לספר "מתבוסה לניצחון" (הוצאת מערכות, 1977) מאת גנרל ויליאם סלים, מפקד קורפוס בורמה והארמיה ה־14 בצבא הבריטי בחזית בורמה במלחמת העולם השנייה, הגעתי בעקבות המלצה חמה שאותה כתב בספרו המצוין גנרל חיל הנחתים האמריקני ג'יימס מאטיס.
סלים, קצין חי"ר שלחם במלחמת העולם הראשונה בקרב גליפולי ועוטר בצלב הצבאי על גבורתו, פיקד בראשית מלחמת העולם השנייה על חטיבת חי"ר הודית שלחמה בצבא האיטלקי באתיופיה ובהמשך על הדיביזיה ההודית בעיראק. ב־1942 הוזעק לתפוס פיקוד על קורפוס בורמה. עם הגעתו אפיין את הקשיים שעמדו בפניו וראש וראשון להם המחסור במודיעין עדכני. "היינו כמתאגרף עיוור המבקש להכות ביריב לא־נראה ולבלום מהלומות שאין הוא יודע כי הן מכוונות אליו, עד שהן פוגעות בו" (עמוד 25).
סלים כתב כי מצא שבקרב יחידות הקורפוס, הבריטיות וההודיות, "היה הג’ונגל מקום זר ואימתני; לנוע ולהילחם בו – זה היה סיוט. נטינו יותר מדי להגדיר את הג’ונגל כ"בלתי־חדיר", ואכן היה בלתי־עביר לתובלה הממונעת שלנו, לאספקה המסורבלת ולחוסר־הניסיון שלנו. בעינינו היה הג’ונגל אך ורק מכשול לתנועה ולראות; בעיני היפאנים הוא היה אמצעי מבורך לתמרון בהסתר ולאפתעה. היפאנים הפעילו עוצבות שאומנו וצוידו במיוחד לשטח מיוער ומבותר על־ידי נהרות, ואילו אנו השתמשנו הגייסות שאימונם וציודם – במידה שהושלמו – נועדו למדבר הפתוח. היפאנים קטלו את הפרי שהיו ראויים לו, בשכר ראיית־הנולד והכנה יסודית: אנו שילמנו את הקנס על מחדלינו בשני התחומים הללו" (עמוד 83).
רוח לחימה לעומת זאת, לא חסרה בקרב היחידות למרות הנסיגה הקשה שביצע הקורפוס מבורמה, "הפגינה הדיביזיה ה־17 את רמתה. ב־17 במארס פיקד רב־סרן צעיר, קאלברט – לאחר זמן אחד ממפקדי השדרות הידועים ביותר של וינגייט – על פשיטה נועזת על מצודת הנהר הנזאדה, שבה החזיקו היפאנים" (עמוד 30). רב־סרן ג'יימס מייקל "מייק המשוגע" קאלברט הפך לימים לאחד הנועזים והמפורסמים שבמפקדי הקומנדו הבריטיים.
אחת הדמויות הבולטות שפעלו תחת פיקודו של סלים, כפי שהוזכר, הוא הבריגדיר־גנרל אורד צ'ארלס וינגייט. וינגייט פיקד בחזית בורמה על חטיבת חיל רגלים ה־77 ההודית, שהפכה בפיקודו לחטיבה מובחרת. ניסיונו של וינגייט בפיקוד על כוחות מובחרים בארץ ישראל ובאתיופיה, שכנעה אותו ביכולות כוח קטן ומובחר לנהל לוחמת חדירה ארוכת־טווח בעומק האויב.
ביוני 1942 שב וינגייט מן הפשיטה הראשונה שלו לבורמה. "חטיבתו עברה בין מוצבי־החוץ של הקורפוס ה־15 לאורך הצ׳ינדווין וחדרה לעומק 300 ק"מ מזרחה לתוך בורמה הכבושה בידי היפאנים, כשהיא פועלת במספר שדרות ומקבלת את כל אספקה מן האוויר. אנשיו פוצצו גשרים וצמתי־מסילה בקו מאנדאלי־מייטצ׳ינה – הקו שבו הוזרמה האספקה לחזית הצפונית היפאנית – וניסו לצלוח את האיראוואדי ולנתק את קו מאנדאלי־לאשו. תשישות, קשיי אספקה מן האוויר ותגובת היפאנים מנעו זאת בעדם, והשדרות התפצלו לחבורות קטנות ועשו דרכן אל מקום־מבטחים בחסות הקורפוס ה־15. כאלף אנשים, שליש מן הכוח, לא חזרו. כמבצע צבאי נחשבה הפשיטה כישלון יקר. היא הניבה תמורה ממשית מעטה על האבידות שסבלה ועל המשאבים שצרכה. הנזק שרצה לקווי־התחבורה היפאנים תוקן בתוך ימים מעטים, האבידות שגרמה לאויב היו אפסיות" (עמוד 115).
סלים, יוצא הצבא הגדול, לא חיבב יתר על המידה פעולות כוחות מיוחדים וכוחות מובחרים בעומק, אבל הודה ביתרונות שטמונים בהם. מנגד, כתב, "כדי להיות תכליתי כנגד יריב עז־נפש, יש לבצע מבצע מעין זה בתיאום טאקטי עם התקפה עיקרית במקום אחר. במקורה, תוכנה פשיטתו של וינגייט בתיאום עם התקדמותם של כוחות סינים מיונאן. אחר־כך – הגם שהיה ברור שמהלך סיני זה לא יוצא אל הפועל – שלח גנרל ויוול את הכוח של וינגייט לבדו. זו היתה החלטה נועזת, וכפי שהתברר היתה מוצדקת. לא מטעמים צבאיים כי־אם פסיכולוגיים. אין לחרוץ משפט עליה לאור תוצאות חומריות בלבד. אמנם, היא נכשלה כמתקפה באראקאן, אבל היה בפשיטה זו סממן דראמטי אשר – ביחד עם העובדה שאינה מוטלת בספק, שבוצעה לדירה עמוקה מעבר לקווים היפאניים וכי הפושטים חזרו – ניתן להציגו כניצחון בריטי על היפאנים בלחימה בג’ונגל" (עמוד 116). סלים עמד כאן על חשיבות התודעה וחיזוק תחושת ההצלחה בקרב החיילים, ואכן הפשיטה הוצגה בכלי התקשורת כהצלחה של ממש.
לאחר הנסיגה פנה סלים לגבש את הקורפוס שלו שוב ליחידה לוחמת. בעת תקופת האימונים הזו, שכינה "חישול החרב", ביקש סלים לטפח בלב אנשיו תחושת עליונות על האויב. "עשינו זאת בשורה של מבצעים התקפיים קטנים, מתוכננים בקפידה, אשר בוצעו ככל שהשתפר מזג־האוויר, כנגד פלגות קדומניות של האויב. מבצעים אלה נערכו בקפדנות ובפיקוד מוכשר – וכפי שהקפדתי לוודא תמיד, בעוצמה בעלת עדיפות רבה. תקפנו עמדות פלוגתיות של היפאנים – בחטיבות, בסיוע מלא של ארטילריה ומטוסים; עמדות מחלקתית – בגדודים. באחד הימים, שעה שבדקתי תכנית למבצע כזב, שהגיש לי המפקד המקומי, אמר קצין־מטה שביקר אצלי: "האינך משתמש בקורנס לפיצוח אגוז?" – "אם יש בידך קורנס", עניתי, "ואם לא איכפת לך שלא יישאר דבר מן האגוז, אין זו שיטה רעה לפיצוחו." בשלב זה לא יכולנו להרשות לעצמנו אפילו כשלונות קטנים. ספגנו מספר קטן מאוד של כשלונות, והעדיפות של הפרט – אשר טופחה בפטרולים מוצלחים – התפתחה להרגשת עדיפות ביחידות ובעוצבות. אזי מוכנים היינו לביצוע מבצעים גדולים יותר" (עמוד 136).
במקביל החל לתכנן את המתקפה הבאה שלו על בורמה. "העקרונות שלאורם תכננתי את כל המבצעים היו: א) המגמה העיקרית חייבת להיות התקפית; ב) הרעיון המרכזי שעליו תושתת התכנית חייב להיות פשוט; ג) יש לזכור רעיון זה כל העת, ועל כל השאר להיות מוכפף לו; ד) התכנית מוכרחה לכלול את יסוד האפתעה" (עמוד 153). את כללי התכנון שלו צריך כל מפקד בצה"ל לראות לנגד עיניו כל העת.
סלים כתב שאת ניסוח פקודות המבצע למערכה הותיר בידי מטהו, "למעט סעיף אחד, הקצר ביותר, אותו הייתי מנסח תמיד בעצמי: הכוונה. סעיף זה מבהיר – או צריך להבהיר – את כוונתו המדוייקת של המפקד. זוהי הבעת רצונו הקובעת, שלאורה חייבים לפעול כל קצין וכל חייל בארמיה, במשך כל המבצע. משום כך צריך המפקד בעצמו לנסח סעיף זה" (עמוד 154).
במתקפה נדרש סלים לפעול בתיאום רב עם המפקד האמריקני של הכוחות הסיניים. היה זה גנרל ג'וזף "ג'ו חומץ" סטילוול, שעשה גם הוא, כמו סלים, את עיקר שירותו בחיל הרגלים של צבא היבשה האמריקני, וכמותו לחם במלחמת העולם הראשונה. כמו הכוח המיוחד של וינגייט שהיה כפוף לסלים גם בפיקוד סטילוול היתה "חטיבה אמריקאית לחדירה ארוכת־טווח. סטילוול החליף את המפקד המקורי בבריגדיר־גנרל מריל, אותו הכרתו היטב ורחשתי לו חיבה. על שמו נקרא הרגימנט "הפושטים של מריל". מריל היה מפקד מעולה ואמיץ־לב" (עמוד 186).
סטילוול, כתב סלים, היה "אחד המפקדים של בעלות־הברית אשר השתלם בבית־הספר הקשב דל הנסיגה ב־1942. הטאקטיקה שלו היתה, ללחץ על היפאנים חזיתית, שעה שההתקפות הממשיות הונחתו דרך הג’ונגל, מן האגף, וכללו לעצום חסימה על הדרך במרחק רב בעורף האויב. כך התקדם, בשורה של איגופים ופעולת בעורף היפאנים. בשלב זה היה גם חסיד השימוש בקורנס לפיתוחו של אגוז. כאשר היה צריך להשמיד פלוגה יפאנית, וידא סטילוול כי הפלוגה תותקף על־ידי גדוד סיני" (עמוד 186).
לדברי סלים, גנרל סטילוול "נהנה להפגין אורח־חיים קשה, שנועד (ביחד עם הימנעות מענידת סימני־דרגה וסימנים אחרים) לטפח את הרעיון שהוא גנרל קשוח, חריף, פשוט, לוחם. אכן, הוא היה קשוח וחסון די־הצורך לזכות בהכרה זו גם בלי התיאטרליות – וזו היתה תיאטרליות, בדיוק בהופעתו המוצחצחת־תמיד של מאונטבאטן – אך הצגה זו מילאה את מטרות־הפרסום שלה. רבים מגחכים למראה גנרלים החובשים כובעים מוזרים ועליהם תגי־יחידות רבים מדי או מעטים מדי, נושאים שרביטים מוזרים, מוסיפים פריטים אזרחיים למדע־הצבא, או נזקקים לכל מיני תחבולות כדי שגייסותיהם וכל האחרים יזהו אותם בנקל. לדברים אלה נודעת חשיבות אם ניצה מאחריהם מצביא של־ממש. מחוץ לזה, יש לסלוח לגנרל כמעט הכל, אם הוא מנצח במערכותיו. חייליו ודאי סולחים לו על כך. השבח לאל, סטילוול התברך בחוש־הומור (החסר לגנרלים אחדים הנזקקים לתחבולות כאלה), והיה מסוגל לצחוק על עצמו, אף עשה זאת לעתים קרובות למדי" (עמוד 188). אכן כל הרהב והצלצולים שווים מעט מאוד אם המפקד אינו מנצח. במידה שכן, חייליו והציבור סולחים לו כמעט על הכל.
בטרם המתקפה של סלים ביצעו הכוחות של וינגייט חדירה עמוקה לשטח שבידי היפאנים והתמקמו לדבריו "בין בני־מעיו של האויב" (עמוד 195). האויב לא זיהה בזמן את החדירה. "איטיות התגובה מצד האויב איפשרה לחטיבה 77 של קאלברט להנחית את המהלומה הראשונה. ב־16 במארס, אחרי שהשמיד קאלברט פלוגה יפאנית, הוא הכין מסלול־תעופה ומעוז ליד מוחו, על קו־המסילה מאנדאלי־מייטצ׳ינה" (עמוד 196), וניתק למעשה את עורק־התחבורה הראשי של הכוחות היפאניים שלחמו בכוחותיו של סטילוול, שבינתיים "הפעיל את "הפושטים" של מריל באיגופים קצרים מאחורי היפאנים" (עמוד 199).
על הדיביזיה ההודית ה־19 פיקד גנרל תומאס ויינפורד ריז, קצין חי"ר שלחם במלחמת העולם הראשונה. ריז היה קצין לוחמני מאוד ובשלהי הלחימה, בשנת 1945, בלטה הדיביזיה בפיקודו בקרבות. אחד הקטעים החזקים ביותר בספר, נגע לכיבוש יעד מבוצר שכונה גבעת מאנדאלי. היה זה "צוק גדול המתנשא בחטף מן השפלה, לגובה כ-800 רגל, וחולש על כל הרובע הצפון־מזרחי של העיר. מדרונותיו התלולים מכוסים מקדשים ופגודות. היפאנים התקינו בהם "כוורות" של מקלעים, ציידו אותם היטב והציבו בהם חיל־משמר כבד. בכל שעות היום והלילה של 9 במארס נמשכה לחימה עזה ביותר, פנים אל פנים, שעה שגדוד גורקאי הסתער במעלה המדרונות ופרץ אל תוך בנייני הבטון בחומרי־נפץ ובתת־מקלעים. למחרת הצטרפו אליהם שתי פלוגות מגדוד בריטי, והלחימה המרה נמשכה. היפאנים עמדו עד לאיש האחרון – עד שהושמדו אחרוני המגינים, שהחזיקו מעמד במרתפים, באמצעות חביות־דלק שגולגלו מטה והוצתו בקליעים־נותבים. רק ב־11 במארס היתה הגבעה כולה בידינו. כאשר ביקרתי שם, כעבור זמן קצר, נראו בבירור כתמי־האש השחורים וחזיונות ההרג מעלי־הצחנה, ואילו קולות־הנפץ הרחוקים וטרטור המקלעים הסמוך יותר העידו כי טיהור העיר נמשך עדיין. מתוך השאון הגדול בקע קול מוזר: זמרה. הלכתי בעקבות הקול. ראיתי את בגנרל ריז, מדיו ספוגי־זיעה ומרופשים, צעיפו האדום מקומט מסביב לצווארו, כובע־הג'ונגל נטוי בזווית שובבה על ראשו, זרועו נעה קצובות כזרועו של מנצח־מקהלה והוא מכותר חיילים בני אסאם, עליהם ניצח בזמירות־תהילים. העובדה שהוא שר וולשית והם בלשון חאסי, רק תרמה להארמוניה. התבוננתי בהתפעלות. הגנרלים שלי התברכו באופי. אנשיהם הכירום והם הכירו את אנשיהם" (עמוד 330).
בסיכום הספר ניסח סלים כמה לקחים שכוחם יפה גם עתה. כוחו של הצבא היפאני, קבע, "לא היה טמון במנהיגות הבכירה, שהתבלבלה לאחר שנבלמה הצלחתה, אף לא בנטייה המיוחדת ללוחמת־ג'ונגל, כי־אם ברוחו של הלוחם היפאני. הוא לחם וצעד עד שנפל. כאשר ניתנה פקודה ל־500 יפאני להחזיק בעמדה, היה עלינו לקטול 495 כדי לכבוש אותה – וחמשת האחרונים היו שולחם יד בנפשם. שילוב זה של צייתנות ופראות הוא שעשה את הצבא היפאני לכוח אימתני, בכל מצב שבו היה" (עמוד 381).
אף שסלם רחש הערכה ליחידות הקומנדו שפעלו בפיקודו, הוא טען כי בסופו של דבר "כל גדוד חי"ר מאומן היטב חייב להיות מסוגל לבצע את מה שמסוגל הקומנדו לבצע" (עמוד 388). לקח נוסף נגע לחשיבות המשמעת הצבאית. "בית־הספר הקשוח של הניסיון לימדנו כי היחידות הקרביות המעולות ביותר לא היו דווקא אלה ששמן הלך לפניהן כי־אם אלה שבסיומה של מערכה היו מחדשות מיד את התופעה והמשמעת הפורמליות ביותר" (עמוד 385), כתב סלים.
הפסקה הכמעט אחרונה בספר טומנת בחובה לקח על־זמני שסלים מנסחו יפה־יפה. "המלחמות ישתנו תמיד; איך כיון שמלחמות נטושות בין אנשים, יותר מאשר בין כלי־נשק, יפול הניצחון בידי הצד המאומן יותר ובעל המוראל הגבוה יותר (כאשר החימוש יהיה שקול, יחסית). האימון והמוראל הם יתרונות שלא קל לרוכשם, ולא במהירות רוכשים אותם – אף לא בלי קרבנות, ולא בכסף בלבד, בימי־שלום. המלחמה היא עדיין אמנות, וככל האמנויות יש בה עקרונות בני־קיימא – ואפילו חלים בהם שינויים שונים. אנשים רבים, אנשי ספרא וסיפא, ניסו לנסח עקרונות אלה. פעם שמעתים מאיש־צבא שהערכתיו עד־מאוד. לפני שנים עיינתי ב"עקרונות המלחמה". ניגש אלי הרב־סמל שלי, התבונן בי בבידוח־הדעת ואמר: "בחורי, אל תטרח בספרות זו. יש רק עקרון־מלחמה אחד: הכה את האויב בהקדם האפשרי ובעוצמה המירבית, במקום שיכאיב לו ביותר שעה שאין הוא מבחין בך!"" (עמוד 390).
ספרו של סלים הוא מופת של כתיבה צבאית, תמציתית אך מלאה כרימון, חכמה ומלאת לקחים על־זמניים על פיקוד, יוזמה, לוחמה בעומק ובחזית בתנאים קשים, ועוד בתוך סיפור מרתק על לחימה בחזית כמעט נשכחת. סלים נחשב לאחד המפקדים הגדולים ביותר של הצבא הבריטי, ובזכות ספרו נוכל ללמוד מדוע. קריאת חובה.
