כשהייתי ילד תמיד רציתי לקרוא את ספר ההרפתקאות "סירת ורה־קרוז" מאת הסופר האמריקני קפטן תומס מין־ריד (הוצאת כתר,1975). איכשהו הגעתי לזה רק בגיל 40 ולא נהניתי.

גיבור הספר הוא קפטן הרי הלר, חייל, סייר והרפתקן אמריקני. "בסתו של שנת 1846 מצאתי את עצמי בעיר ניו־אורלינס, באפס־מעשה, באחת ההפוגות החלות בין פרקי חיים גדושי מאורעות. אמרתי חיים גדושי מאורעות, שכן בעשר השנים שחלפו, לא שהיתי שבועות רבים במקום אחד. עברתי את היבשת מצפון לדרום וחציתי אותה מים לים" (עמוד 7), סיפר הלר לקוראים. עוד בישר הגיבור לקוראים כי "המלחמה בין ארצות־הברית ומכסיקו כבר פרצה והחלה. חרבי – חרב טולדו נאה שנלקחה מקצין ספרדי בסן־חקינטו – היתה תלויה מעל כרכב האח ומחליקה באפס־תהלה. לידה היו שני אקדחי הקולט שלי, מצביעים זה על זה באלם נוגה. להט מלחמתי תקף אותי; תפסתי ואחזתי לא בחרב אלא בעט, כתבתי למשרד המלחמה ובקשתי מנוי" (עמוד 7). אולם תשובת משרד המלחמה בוששה להגיע.

הלר, בהמתינו לתשובה יצא לשוטט ברחובות העיר ונתקל בכנופיית בריונים שתקפה אדם. כשניסה להפריד בין היצים דקר אותו אחד הבריונים בידו. "נעצתי עיניים באיש שדקר אותי, שלפתי אקדח (לא יכלתי להתגונן אחרת) ויריתי. חבריו, ששמעו אותי דורך את הכלי, מחדש, סבו על עקביהם ונעלמו בסמטה סמוכה" (עמוד 8). שם, מעל האדם שהרג, התברר להלר שהציל את חברו הוותיק בוב לינקולן. הלה שכנע אותו כי יש קבוצה גדולה של סיירים וציידים המתאגדת לכדי מיליציה שתגויס לצבא והפציר בו לבוא ולנסות להיבחר למפקד המיליציה (באותן שנים בארצות הברית כשגייסו מיליציה בחרו חבריה את מפקדם מתוכם בהצבעה). עד מהרה נבחר הלר למפקד פלוגה עצמאית שכונתה "סירת הרובאים" ויצאה למלחמה.

אמנם ההרפתקאות שתיאר מין־ריד אינן שונות מהותית מאלו שתוארו ב"אחרון המוהיקנים" או ב"בת מונטסומה" אך איכשהו הסגנון הספרותי ותיאוריו את הגיבור ככל יכול פגמו בהנאת הקריאה. כנראה שצריך לקרוא אותו בגיל הנכון...

הנסיכה הקטנה זה ספר קסום!שמתחילים לקרוא אותו אי אפשר להפסיק!העלילה מרגשת ומעט עצובה קראתי את המהדורה החדשה יותר שתרגם יהודה אטלס. אני ממליצה שיקראו אותו ילדים בכיתות ה ו ואפילו ד אם הם מתקדמים בקריאה!

מאחלת לכם קריאה נעימה!

בית ספר הוא מקום נורא. הוא לא מוכרח להיות כזה, אבל ברוב המקרים, לרוב הילדים, הוא כן. בית ספר הוא ג'ונגל. החזק שורד. בית ספר הוא מקום של קונצנזוס, שבו אסור לך לסטות מהמקובל ולו במעט; בית ספר הוא קולוסיאום שבו בכל רגע נתון אתה נאבק על מקומך, על קולך, על זכות הקיום שלך, שאפילו בעיניך כבר מוטלת בספק. המנהל המיתולוגי שלי בבית הספר היסודי נהג לומר, "בבית הספר יש רק שני מצבי צבירה: מוּצק ומֵציק". זה קצת יותר מורכב מזה; יש גם ניצבים שקטים שאף אחד לא רואה ולכן הם מצליחים לחיות איכשהו, צמודים אל הקיר. יש כאלה שהם כל כך שונים וחזקים עד שהם מצליחים איכשהו לחיות לצד ההיררכיה החברתית ומחוצה לה. יש קליקות קטנות של דחויים, ויש חברויות אמת, ויש חמלה. אבל בעיקר יש פאניקה מתמדת, של כולם, של המקובלים והדחויים כאחד. פאניקה חסרת קול, לא מדוברת ולא מטופלת, תמיד על מצב שקט, כדי שנוכל לשלוח את הילדים שלנו לבית הספר בלי להשתגע.
בבית הספר יש מדרג ניקור דינאמי. ראשי העריצים של אתמול מותזים במגרש המשחקים. למלכת הכיתה יצלצל השעון בחצות. והמוני עיניים נעוצות בה וסופרות את השניות. בבית הספר כל יום הוא מאבק, ותלמידים פוקחים עיניים בבוקר ושואלים את עצמם אם יש להם סיכוי להתחלות בצורה משכנעת. והמורים הולכים בשדה הקרב והכדורים שורקים מסביבם והם לא רואים את הילדים הנופלים, הם לא שומעים את הכרזות המלחמה. אולי רק הדים עמומים - אלה מביניהם שמנסים לשמוע.

סופר הילדים הריאלי, החכם, המפוכח, יכתוב את כל זה. כפי שהוא. מכוער. הוא יכתוב על המנומשת המגעילה ששכחתי את שמה מ"אורה הכפולה", ועל בן השוער גוטפריד קלפרביין מ"פצפונת ואנטון"; הוא יכתוב על התאומות מ"מסע אל ים הנהר", על ילדי הדגל הירוק של בית היתומים ב"המלך מתיא", על דליה ושולה מ"המצחיקה עם העגילים".
סופר הילדים האידיוט יספר על קשתות בענן.
ואנחנו נבחר למי להאמין.

ואדגיש: בכל הספרים שהזכרתי תמצאו אולי ציניות, אבל לא ייאוש. הכרה בקיומו של הרוע, אך גם אמונה בטוב.
הגיבורים שלהם יתיידדו, ויתנו אמון, ויחוו גם חברוּת.
אבל הרוע נוכח. מפני שבמציאות, הוא נוכח בחייהם של רוב הילדים.
יש בזה בעיניי ערך חינוכי חשוב. הם כמו אומרים לבת השש ששונאת בובות, לבן העשר שנשאר בהפסקות בכיתה וקורא במקום לשחק כדורגל, היי, אתם בסדר. אתם בסדר גמור. זה קורה לכולנו, גם לנו מושכים בשיער, גם לנו קוראים בשמות, גם לנו מפילים את ארוחת הבוקר לרצפה ואז דורכים עליה במעין נקמנות (- כי אנחנו הרי טובים יותר, והם יודעים את זה, הילדים האחרים - אבל אני גולשת לנרטיב של החנונים וזה כבר נושא אחר).

וברוב הספרים הטובים, השורה התחתונה היא מעין השלמה. "בני פיי היו תמיד ובני פיי יהיו תמיד, לעולם ועד, אמן." כך דרכו של עולם; יש ילדים מרושעים, אבל אנחנו נמצא לנו את החברים שלנו, ואנחנו נסתדר. הסוף הטוב הוא לא מתכונת שמואל ארגמן (הרוע חוזר בו) וגם לא מתכונת רואלד דאל (הרוע נכחד או נענש) - בסופו של דבר הגיבור יוצר לעצמו עולם פרטי מוגן שבו טוב לו, בעוד העולם בחוץ נשאר כפי שהיה.

יש צדק רב בגישה הזאת. רוב החנונים שאני מכירה, ואני מכירה לא מעט, עברו את המסלול הזה בדיוק. הם מצאו את המקום שבו נוח להם. עדיין יש מי שצוחק עליהם - אבל אכפת להם פחות. זאת כבר לא קבוצת השווים שלהם. זה לא כואב באותה מידה. יש מי שמעריך אותם, וזה הופך את בית הספר למקום בלתי נעים במקום בלתי נסבל.
ומעבר לזה: קשה מאוד לכתוב באופן אמין סיפור שבו הרוע מנוצח. הבריונים ראו את האור? באמת? שורת המחץ "חטפני, אסור לך לחטוף!" עובדת רק אצל דורה, וגם אצלה זה פתטי.

"אלופי וילובי" צועד על החבל הדק הזה. ל"אלופי וילובי" יש סוף טוב.
הוא מתאר חיי פנימיה, על כל המשתמע - קטטות, הלשנות, סחיטה, גניבה, חבלה בזדון. ספורטאים אִין, מלומדים אאוט.
בג'ונגל הזה שולט המוכתר, התלמיד הממונה לאחראי הפנימיה. הוא מכה בסרגל ומטיל עונשים וככה משליטים סדר, נכון?
ואז המוכתר מסיים את הלימודים, ובמקומו ממונה רידל. שקט, רציני, מהורהר. לא זכה מעולם בשום תחרות באף ענף אתלטי. דוגל בדוגמה אישית ובחינוך ולא בהצלפות. וברור לכולם - כולל לרידל עצמו - שהמינוי הוא שגיאה והילד הולך להיות בדיחת השנה אם לא המילניום. אבל כיוון שרידל הוא רידל, הוא נכנס לתפקיד במלוא הרצינות. הוא משפיע בכוח אישיותו בלבד, ובהתחלה זה נראה בלתי אפשרי, והדרך רצופה אכזבות וכשלונות;
אבל בסופו של דבר, וזה לא לגמרי ספוילר, הוא מצליח. זה קורה.
איטי עד כאב; קשה עד אימה; נכון עד דמעות.
וכך הספר הזה הוא אחד הספרים הטובים והמדויקים ביותר על הדבר הסבוך, כפוי הטובה, היפהפה שאנחנו קוראים לו חינוך.

*

שני שירים שרצו לי לסירוגין בראש כשכתבתי את הביקורת הזאת (וזה לקח לא מעט זמן), הם "ילדים" של אביתר בנאי ו"school song" מתוך המחזמר מטילדה.
אני מצרפת אותם כאן:
https://www.youtube.com/watch?v=BfccSx4wjHw
https://www.youtube.com/watch?v=vxI07RxTxcA

הספר הראשון שהתאהבתי בו כשלמדתי ביסודי(לפני כמה שנים). כתוב בצורה קולחת ומעניינת, מספר על הרפתקאות שגרמו לי להתאהב בסיפורים מהסוג להלן,
סיפורי הרפתקאות עם אינדיאנים כבשו את ליבי בילדות. :)

מה קורה לאדם שניחן בכל המידות הטובות - אומץ ותבונה וסקרנות וכוח סבל - אבל נולד לגזע הלא נכון, או למין הלא נכון, או בחלק הלא נכון של העיר?
אני מאמינה שעל רוב האנשים האלה אנחנו אפילו לא שומעים. הם מעולם לא זכו בהזדמנות להיות ידועים בזכות מי שהם.
אבל מעטים מהם מצליחים. אמליֶה דיטריך הצליחה.

*

היא נולדה בת, בגרמניה של המאה התשע עשרה, ומעולם לא זכתה להשכלה רשמית או מסודרת. אבל היא היתה אינטליגנטית ומבריקה ועקשנית, ולמדה זואולוגיה ובוטניקה מבעלה, שהיה חוקר טבע. הוא שלימד אותה ללקט צמחים, לייבש אותם ולקטלג אותם. והיא, שהיתה מורעבת לידע מכל סוג, היתה מאושרת.
אבל לאחר כמה שנות נישואין וילדה אחת, היא גילתה שהוא בוגד בה. פגועה עד עמקי נשמתה, היא עזבה אותו, ועזבה גם את חקר הטבע; אבל חקר הטבע מעולם לא עזב אותה. וכך בסופו של דבר היא חזרה להכין אוספים מקוטלגים ולשלוח אותם למוזיאונים ואוניברסיטאות ואוספים פרטיים בכל רחבי גרמניה.

כשאיל הספנות הגרמני גודפרוי מימן מסעות לחקר הטבע בארצות זרות, היתה אמליֶה דיטריך האישה היחידה בין החוקרים שבחר. היא נסעה לאוסטרליה ושהתה שם עשר שנים, שולחת לאירופה מטענים של עצים, זרעים, צמחים חיים או מיובשים, יונקים, עופות, דגים, חרקים, וכן כלי עבודה ונשק של האבורג'ינים. האוספים המדויקים שלה נודעו לתהילה באירופה, ולמעלה מעשרה מינים מהחי והצומח נקראים על שמה.

<font color=993333>אישה זו, שסבבה בתבל כולה, שבה ונעשתה יושבת בית. אך כשקראה בעיתון, שבברלין מתכנס קונגרס לאנתרופולוגיה ובו ירצו גם על אוסטרליה, מיד נסעה לשם והגיעה אל אולם הקונגרסים, תיקה האוסטרלי נתון תחת בית שחיה, וביקשה להיכנס פנימה. השוער סירב להכניסה ואמר שלנשים הכניסה אסורה. היא ביקשה ממנו לתת לה לשבת ולהקשיב לדיונים ולהרצאות מאחת הפינות שביציע, והשוער נמלך בדעתו והלך אל נשיא הקונגרס, יועץ הסתרים נוֹימַאיֶר, וסיפר לו שאישה אחת בשם אמליֶה דיטריך רוצה להיכנס לאולם. מיד פנה נוֹימַאיֶר אל דלת הכניסה, הכניס אותה פנימה והוליך אותה בין שורות הכיסאות של באי הקונגרס. הוא עלה עִמה על הבמה והציג אותה לפני חברי הנשיאוּת, ואחר אמר: "הגברת דיטריך מבקשת לשבת באחת הפינות: לדעתי היא ראויה למקום הכבוד על בימת הקונגרס!"
דמעות גדולות נשרו על לחייה חרושות הקמטים למשמע דברים אלה.</font color>

אמליֶה דיטריך לא היתה פמיניסטית. אכפת היה לה מחקר הטבע, ורק ממנו; היא לא ניסתה לתקן עולם.
היא עצמה הקריבה לא מעט כדי להיות חוקרת. בתה היחידה, כַּרִיטַס, למדה בפנימיות תחת השגחת מכרים כשאמה חקרה את היבשת הרחוקה.
הספר הזה נכתב על ידי הבת, ומורכב ברובו ממכתבים שהחליפו כשחצי הגלובוס הפריד ביניהן.
למבוגרים, הוא מעניין מאוד. לילדים - לא בלי תיווך.

הרבה ספרים נכתבו על כלבים, הן מנקודת מבטם, והן בגוף שלישי, אבל אין עוד ספרים שהשכילו כל-כך לתאר את חייהם, סבלותיהם, ונבכי נפשם של הכלבים כמו שעשה זאת ג'ק לונדון.והוא עשה זאת בצורה אותנטית ביותר ואפילו אכזרית עד כאב. הוא לא רחם על אף בעל חיים, ובטח שלא על קוראיו. צריך להצטייד בתעצומות נפש( ואפילו בטישו), כשקוראים את פנג הלבן. שורה תחתונה: עוד ספר בלתי נשכח!

קיימים עלי אדמות בערך עשרה ספרים שנבדקו מדעית והוכחו כבעלי יכולת ברורה להביא אותי לידי דמעות.
רובם, באופן לא מפתיע, הם ספרי ילדים:
המלך מתיא, שבמשפט האחרון שלו העיניים שלי תמיד רטובות, גם בקריאה החמש מאות חמישים ושתיים.
שמונה בעקבות אחד שבו אני מוצא את עצמי מתאבל על הכלבלב של קבוצת איילה (לכש, תהא נשמתו צרורה בצרור החיים).
וגם, במקום של כבוד בפנתיאון הדמעות שלי, הספר הזה.

בעמוד השלישי בערך בספר הזה מישהו נרצח.
בכל עמוד משם והלאה, מישהו כמעט נרצח.
זה לא בדיוק ספר מתח, אף על פי שיש בו איזו תעלומה - זה ספר שעיקרו יחסי אנוש, וככזה הוא יפהפה.

הספר הזה עוסק בנער ושמו סמית, פרח כייסים צעיר שניחן בכל היכולות: זריזות ידיים, ערמומיות, יכולת החנפה סוג אלף.
הספר הזה עוסק בחברים שלו: שתי אחיותיו, התופרות העניות, השודד לורד טום, שופט השלום העיוור ובתו הקדושה. וגם אסירים למיניהם ושני אנשים לבושים בחום. ופרקליט מגעיל אחד.
הספר הזה עוסק בחברות ובבגידה, בכנות ובאמון - ובהפרת אמון, בחטא ובתשובה.

יש בו אנאלפבית קטן שמנסה למצוא מישהו שילמד אותו לקרוא.
אבל האחיות שלו לא יודעות לקרוא.
והתליין חושב שהוא מתבדח.
וההצגה שהוא הציג בפני הכומר משכנעת יתר על המידה.
והשופט המשכיל עיוור.
וכשהבת הקדושה מלמדת אותו לקרוא, המסמך שכל כך רצה לקרוא בו כבר איננו בידיו.

יש בו קצת הומור - כמו חפץ גדול שמסתתר מתחת לחצאית של ברידג'ט ומטביע עקבות בשלג, או כמו נאום דתי נלהב מפיו של סמית, שיעשה הכול כדי שהכומר ילמד אותו לקרוא.
יש בו הרבה כאב, אבל חבל לקלקל, אז אני לא אגיד מילה.
ויש בו הרבה תמימות וחן ויופי, והם הם אלה שהקנו לספר את מקומו הנכבד בהיכל הדמעות שלי.

"המגלב השמיע קול שריקה באוויר. אבל בטרם הונחתה המכה, אחזה בו יד חסונה ועקרה אותו מידו של הטטרי. מיכאל סטרוגוב היה כאן! הוא זינק למראה המחזה הנורא! אם בתחנת אישים התאפק כשפגע בו השוט של איוון אוגרייב, הרי כאן, מול אמו הכורעת לספוג מלקות, שוב לא שלט בעצמו. איוון אוגרייב הצליח. "מיכאל סטרוגוב!" קרא המנצח. אחר כך התקרב ואמר: "אה! אתה האיש מאישים?"
"בכבודו ובעצמו!" אמר מיכאל סטרוגוב. והוא הניף את המגלב, הצליף בו וקרע את פניו של איוון אוגרייב. "מכה תחת מכה!" אמר." (עמוד 210)

את הספר "מיכאל סטרוגוב" מאת ז'ול ורן קיבלתי מסבתי כשהייתי בערך בן תשע. היתה זו המהדורה בת שני הכרכים בהוצאת מעריב. כילד לא אהבתי כל כך את ספריו הרבים של ז'ול ורן שכללו חדשנות טכנולוגית גדולה, אולם הספר זכור לי כאחת מחוויות הקריאה החשובות של ילדותי (יחד עם כמה אחרות דוגמת "אחרון המוהיקנים", "שלושת המוסקטרים", "פנג הלבן" ו-"שתי פרשיות חייו הראשונות של לוקס קאשה"). כמו אחרים חרדתי לגורלו של מיכאל סטרוגוב, בלדר הצאר אמיץ הלב, הנע במרחבי רוסיה וסיביר, ומתמודד עם טלטלות, מכשולים וסכנות בכדי למלא את שליחותו הרת-הגורל. תמיד אהבתי סיפורי הרפתקאות. כילד, רציתי להיות כמו גרי קופר, ויין ואיסטווד. גבוה, נחוש, נטול פחד נוכח אתגרים וסכנה, ישר והגון. הם היו הגיבורים שלי. אבל הייתי נמוך, שמנמן וסבלתי מקצרת הנשימה (לא מן הנמנע שספרים אודות אקדוחנים קשוחים ומהירי שליפה במערב, מוסקטרים אמיצים בצרפת וחיילים נועזים מאחורי קווי האויב, הם שהביאו אותי לצנחנים ולאחר מכן למקומות אחרים).

הספר מתרחש במאה התשע-עשרה ברוסיה הצארית. איוון אוגרייב הוא נשוא פגישתם החשאית של ראש המשטרה החשאית הרוסית והצאר אלכסנדר השני, קיסר רוסיה. אוגרייב בוגד מסוכן, קולונל לשעבר בצבא הרוסי, הוציא לפועל תכנית שטנית: "רצונך לומר, הוד מלכותך," הזדעק מפקד המשטרה, "כי לאיוון אוגרייב יש יד בפלישה הטטרית?"
"כן גנרל." (עמוד 22) ויתרה מכך, שואף הבוגד לנקום בדוכס הגדול, אחיו של הצאר, שדן אותו לגלות והדיח אותו מן השירות: "נוסף על כך, אותו איוון אוגרייב, הצמא לנקמה, מבקש להתנקש בחייו של אחי!" (עמוד 23)

נוכח הפלישה הטטרית לחבל סיביר, לא ניתן להזהיר את אחי הצאר מפני הסכנה הצפויה לו. על כן מוטלת על מיכאל סטרוגוב, קצין אמיץ לב ביחידת השליחים המיוחדת של הצאר, משימה בחשיבות עליונה – להגיע לעיר אירקוטסק, עיר מרכזית בסיביר המרוחקת אלפי קילומטרים ממוסקבה, בה מתגורר הדוכס הגדול ולהזהירו מפני המרצח: "מיכאל סטרוגוב השתייך ליחידה המיוחדת של שליחי הצאר והגיע לדרגת קצין ביחידה מיוחדת זאת. בהליכתו, ובארשת פניו ובכל ישותו ניכר בו שהוא "ממלא פקודות", והצאר הבחין בכך ללא קושי. הוא ניחן איפוא באחת התכונות הנערצות ביותר ברוסיה, כדברי הסופר המפורסם טורגנייב, תכונה המעלה את בעליה לעמדות הבכירות ביותר בקיסרות המוסקבאית. לאמיתו של דבר, אם היה אדם המסוגל להביא להצלחת המסע ממוסקבה לאירקוטסק, באזור כבוש, להתגבר על המכשולים ולעמוד מול כל מיני סכנות, מיכאל סטרוגוב היה האיש." (עמוד 30)

לא זו בלבד, סטרוגוב הוא יליד סיביר, וגדל כבנו של צייד דובים מיומן. עוד בהיותו נער למד אומץ לב מהו בעת שהתלווה לאביו בעיסוקו המסוכן. הוא אמיץ, קשוח, ישר וטוב לב. סטרוגוב הוא לוחם עז נפש: "שני הלהבים הצטלבו, אבל מכוח מהלומת הסכין של מיכאל סטרוגוב, שהוטחה במיומנות של צייד סיבירי, נופצה החרב לרסיסים, והנבל, שנפצע בלבו, נפל על הארץ בלי רוח חיים." (עמוד 316) אולם מעל לכל הוא נאמן לשליחותו. ואת מעשיו הוא מכלכל בשום שכל בכדי להצליח למלאה נוכח האתגרים. לא פעם ייפלא הקורא כיצד הוא שומר על שלוותו וקור-רוחו נוכח אירועים המאיימים על שליחותו, כבודו וחייו.

עוד בולטים בספר צמד הכתבים היריבים-חברים אַ‏לְסִיד ז'וֹ‏לֶ‏יבֶ‏ה הצרפתי, אשר טוען כי הוא מתכתב עם "דודניתו מדְלֶ‏ן" על מנת להסתיר את זהות העיתון לו הוא כותב, והארי בלאונט האנגלי, העובד בשרות הדיילי-טלגרף. וכמובן נדיה פידור, צעירה יפה ואצילת נפש, בתו של אסיר פוליטי – הנוסעת להצטרף אל אביה בגלות בסיביר. סטרוגוב מוצא עצמו מלווה את השלושה ומשמש כמגינם במסע הקשה אל ארץ שסועת קרובות. אף שז´ול ורן זכה להצלחה עצומה בזכות ספריו אודות אמצעים טכנולוגיים שנחשבו אז למדע-בדיוני, ולמרות ש"מיכאל סטרוגוב" הינו ספר היסטורי, הרי שהוא אחד מספריו המוערכים ביותר בזכות הכתיבה הנהדרת, ההרפתקה המסעירה ודמותו שובת הלב של סטרוגוב עצמו.

ישנה חיות בתיאוריו ורן והקורא נשאב למרחבים הפראיים ושל סיביר. תיאורי הפעולה, כמו גם האינטראקציה הבין-אישית בין גיבורי הרומן אוחזים בקורא באופן שאינו מרפה. חווית הקריאה בספר כילד זכורה לי היטב. תרגומה של עדינה בסון הינו בסך הכלל טוב מאוד ומהדורה מחודשת זו מומלצת בחום רב. חובה לקרוא.

"מיכאל סטרוגוב" מאת ז'ול ורן,
יצא בצרפתית "Michel Strogoff",
By Jules Verne,
בשנת 1876,
יצא בעברית בהוצאת כתר,
בשנת 2012,
תרגום: עדינה בסון,
מכיל 324 עמודים.

ספר מקסים ביותר, ההרגשה הזו של שרה קרו הקטנה כשאביה מת פשוט קורעת את הלב,זה עצוב מאד, כשהיא נשלחת לעליית הגג היא פוחדת זה כמובן מפחיד להתרגל לעושר כזה ולבסוף להישלח לעליית הגג בלי שהיא יכולה לעשות משהו, כי אין לה אף אחד בעולם שיחכה לה בחוץ.
ספר מדהים ביותר מאד מרתק ודרוש דמיון רב להיכנס לראשה של שרה ולחשוב מה אתם הייתם עושים במקומה.
מדהים!