השנים הראשונות של תנועת החסידות הן רגע נדיר בהיסטוריה הרוחנית של העם היהודי. בשנים אפלות וקודרות, כשהפרעות של ת"ח ות"ט עדיין חרותות בזיכרון, ועלילות הדם מעוררות אימה בכל קהילות יהודיות, ניצת לפתע אור חדש בתוך עולם של יראה קפואה ועייפות דתית.

"קולמוסים רבים נשתברו בניסיון להבהיר אלו רעיונות חידשה תנועת החסידות בעולם הרוח וההגות היהודית. מגוון תשובות, שכמה מהן סותרות זו את זו ניתנו לשאלה זו שפתרונה נותר עמום" (עמ' 143) "השער לאיִן" של נתנאל לדרברג הוא נסיון מעמיק נוסף לבחון ולהתחקות אחר החידוש המהותי של תנועת החסידות בראשיתה. חידוש שהפך את התנועה מחבורת לומדים אזוטרית ומצומצמת לתנועה שסחפה חלקים ניכרים ממזרח אירופה, ומשפיעה על העולם היהודי עד היום.

המחבר, שבספרו הקודם עסק בדמותו של הבעל שם טוב, ממשיך כאן את מחקרו בתלמידו המובהק — רבי דוב בער, המגיד ממזריטש. המגיד, דמות מופת בעולם החסידי, נחשב בצדק לאחד מאבות החסידות, אך נותר עד היום דמות עלומה ומסתורית יחסית. חשוב להדגיש: הספר שלפנינו אינו ביוגרפיה במובן המקובל, אלא מחקר רחב־יריעה המחולק לשלושה חלקים עיקריים.

החלק הראשון עוסק בסיפור חייו ובתחנות המרכזיות שלו, והוא מנסה להתחקות אחר האישיות של המגיד, ועל האופי המסוגר שלו שדווקא הוא זה שטבע מאפיינים רבים של החצר החסידית המכונסת סביב רב, מנהיג ומורה רוחני. יש בחלק זה כמה חלקים קצת משמימים על המשפחה ועל המקומות שהוא היה בהם בפולין שאפשר לדלג עליהם.

החלק השני מרתק הרבה יותר והוא עוסק באישיותו לפני שפגש בבעל שם טוב, ובעיקר במפגש המכונן שלו עם הבעש"ט, בסביבות 1755 (השנה המדויקת אינה ברורה), ההופך אותו לאדם אחר ומחוללת בו תמורה עמוקה. כאשר המגיד פוגש את הבעל שם טוב, הוא לא תלמיד בתחילת דרכו, הוא אדם בוגר, מעמיק, למדן עצום, פרוש מן ההמון ועוסק שנים רבות בתורה ובקבלה. דמות המכונה במחקר "חסיד ישן".
סיפור המפגש מתועד בכמה מסורות, שמובאות בספר בהרחבה, עם ניתוח ספרותי מדוקדק. לא אצטט כאן את כל הסיפור, יש בו הרבה פרטים מעניינים, אך הרקע לסיפור הוא שהמגיד שומע את שמעו של הבעל שם טוב, כמו רבים באותה תקופה, ולמרות שהוא שקוע בלימודו ולא מרבה לנסוע "נתיישב בדעתו לנסוע אל הבעש"ט כדי לנסותו", וכאשר הוא מגיע, הבעל שם טוב מספר לו מעשיות תמוהות על סוסים ועל עגלות, על משרתים גוים ועל כל מיני נסיעות שהיו לו "ועוד ממעשיות כאלו", וכך הדבר חוזר ונשנה במשך היום. המגיד מאוכזב מאוד, הוא חוזר לאכסניה שלו ואומר למשרת "אני הייתי חפץ לנסוע היום תיכף למקומנו אך מפני שהיה חשוך מאוד על כן נלין פה עד שתזרח ותעלה מאוד הלבנה, אזי נסע לדרכנו", כלומר, הוא אפילו לא רוצה לחכות לאור הבוקר כדי להסתלק.
אלא שאז מגיעה התפנית.
"והנה בחצות הלילה, אז שלח הבעש"ט את משרת שלו לקרוא אותו, והלך אצל הבעש"ט, ושאל אותו הבעש"ט 'יכול אתה ללמוד'?
והשיב לו 'כן'.
ואמר לו הבעש"ט 'כן, שמעתי שאתה יכול ללמוד'.
ושאל אותו הבעש"ט 'יש לך ידיעה בחכמת הקבלה'?
ואמר לו 'כן'.
ואמר הבעש"ט למשרת שלו, קח לי ספר "עץ החיים" (ספר היסוד של קבלת האר"י), והראה הבעש"ט להרב המגיד מאמר אחד.
אמר לו הרב דוב הנה אקח לעיין ולהתיישב. ואחר כך אמר את הפשט במאמר הזה.
ואמר לו הבעש"ט 'אינך יודע כלום!'.
וחזר ועיין בו ואמר לו 'הפשט הנכון כמו שאמרתי. ואם יודע מעלתו פשט אחר – יאמר לי ואשמע האמת עם מי'.
ואמר לו הבעש"ט 'עמוד על רגליך!' – ועמד.
והנה במאמר הזה היו כמה שמות של מלאכים, ומיד שאמר הבעש"ט זה המאמר נתמלא הבית כולו אורה ואש והיה מלהטת סביבותיו וראו בחוש המלאכים הנזכרים.
ואמר לו הבעש"ט 'אמת שהפשט כמו שאמרת. אבל הלימוד שלך היה בלי נשמה'.
ותיכף ומיד ציווה הרב דוב את המשרת שלו לנסוע הביתה והוא נשאר אצל הבעש"ט" (עמ' 85-83).

הרב המגיד נשאר אצל הבעש"ט ועולמו הרוחני מקבל עומק ושינוי כיוון משמעותי. הוא נחשף לראשונה לדמותו החידתית של הבעש"ט, אדם שחי בעולמות שונים ללא תודעת שניוּת בין החומר לבין החוויות הרוחניות. הבעש"ט הוא אדם שמסתובב בעיירות ומטייל ביערות, מעשן מקטרת ומרפא חולים "אדם בעל יכולת מוכחת להיות בעולם העליון ועם זאת הוא משתלב במודע בחיי העולם הארצי ומוצא בהם ערך וטעם". בעקבות המפגש רבי דוב עובר תמורה מהתפיסה השמרנית המזהה באופן קטגורי את החומר עם הירוד והשפל וכחוצץ בפני מי שרוצה לעסוק ברוח, לעמדה המאפשרת לראות את הקשר בין המלאכים לסוסים ובין מעשה עגלה לבין מעשה מרכבה.

למרות הקירבה הרוחנית, ישנם הבדלים משמעותיים בין הרב למורהו. הבעל שם טוב היה דמות כריזמטית, מחוברת להמון העם ומלאת חום, מיסטית ועוצמתית. המגיד, לעומת זאת, פעל בשקט, שקוע בהתבוננות ובעל נטייה ל'מרה שחורה'. אולי דווקא בשל כך הוא הראשון שמתחיל לצקת יסודות איתנים ומובנים לתורת החסידות, לבנות עולם מושגים לתורת רבו. ולקבץ סביבו תלמידים מהשורה הראשונה של העולם הרבני. בעוד שתורת רבו התאפיינה באמירות פרגמנטיות, בסיפורים שטומנים בחובם תובנות עמוקות, ובהגות חוויתית הנשענת על תורת הקבלה של האר"י, המגיד לוקח את האורות הגבוהים הללו, ומנסה ליצור שיטה סדורה באופן יחסי, ולנסות להמשיג את הרעיונות הגבוהים לדרך שרבים יכולים ללכת בה, עד שיש חוקרים המכנים אותו "הארכיטקט" של החסידות.

החלק השלישי והמעמיק ביותר עוסק בחידושיו ההגותיים של המגיד, בתפיסת האיִן והיש, הצמצום והבריאה, ועוד מושגים מופשטים כאלה ואחרים. אני אגע כאן באחד החידושים המקוריים של הרב המגיד הנעוץ בשינוי נקודת המוצא הדתית, ובפיתוח תורת המשחק שלו הטמון במשל "הציפור המדברת". תמצית הרעיון, האדם בהיותו חומרי ומוגבל אין לו באמת עמידה מול האינסוף, והמעשה הדתי לכאורה חסר משמעות בהקשר הזה. אולם באופן פרדוקסלי דווקא בגלל החולשה האנושית והמוגבלות, בחירת האדם בטוב ובמעשה הראוי, אפילו באופן זמני, מעוררת הפתעה ופליאה אל מול האינסוף, כמו הציפור המדברת המפליאה ומשעשעת את המלך, לעיתים אף יותר מיועציו החכמים, דווקא בשל האופן הבלתי צפוי שבדבר, ולכן "ערך המעשה האנושי, בין אם הוא רוחני ובין אם הוא חומרי נמדד על פי מידת ההפתעה הטמונה בו המעניקה לו את ערכו וייחודו" (עמ' 149).

כדאי לציין שהמחבר משתמש בספר האוטוביוגרפיה של שלמה מימון, פילוסוף ניאו-קאנטיאני משכיל ומעמיק מאוד, שבשנות נדודיו ברחבי העולם היהודי לפני שהגיע לברלין ביקר בחצרו של המגיד. מימון היה עדיין צעיר ויותר מבקר ומתבונן מאשר תלמיד — אבל התיאור שלו נשמר כעדות חיה על מוקד חסידי חשוב ונחשב למקור היסטורי חשוב לחקר החסידות המוקדמת. עשה לי חשק להשיג את הספר של מימון.

לסיכום, 'השער לאין' הוא ספר מחקרי מעמיק, משמעותי ומתגמל, שמאפשר הצצה אל עומקה של החסידות המוקדמת והגותו המורכבת של המגיד ממזריטש, אבל כזה שדורש התמסרות ואינו נקרא בשעה או שעתיים, וגם לא בשלוש. מה שכן, היה רצוי מאוד להוסיף סיכומים קצרים, תמצתיים, של כל פרק, כי לפעמים מרוב פרטים קשה לזקק את העיקר. אבל עדיין מדובר בספר איכותי ומיוחד.

ישנה אמרה יהודית ישנה שאימי ז"ל , היום זהו יום הולדתה לו הייתה אתנו בחיים, הייתה אומרת לי בכל פעם שקרה לנו משהו מפתיע : "דער מאנטש טראכט אונד דער גוט לאכט" שפירושו של זה "האדם מתכנן ואלוהים צוחק".

אימי אהבה לצחוק ולימדה אותי את התורה לצחוק מהעולם וממעשה הבריאה למרות שידעה בעיקר יפה מאד גם לבכות.

אני נזכרתי בדברים אלא כי אולי אין ביטוי קצר יותר , חכם יותר ומדויק יותר לתאר את שורש ויסוד תורתו החסידית של המגיד ממזריץ'.

ספר הגותי, דתי ומעמיק אך בעיקר מפתיע המתאר את תורת החסידות בהגותו של רבי דוב בער הוא המגיד ממזריץ' הופיע השנה ומצליח לטלטל את כובד המשקל החסידי דתי אותו רבים מכירים ומנסים להיכנס אל זה השער – 'השער לאין'.

אך לפני הכול הייתי מעוניין להתחיל בשיעור תורה קצר, בגמרא מסכת עבודה זרה מתואר סדר יומו של הקב"ה :

"אמר רב יהודה אמר רב שתים עשרה שעות הוי היום שלש הראשונות הקב"ה יושב ועוסק בתורה , שניות יושב ודן את כל העולם כולו כיון שרואה שנתחייב עולם כליה עומד מכסא הדין ויושב על כסא רחמים , שלישיות יושב וזן את כל העולם כולו מקרני ראמים עד ביצי כנים רביעיות יושב ומשחק עם לוויתן שנאמר (תהלים קד, כ"ו) 'לוויתן זה יצרת לשחק בו' "

הקב"ה מתחיל את היום בלימוד תורה 'עוסק בתורה' , בהמשך לאחר לימוד תורה הוא שופט את האדם בכל יום ויום , בחלק השלישי של היום הקב"ה קוצב לכל מין ומין את מזונו ומהיכן הזדמן לו הפרנסה שלו ובחלק הרביעי של היום שזהו סופו של היום הוא זמן סמוך לתפילת מנחה ובזמן הזה יושב הקב"ה ומשחק עם לוויתן.

כך נראה סדר יומו של הקב"ה בכל יום ויום עם לו"ז צפוף אך מסודר היטב.

כאשר פגשתי בפעם הראשונה את סדר יומו של הקב"ה הופתעתי מאד, בעיקר הופתעתי שיש זמן לקב"ה לשחק ועוד עם לוויתן.

לא שחס וחלילה אני לא חושב שלא מגיע לקב"ה לשחק, מה שעניין אותי לדעת מהי משמעות 'משחק עם לוויתן' .

את הפירוש לכך מצאתי בדברי המהר"ל מפראג וכך הוא מסביר את המשחק עם הלוויתן :

"אמנם מה שאמר כי הוא משחק עם הלוויתן דווקא, רצו לומר בזה, כי יש אל השם יתברך תכלית התאחדות עם ברואיו.
אף כי בודאי שאין השם יתברך מתאחד עם הנמצאים, והוא נבדל מהם, רק שרצונו מתאחד עימהם.
וזהו עצם השחוק כמו שיתבאר. ודווקא לוויתן, ... כי הבריאה הזאת בפרט מבין כל שאר הנבראים היא מיוחדת אל הרצון .... ואין בריאה מיוחדת אל הרצון רק הלוויתן.

ודבר ידוע למבינים כי הלוויתן לפי חשיבות ומעלת בריאתו כמו שספרו עליו הנה ראוי הוא ביותר אל חיבור הרצון בפרט. ... "לוויתן" לשון לוויה וחבור.

כי בריה זאת מיוחדת להיות לרצון אליה.

ועצם השחוק אינו רק חבור והתאחדות עם הדבר לא זולת זה, ולפיכך אמרו שהוא ית' משחק עם הלוויתן. ...עצם השחוק בעצמו הוא התאחדות הרצון עם דבר אחד."

מעניין שהפירוש למילה משחק היא כפי שאנו מכירים בתיאוריות הפסיכואנליטיות ובמיוחד זו של ויניקוט דומה מאד למה שכותב המהר"ל מפרא"ג .

כך מסביר ויניקוט שכדי להבין את רעיון המשחק כדאי להתבונן כיצד הילד משחק בהשתקעות המאפיינת את משחקו של ילד קטן.

התוכן אינו חשוב. חשוב המצב של התנתקות כמעט, הדומה לריכוז אצל ילדים גדולים יותר ואצל מבוגרים.

הילד המשחק מכיל בתוכו תחום שקשה לעזוב אותו , ולא פחות קשה להיכנס אל תוכו.

תחום זה של משחק איננה מציאות נפשית פנימית. הוא מחוץ לאדם, אבל אין הוא העולם החיצוני, כמו הים בו שוחה הלוויתן.

אל תחום משחק זה מקבץ הילד אובייקטים ותופעות מן המציאות החיצונית, ומשתמש בהם לשרותו הנגזרת ממציאות פנימית או אישית.

ויניקוט טוען שמשחק הוא חיבור בין חיים יצירתיים ובין החיים עצמם כפי שמפרש המהר"ל את החיבור של הקב"ה עם ברואיו .

מעניין כיצד הזוהר מתאר את הלוויתן שהוא הבעל החיים הגדול ביותר בים :

"ברואים שבים אינם נפרדים ממקורם, שהרי כיוון שעולים ליבשה מיד מתים ולא רק שהם אינם נפרדים ממקורם אלא גם כאשר הם נמצאים במציאות של מקורם, בתוך מקורם בים הם אינם מציאות בפני עצמם כלל"

הזוהר עושה הבחנה מאד יפה בין בעלי החיים במים לאלו ביבשה, אלו שבמים ובמיוחד הלוויתן בגלל גודלו הוא איננו מציאות, איננו קיים בפני עצמו, אם ניקח את הלוויתן ונוציא אותו מהים הוא לא יתקיים , הים הוא לא רק הסביבה המחייה אותו אלא הים עצמו היא גם מציאותו העצמית.

כמו מרחב הביניים, המרחב הפוטנציאלי במשחק, המשחק איננו יכול להיות נפרד מהילד והילד לא יכול להיות במציאות של משחק ולהישאר להיות ילד כמציאות עצמאית, חוצצת ונפרדת.

המשחק והילד הם היסודות של תורתו של המגיד ממזריץ', המגיד ראה את עבודת ה' כשעשוע שאותו יש ללמוד מילד קטן.

לא בגלל חוכמתו של הילד, לא בגלל כישרון המשחק והדמיון של הילד, לא בגלל טוהרו של הילד אלא בגלל שהוא 'ילד' הוא קטן והוא בעיקר חסר יכולת השפעה אמיתית על העולם ועל הקב"ה .

ר' נתנאל לדרברג, מלמד בבית המדרש לתורה ולחיים ביישוב חיספין שברמת הגולן, עוסק במחקר היסטורי עצמאי של מנהיגות רבנית וחסידות ומעביר שעורי תורה ומחשבת ישראל במקומות נוספים.

ספרו 'השער לאין' מחולק לשלושה חלקים , החלק הראשון מספר על תחנות חייו של רבי דוב בער המגיד ממזריץ' פרק אשר משמש מבוא להכרת אישיותו ומאפשר הבנה עמוקה יותר של מקורות המחשבה החסידית שלו.

הפרק השני גם הוא הכנה ובניית נדבך נוסף בהכרות ובאישיותו של הנגיד תוך התבוננות רגישה בקשר המכונן בין המגיד לבעש"ט והשימוש בסיפורי חסידים ככלי ליצירת קשר עם הקיבוץ החסידי .

הפרק השלישי היינו הפרק המשמעותי והחשוב בספר והוא כניסה אל תוך עולמו המחשבתי הגותי של המגיד ממזריץ' תוך קריאה והקשבה אפשר לומר טיפולית ופילוסופית על הגותו.

במרכז הגותו של הספר פירוט הייעוד האנושי של האדם הפשוט וגם של הצדיק , ייעוד שאיננו עשיית תיקון בעולם העליון בדרך הישירה (כפי שתופשת הקבלה הלוראינית את מעשה האדם 'זעיר אנפין') .

דווקא עיסוקו של האדם בענייני העולם החומרי מזווית המכירה ברוחני, יראה ממנו ושואפת להתקרב אל הקב"ה, היא זו שיכולה לחולל שינוי בעולם העליון.

שינוי זה איננו מתרחש בגלל הממד הרוחני הגבוה של המעשה האנושי אלא ההפך בגלל הנמכת הציפיות, היות המעשה האנושי קטן ומוגבל, חלקי ולעולם אינו שלם, היא זו שמעוררת שמחה אצל הקב"ה.

זהו ממימד ההפתעה במשנתו החסידית של הרבי ממזריץ' , הפתעה שדווקא ההנעה וההתענגות של הקב"ה במעשה ה 'ילדי' , המשחק ה 'ילדי', הרצון להידמות לאבא אין סופי , הפער בין היש לאין הוא זה שגורם לעונג אצל הקב"ה .

מכאן גם ניתן להבין את האמירה שאנו שומעים הרבה על החוזרים בתשובה ועל הערך העצום של החזרה בתשובה יותר מערך הצדיקים הגדולים שמעשיהם של הצדיקים צפויים ולכן באופן פרדוקסלי פחות משמעותיים מהמעשה של החוזר בתשובה אשר ערכו לא בגלל מעשיו הגדולים אלא בגלל עיקרון ההפתעה והמשחק עם החיים.

היכולת להכיל ולקבל את החיים ואת המציאות בפרספקטיבה נכונה , ובעיקר לראות את המעשה האנושי ואת אפסיותו של האדם מול הקב"ה היא המשמעות של להיות 'במרחב הביניים' כפי שויניקוט כותב עליו ביחס לילד.

אחת ההשלכות של תפיסת האדם כפי שתופס אותה המגיד ממזריץ' היא האפשרות לפתח תפיסה פחות שיפוטית ביחס לזולת , הסטת הדגש לתענוג יוצרת סובקטיבציה של מעשה האדם וכך תוצר מעשיו אינם אמורים להיבחן בקריטריונים 'אובייקטיבים' אלא במושגים סובקטיבים וראיית האדם ב 'עין טובה' ולימוד זכות על כל אדם .

אחד מתלמידיו המובהקים של המגיד הוא רבי לוי מברדיטשוב המכונה 'סנגורם של ישראל' והוא זה שהצליח להפנים את תורתו של המגיד ואת משמעות תיקון האדם וההתבוננות במבט של ילד אל האחר.

אחת הדוגמאות לכך היא דרשה של רבי לוי אשר מסביר במקוריות את מניעיו של אברהם אבינו , המארח את שלושת המלאכים ומנסה לאכילם כאילו היו בני אדם פשוטים ולא יצורי עליון.

ההסבר של רבי לוי מברדיטשוב למעשה הוא שאברהם הכיר באותם אורחים שהיו מלאכים ולא בני אדם אבל על מנת שלא לפגוע בהם הוא הציע להם לאכול במכוון כדי להמחיש להם את מגבלות האדם לעומת גודלם וערכם של המלאכים.

אברהם למרות שהכיר שהיו מלאכים הנמיך את עצמו, הקטין את הבנתו והכרתו ושיחק איתם כאילו היו בני אדם.

יכולת המשחק היא ממקום של צמצום , הקטנה והכרה בקטנותו שלו והפער הזה , ההפתעה השינוי ההתנהגותי וההכרה בזה היא מהווה וגורמת תענוג לקב"ה .

אני מסיים באמירה בה פתחתי שכאשר האדם מתכנן אלוהים צוחק, ואני מוסיף ואומר על פי משנתו של רבי דוב בער המגיד ממזריץ' שכאשר האדם נכשל ומנסה ושוב נופל וקם אלוהים מאושר עוד יותר.

חובה לקרוא את הספר למי שלא רק רוצה ללמוד איך להתנהג עם ילדים ובני אדם אלא גם עם הקב"ה.