הסופר באלארד ידוע בסיפוריו הסוריאליסטיים, וספר זה הוא דוגמא ממש טובה לסגנון ספרותי זה.
מה זה אומר? כמו שאפשר לנחש מהתקציר, עלילה, קוהרנטיות, לינאריות, דמויות משכנעות - כל זה משני עד לא-קיים.
מה שיש פה הוא אוסף של אירועים פנטסטיים, חזיונות פנטסטיים ומחשבות משונות מתוארים בע"י אדם שכל הנראה איבד קשר עם המציאות ולא קשה להשתכנע שהוא איבד את שפיותו.
עד כאן זה לא בהכרח חייב להיות רע. חזיונות פנטסטיים ותיאורים סוריאליסטיים יכולים לצייר לנו תמונות מלאות דמיון. אישיות מופרעת יכולה להיות מרתקת ומורכבת.

הבעיה הראשונה שלי בסיפור הזה הוא המחסור בקוהרנטיות - גם כאשר מדובר בסיפור פנטסטי או סוריאליסטי, אתה מצפה שכאשר מישהו עובר חוויה מפחידה הוא או היא יבהלו. ואם הם עוברים חוויה מופלאה ומענגת - הם יגיבו בהתאם. וזה לא מה שקורה כאן. הגיבור מתאר אירועים שונים מכל קצוות הקשת - מפחידים עג כדי אימה וגם מופלאים ומרוממי נפש, אבל הגיבור ושאר הדמויות מגיבים באופן כ"כ לא ברור שממש מפריע להבנה של הסיפור.

הבעיה השניה והיותר מטרידה שלי בסיפור הזה הוא הצדדים המיניים שבו. הגיבור מתאר שרשרת של מפגשים מיניים, ככל הנראה חלקם או כולם מדומיינים (שום דבר לא ברור עד הסוף בסיפור הזה). עד כאן זה בסדר. הבעיה היא שחלק ניכר מהמפגשים הם אלימים מאד. בנוסף, מתוארות פנטסיות הומוסקסואליות ואף כאלה הקשורות לילדים קטנים.

ספוילר--> בשלב מסוים, מתואר "טיול" שעושה הגיבור בעיירה מוקדם בבוקר. הוא ערום לגמרי, מסתובב ברחובות ומאונן ללא הפסקה ומתיז את הנוזל שלו לכל עבר. בכל מקום שהנוזל פוגע, פורח לפתע איזה צמח טרופי עז צבע וריח. כאן הפסקתי לקרוא. המילה המפורשת "זרע" חזרה על עצמה כמה פעמים בכל פיסקה.

מה שמדהים הוא שהספר יצא לאור כחלק מסדרת מד"ב של מעריב, יחד עם ספרי מד"ב קלאסיים של זילאזני, חוזה פארמר, פרדריק פול, מייקל קריצ'טון וכו. אני קראתי הרבה מהספרים האלה כשהייתי נער צעיר בחטיבת הביניים. לא יכול לדמיין למה חשבו שזהו קהל היעד המתאים לסיפור כזה.