[אולם ספורט רעוע בכפר מבוא-הרי-חציר, סוף העולם מערבה. במת עץ שברירית ניצבת בקצה האולם ומאחוריה וילון קטיפה סינטטית, אדום ומרופט, שכבר ראה ימים טובים יותר. הנוכחים: שלושה שופטים בעלי משקפי קרן וגליונות נייר, יושבים ומפהקים מאחורי שולחן צר שניצב מול הבמה. שלט קרטון גדול תלוי על שולי השולחן ובו כתוב "תחרות הילד הספרותי המטורלל ביותר, מחזור #52"]

שופטת #1: "הבא בתור, בבקשה."

על הבמה עולה בביטחון רב ילדה עם סנדלים ותסרוקת קארה קצרה. "שלום. קוראים לי רמונה קימבי, ואחותי ביזוס אמרה שיש לי סיכוי לא רע לנצח בתחרות הזו. זה רעיון טוב, אני חושבת, כי סוף סוף אני אוכל להשוויץ מול הואי במשהו. אין ס י כ ו י שהואי היה בכלל מצליח להתקבל לתחרות, כי הוא חתיכת ילד ממושמע ודבילי. בחיי, פעם אמרתי לו שיספר מה הדבר הכי טיפשי שהוא עשה בחיים והוא אמר לי "פעם אכלתי את הקרקרים של סבתא שלי לפני ארוחת הצהריים." אם הייתי הואי מזמן הייתי מתה מרוב שעמום."

שופט #2: "תוכלי לספר לנו מה הדבר הכי טיפשי שאת עשית בחיים שלך?"

רמונה: "וואו, קשה לבחור. בואו נראה... היתה הפעם ההיא בה תקעתי זר של קוצים בשיער ואמא שלי היתה צריכה לגזור אותו החוצה... והיתה הפעם ההיא בה רוקנתי שפופרת שלמה של משפחת שיניים החוצה לכיור. זה לא היה שווה את זה, לצערי, כי הייתי חייבת להשתמש בה במשך שנה שלמה. אה, וכולם בשכונה אומרים שהייתי הילדה הכי נודניקית שפגשתם אי פעם. הכנתי לכם עצומה."

היא שולפת גיליון נייר ארוך שמשתרך על הרצפה מאחוריה. הכותרת היא "רמונה קימבי היא הילדה הכי מציקה שחייתה אי פעם" ויש שם הרבה מאוד חתימות.

שופטת #1: "בהחלט מרשים, רמונה. השאירי על השולחן שלנו את העצומה, בבקשה. נעיין בה בהמשך. הבא בתור!"

ילד מנומש בן 11 קופץ אל הבמה בפרצוף משועמם, ונראה כאילו הוא משתוקק לברוח בכל רגע. מאחוריו, בשולי הבמה, ניצבת אישה מטופחת ואימתנית בעקבים גבוהים ומסננת לעברו "הרסת לי את תחרות מועדון הגן, בתחרות הזו אתה חייב לזכות!"

הילד: "שלום, קוראים לי ג'פרי טיפטון, ואם אתם רוצים לראות ילד מטורלל באמת אתם חייבים להכיר את טדי רובינס. בשבוע שעבר הוא הטביע את שיעורי הבית של קרול בשירותים כי היא אמרה שהוא דוחה. מה לעשות, הוא באמת דוחה."

הגברת מאחוריו, נובחת: "ג'פרי טיפטון! איך בדיוק זה הנאום שעליו התאמנו בבית?!"

ג'פרי: "אמא, את באמת חושבת שאני הולך לזכות בדבר כזה? בשנה שעברה הזוכה היה פשוש הטשר. תבחרי את המאבקים שלך, באמת." הוא יורד מהבמה ומקפץ החוצה למשחק כדורגל סוער.

השופטים מסתכלים זה בזו ונאנחים.

מספר ילדים נוספים עולים על הבמה ומספרים את קורות חייהם. לאנדר יש כמה טיעונים חזקים ופילוסופיים למדי, ילדי בסטבל כמעט הצליחו לשכנע את השופטים בו במקום אך אז נזכרו שהם מאחרים לארוחת הארבע ורצו החוצה לקבל קצת חביצה, והאול ג'נקינס עשה טריק מלוכלך כדי לשכנע את השופטים שהוא בגיל המתאים לתחרות ונפסל על שימוש בקסמים. ניקולא הקטן, לעומתם, מצליח תוך דקה וחצי להותיר רושם עז כל כך על השופטים עד שהם מבקשים ממנו לחכות בצד לסוף התחרות כדי למנוע התקפי לב פתאומיים.

שופטת #1 (חלושות): "הבא בתור, בבקשה."

על הבמה עולה ילדה שבדית עליזה. יש לה קוקו חום שקשור בסרט גדול והיא מחזיקה בידה של אחותה הקטנה.

שופט #3: "ספרי לנו על עצמך, בבקשה."

הילדה: "שלום. קוראים לי מדיקן, וזו אחותי ליסבת. אנחנו ילדות נפלאות וטובות מאוד לאמא שלנו ולאבא שלנו ולאידה ולאלבה. אני לא עושה דברים מטורללים, כי אני ילדה ממש גדולה ורצינית."

ליסבת: "נכון מאוד. גם כשעשית ממני משה בתיבה זה היה ממש מצוין."

מדיקן: "זה היה משחק לימודי מאוד, כמו שאמא אמרה לי כמה פעמים מאז. באמת למדתי המון. למדתי שהתנ"ך הוא חינוכי מאוד ושהחלוק של אמא נראה בדיוק כמו הגלימה של בת פרעה."

ליסבת: "ואני למדתי שהמים בחצר רטובים."

מדיקן (מתנצלת): "זו אחותי הקטנה, אתם מבינים, והיא לפעמים צריכה עזרה כדי ללמוד דברים שכולנו כבר יודעים."

ליסבת: "וכולם כבר מכירים את ריקרד. לריקרד מגיעות מכות."

"מכות נמרצות." מסכימה מדיקן, אבל ממהרת לשנות את הנושא. "ואני גם ממציאה נהדרת. המצאתי, למשל, מכונה מעופפת."

ליסבת: "ובגללה כמעט הפסדת את הפיקניק וחטפת זעזוע מוח. זה היה יופי טופי."

מדיקן: "לך זה היה יופי טופי, אולי, אבל אני חשבתי שזה היה מאוד לא הוגן. למה זאת אשמתי שהיא לא עפה?" הפרצוף שלה מתחיל להאדים.

ליסבת (מצחקקת): "את לא נורמלית, כמובם."

מדיקן נותנת לליסבת סטירה, וזו מתחילה לצווח עד לב השמיים.


השופטים: "ובכן, מדיקן וליסבת, אנחנו חושבים שראינו מספיק."

מדיקן (מייבבת ומושכת לליסבת בשערות): "אבל עוד לא שמעתם איך לימדתי את ליסבת את סיפור יוסף והאחים!"

אבה, בן השכנים, מגיע ואוסף את שתי הילדות המייבבות.


ובכן, חביביי, סאגה טרחנית זו מסתיימת בדרך מובנת מאליה: מדיקן יקירתנו זוכה בפרס הילדה המטורללת ביותר של אותה שנה. היא מעט מבולבלת, מאחר וחשבה שמדובר בתחרות "הילד הספרותי הנהדר ביותר" אבל ניצחון זה ניצחון, והיא לא מתלוננת. במיוחד כשהאף שלה נשאר במקומו הראוי. ג'נינגס, זוכה עבר מכובד וחבר האגודה, מחלק לה את הפרס, ורמונה זוכה בתואר חביבת הקהל. בסך הכל זה היה יום מועיל ומבדר למדי. מעניין מה יקרה מחר.

-

נכתב מזמן לפייסבוק, תהנו אנשים חביבים ותקראו מדיקן

כשסיימתי להקריא לבן הארבע את מדיקן (בדילוגים מתבקשים. לא רוצה שיחליט לבדוק מקרוב איך עובד הענין הזה של החדרת חפצים קטנים ועגולים לאף, למשל) הוא ביקש שאביא לו מהספריה עוד מדיקן.
לא פלא, כשהאחים הגדולים קוראים בעיקר סדרות, בן הארבע משוכנע שכל ספר הוא בהגדרה חלק מסדרה.
הסברתי לו שאין עוד מדיקן וחשבתי שבזה תם העניין, אלא שאז גיליתי בספריה שדווקא יש עוד מדיקן.

את מדיקן הראשון לקחתי בכלל בשביל הגדולים, בני כמעט שבע וכמעט תשע.
שניהם עשו פרצופים.
ההוצאה החדשה והיפהפיה של הספר גרמה להם להרגיש שזה ספר של ילדים קטנים. או של בנות. לא בטוח מה יותר גרוע מבין השניים.
אז הקראתי לקטן, הם הקשיבו, בהתחלה בחצי אוזן, ותוך יומיים - סיימו לקרוא בעצמם.

מדיקן והספוגית מיוניבקן (עדיין?) לא יצא בהוצאה חדשה.
לא נורא, ההוצאה הקימת לא רעה בכלל. אמנם ליסבת אומרת למדיקן "את לא נורמלית מדיקן" במקום "השתגעת מדיקן", אבל למי אכפת.
ובכל זאת, לא הקראתי לבן הארבע את מדיקן והספוגית.
כי בניגוד לחלק מהסדרות שהילדים שלי קוראים, בהם כל הספרים הם אותו הדבר בשינויים קלים פחות או יותר (לא, ברצינות, מה הקטע הזה של גלילה רון פדר עמית עם זוגות בן ובת שיוצאים יחד להרפתקאות ולנצח תוהים האם גם הוא/היא אוהב/ת אותי כמו שאני אוהב/ת אותו/אותה? ואף פעם-אף פעם לא מתקדמים לשום מקום??), הספר השני של מדיקן בוגר יותר מהספר הקודם.
מדיקן וליסבת הן עדיין אותן שתי הילדות המקסימות, השובבות, בעלות אופי מוגדר ותכונות חיוביות יותר ופחות כשהיו, אבל הסביבה שלהן נחשפת יותר בספר הזה ומה שהיה מוזרות חננית או הערת שוליים בספר הקודם - תופס פה יותר נפח.
השכרות והבטלנות של השכן שהן לכל היותר חינניות בספר הקודם הופכות בספר הזה לסכנה.
ההורים האוהבים והמושלמים של מדיקן וליסבת מתבררים גם הם כמי שאינם מושלמים, סובלים ממצבי רוח ותוהים על הדרך החינוכית הנכונה לנהוג בה עם בנותיהן.
פערים חברתיים ומעמדיים תופסים מקום נכבד, ואנחנו זוכים להכיר את אשת ראש העיר הסנובית, המקיימת נשף צדקה לטובת העניים אבל נחרדת כשאלבה המשרתת מופיעה בנשף כאורחת יחד עם בני משפחתה של מדיקן. הספר מחדש את ההיכרות עם מיה, נתמכת הסעד, ההופכת לחברה טובה של מדיקן ועל הדרך - פוקחת את עיניה לחוסר השיויון ביחסו של מנהל בית הספר לילדים עניים ולילדים של, למשל, עורכי עיתונים.

זה ספר מקסים לא פחות מהקודם, עוסק גם הוא בבעיות הקטנות של החיים, כמו נעילת סנדלים חדשים ללא רשות וביקור בחווה, אבל גם בסוגיות בוגרות ומורכבות יותר.
מומלץ בחום.

אחד מספרי הילדים האהובים עלי, ואני חוזרת אליו מדי פעם. עלילותיה וקורותיה של מדיקן,ילדה שוודית שגרה בכפר קטן ושליו. פשוט ספר מלבב.

בזמן הקריאה כבר התחילה להכתב לי ביקורת בראש. לא יודעת למה היא התעכבה כל כך בצאתה אל הכתב, אולי ספר ההמשך שקראתי קצת הרחיק אותי ממנה.
אם בילבי, גיבורת ילדותי הבלתי מעורערת וגיבורה בכלל, היתה בדייה גמורה, ילדה בלתי אפשרית שחיה חיים מעוררי השראה אך פנטסטיים במהותם, מדיקן היא ילדה אמתית. ילדה מופלאה ומעוררת אהבה כמעט מראש. היא מתאפיינת באותה עצמאות וייחודיות של בילבי, אבל ממוקמת בחיק משפחה נפלאה וקרובה לשלמות באופן שבו משפחות אמתיות קרובות לשלמות.
מדיקן חיה לה בכפר השבדי השליו, חווה חוויות ילדות מגוונות ומצליחה למלא את חייה באין ספור רגעי עניין. הדמיון והלב שלה תמיד פעילים.
אהבת הילדים והאדם בכלל של אסטריד לידגרן נוטפת מכל דף בספר המתוק הזה מחייכת את הלב.
הספר הזה מעורר בי רצון ליצור רשימת קריאת חובה לאנשי חינוך. מבחינתי הוא יהיה אבן הראשה שלה.
בעצם הרעיון הזה טוב מכדי להתבזבז. בואו נכין רשימה כזו.

כמיטב מזורת לינדגרן: אמיל, בילבי...
ילדה שובבה שלא כל תמיד יוצא לה מתוך כוונה, אך איכשהו כמעט תמיד מסתבך ויוצא עקום.
מדיקן היא למעשה מרגרטה, אך בשמה המקורי תתיקלו פעמים בודדות בהתחלה.
סיפור הרפתקאה של מדיקן וליסבת ומשפחתם בחווה בשבדיה, עם שכנים מועטים וחיים שחייבים להיות מעניינים.