר הזה, ואז גם חשבתי לעצמי שמעולם לא קראתי את הספר. ראיתי את הסרט, קראתי קיצורים לילדים, אבל מה קורה באמת למוגלי לא ידעתי. ובכן, די התאכזבתי מהספר. הסופר מאניש את בעלי החיים כיד הדמיון הטובה עליו, ומחליט באופן שרירותי מי מבין בעלי החיים הוא טוב ומי הוא רע. החלטה שלא תואמת עם המציאות. גם על תושבי הודו הוא מסתכל "מלמעלה", וקצת עצוב שכסופר הוא צוחק על הסיפורים שלהם במקום ללמוד מהם. אולי היום הוא היה רואה חלק מהדברים אחרת. המלצה נדירה שלי: לכו לסרט ועזבו את הספר.

יש מישהו שלא ראה את ספר הג'ונגל של דיסני?
ובכן- כל הספרים בעברית שקראתם על בסיס זה- הם קישקוש. זהו התרגום המלא, והשונה מאוד ממה שהסיפור המוכר לנו.
הספר הדק יחסית מכיל 5 סיפורים, כולם קשורים לאסיה (כל הסיפורים מלבד אחד מתרחשים בהודו) ושזורים בשירים ושפה מאוד מיוחדת. שפה של לפני 120 שנה.
לא אתחיל להשוות בין הסרט המוכר ובין הספר המקורי, אבל זה מרתק,
מפני שהחיות מואנשות וחייבים לזכור שזאב ככלב, נחש כמהפנט, קופים כדורשי יחס עם ה"אף למעלה"- היה פורץ דרך בתקופתו.
אפשר להבין שהסופר הרבה להתבונן ולנסות להבין מה עובר בראש החיות, גם אלו של הג'ונגלים, גם חיות הבר הנדירות של הודו. הודו של פעם, לפני הטלויזיות והאינטרנט שאנחנו מכירים מהטיול אחרי צבא.
גם הצבא מורגש כאן מאוד: הודו היתה תחת כיבוש בריטי והסופר הבריטי שנולד בהודו ספג הרבה.
יחסו להודים, כמו הילד מהג'ונגל, שהם "לא מבינים כלום", אבל ילדים הודים מככבים בסיפוריו.
על שירים דילגתי, רק שיר אחד קראתי- על שיוה האל וחוכמתו בבחירה 'מה לתת לכל בעל חיים'.
אחרי מוגלי שיצא הסיפור הכי ארוך בספר וגם הכי מוכר מגיע סיפור על כלב ים- אותי זה שיעמם. כנראה כי אני מתכננת לאכול איזה כלב ים או לפחות ללבוש אותו.
אחר כך סיפור מעניין על ריקי טיקי טאבי, נימייה מבוייתת. הרגשתי כמו צופה בנשיונל גאוגרפיק... זה היה מרתק וכייפי.
אחר כך סיפור על ילד בן 10, דור 4 לגברים העוסקים באילוף פילים, ואותו ילדון עד לחוויה נדירה עם הפיל הזקן שלו (שיר מגניב עם שיווה והחגב)
ואז הסיפור האחרון: על החיות המבויתות יותר, ששימשו את הצבא הבריטי של הוד מלכותה (שכלל אז את הפילים ההודים! וגמלים!) בסיפור מרשים ובדיוני כאחד- אז מומלץ לא לנתח יותר מידי ופשוט לזרום עם הכתוב.
ומי שזוכר את הלאמה בסרט אחר של דיסני יקרא פה על הגמל ויחייך... אני כמעט בכיתי מצחוק.
זהו לא ספר שהייתי מקריאה לילדים לפני השינה, אבל לא הייתי ממליצה למבוגרים שתופסים עצמם ביותר מידי רצינות.
ספר לחובבי קלאסיקות סקרנים עם דמיון וסבלנות.